אם אחזור לרגע לתחילת השרשור, נוצר הרושם שאיך שלא נהפוך את שאלת ה"תם" שלך דן בעניין נחיצות רפרנס כלשהו בעת שיחזור המוסיקה, היא נוגעת למעשה באחד מאבני היסוד של האודיופיליה.
לא בכדי התגובות לדוגמה שהעלתה גלשו במהרה לעסוק במצב דיכטומי ליגיטימי. מצב שבו לאחד משני מאזינים לאותה המערכת, הגבוהים נשמעים כמו סכין חותכת, כשלשני הם נשמעים נהדר.
לצד הטיעונים בעד ונגד הצורך להתייחסות קוהרנטית כלשהיא, ואת מי היא אמורה לשרת, הועלתה הטענה ובצדק שקיימים אי אלו מאזינים שמראש הנטיה והעדפה שלהם היא לא רק לאותו דיסטורשן בגבוהים.
.
ואכן משעה שהזיקה של אותם היבטים סונים למציאות היא לא יותר ממקרית, ויתרה מזאת הם מקבלים ליגיטמציה במרחב האזנה, ההתיחסות למציאות שעל פיה ישק דבר הופכת ללא רלוונטיות. דרך אגב, ההצדקה לגישה זו מדברת בעיקר על אותו שיבוש בלתי נמנע שהמציאות הסונית עוברת, מרגע ההקלטה ועד השמעתה במרחב האזנה.
בהתאם לרוח הדברים בחרתי להתחיל דווקא ממערכת היי פיי דו ערוצי והגדרתה בפשט.
למעשה מערכת זו אמורה להעביר לנו בצורה הכי מובהקת מלודיה יחודית, אחרי שהוקלטה נערכה והוגדרה בהקפדה באולפן.
כאשר הבחנה זו הופכת לסטנדרט מהותי בכל הקשור לבניית המערכת, וכל שכן לרפרנס אודיופילי, אזי המצב שהגבוהים חותכים את האוזניים לא יעבור לסדר היום. למרות שלל הטיעונים שבין היתר נוגעים לטיב המקור, מבנה חדר האזנה והמצב האקוסטי שלו, ולא פחות חשוב לאיכות הקומפוננטים של המערכת.
לפני מספר ימים יצא לי לשמוע אצל חבר ראש קצה שוויצרי. מדובר בראש יחסית חדש, שנחשב כיום ל-mc המתקדם ביותר טכנולוגית.
בין שלל הכותרים שנבחרו להאזנה באותו ערב, השתרבב לו תקליט ריאישיו של דין מרטין. מספר שניות אחרי שהטיפ נחת על הרצועה שנבחרה, שאלתי בקול מופתע האם מה שאנחנו מאזינים לו זה אותו דין מרטין מהפעם השעברה?
התשובה לא אחרה להגיע. אכן מדובר באותו דין מרטין בכבודו ובעצמו. ושלא תטעו אין לי חומרים שלו, ולראשונה שמעתי אתו מאותו התקליט חודשיים קודם לכן ובקושי רצועה וחצי.
אז הוא נשמע לי חסר חיות, שטוח, ללא פוקוס ובפרופרציה מוגזמת ביחס לבמה. במילים פשוטות סתמי. בנוסף האינטונציה שלו הייתה רחוקה מלהשמע אותנטית, בעיקר בהשוואה למצב החדש.
הפעם בניגוד לפעם שעברה הבנתי מהר מאד מדוע מייקל פרמר התעקש להלל את הדפסה הנדונה.
השליטה בדינמיות של המצלול, לצד היכולת לצמצם את הווקל למיימדים אנושיים, דימו לי באותם רגעים את דין מרטין במלא הדרו, וזה גם מה שבעל המערכת חיפש לשמוע.
אין לי צל של ספק שכל חבר מהפורום מתחיל כמנוסה, והכוונה היא גם בעיקר לאלה שהסאונד האנלוגי מעניין אותם כקליפת השום, היו מסכימים שהמצב האחרון שהתקבל הוא לא רק עוד תוצאה איכותית, אלה שמדובר בעיקר בתוצאה הרבה יותר ראליסטית.
מכאן שזה לא ממש מפתיע מה עומד מאחורי הבחירה במציאות והפיכתה לנקודת התייחסות אמינה. בעיקר עבור האודיופילים שהמערכת שבנו מאפשרת להם לחוש במובהק את אותו הדי אן איי הסוני של המציאות שנשתמר בחומר. זאת ללא קשר כמה הוא אכן רחוק אוביקטיבית מצליל ההקלטה המקורי, וכמובן שהכל יחסי.
מכאן שיאשה חפץ בגישה זו , אמור להישמע לנו חי מתמיד, ובאותה העת שונה במאה שמונים מעלות מהחיות שנקבל מנגינתו של נתן מילשטיין. זאת גם ללא קשר באיזה תוכן מדובר, כנל השנים בהם השניים הוקלטו ובאיזה אולפן. גם ללא קשר אם נדע במדויק על איזה כינור יחודי ובאיזו קשת כל אחד מהם בחר לנגן בזמן שהוקלט.
כך למשל בהאזנה לחומר נדיר של ג'וני הרטמן מלווה בתזמורת, נחשף ביתר שאת לפער שמתקיים בינו לפרנק סינטרה, שבניגוד לזה הראשון הוקלט לרוב בליווי תזמורתי. כ"נל לקסם שנוכח ביצירה של כל אחד מהם. אם להקשות קצת יותר, אז להבחין בפערים המתקיימים בין השירה של מל טורמה, לזו של טוני בנט. מערכת הי פיי ראויה לא תגרום לנו להתבלבל בין השניים. כך אפשר להמשיך ולתת אין סוף דוגמאות כמו האזנה לגולד הצעיר מול זה הבוגר, וכלה בהבחנה של חללי הקלטה שונים וכו.
ולסיום, כאשר המלודיה המדומה בחדר האזנה הופכת לאישו המרכזי, וזאת בניגוד מוחלט בעיסוק בצלילים ותדרים שבהכרח אינם קשורים לה גופא, המוסיקה תאבד הרבה פחות מהטבע האינהרנטי שלה והיא תשמע לנו מציאותית מתמיד!