ערכתי פעם מבחן דרכים למכונית אחת, לא חשוב מאיזו עדה. באופן יוצא מהכלל, לקחתי שלושה טרמפיסטים ומה שביקשתי מהם הוא שיחוו דעה על נוחות הנסיעה בכלל ועל המקום מאחור בפרט.
המכונית הנ"ל, שאת שמה אני לא יכול לגלות מסיבות מובנות (טויוטה קורולה 1998) הצטיינה במרחב פנים צנום למדי ומעל לכל הייתה בעלת מתלים נוקשים כדי חבטות לא נעימות בעליל ברחובות ירושלים.
אז איך האוטו? שאלתי את השלושה - כולם צעירים בעלי רשיון נהיגה ונוהגים באוטו של המשפחה, ובוודאי עם הרבה שנות ניסיון כנוסעים - "אחלה".
הכל בסדר? בטח, נוח ויש מקום.
וזה?, שאלתי וכיוונתי את המכונית לבור תקני. אה, בור. וואלה מכה. ורי היו בורות קודם. מה אתם מרגישים עכשיו? האוטו זז, אמרו כשהתגלגלנו על טלאים גדולים.. האוטו זז. והיו טלאים גדולים גם קודם.
יש מקום? בטח יש מקום. והרגלים לא נלחצות בכיסא הקדמי? נלחצות. והגג לא נוגע לכם בראש? נוגע. והכתפיים שלכם לא לוחצות זו על זו? לוחצות. כעת, עם הפירוק זה כבר לא היה מרווח.
***
צודק יאיר. מי שלא יודע לפרק, ומגיב באופן כללי, ערכה של דעתו בהתאם.
מי שיודע, למשל, להתמקד במרכיבים שונים יכול להצביע על הבדלים. מי שלא מסוגל לשמוע שבמערכת א' שומעים משהו שלא שומעים בב', או בכך שאופן ההשמעה שונה, יאמר שזה יפה לו או לא. ולא יבחין בהבדל.
גם שמיעה בכלל ולמערכת בפרט, היא עניין שהוא תוצר של אימון.
***
עוד דוגמא. בהזדמנות אחת, בעת בחירת תמונות, אמר מי שאמר כי התמונות טובות מאוד. הוא הסתכל בשיקופיות (ככה זה היה פעם) באמצעות הלופה הדגולה של רונדשטוק (X8). ואלו לא היו השיקופיות הראשונות שהוא הביט בהן.
הן לא חדות, אמרתי. הן כן, הוא אמר. ביקשתי שיסתכל על מרכיבי מספר הרישוי בסט צילומים אחר; בתמונה חדה רואים את החריצים בברגים, את האותיות בערבית (ברכב שצולם באירופה רואים את כוכבי האיחוד בבירור רב) ובמבט צד את פתח המפתח בדלת (כן, גם בצילום תנועה). הסתכל בזאת ובאלו.
אה, הוא הסכים, זה לא חד.
הצבעים כאן טובים מאוד, אמר מישהו. הם לא, הסתכל וראה שבין צבע אחד לשני יש שטח שרוף ללא כל מידע.
ועוד ועוד.
הרבה מאוד אנשים לכן, לא יגלו הבדל בין צילומים ו/או עדשות ו/או חשיפות.
זה לא אומר בהכרח על הצילום, זה יכול לומר משהו על המתבונן.