דן, חיזוק של מה?אתה שוב מחזק את הכתבה של תמיר בצורה יוצאת דופן .
בוא נדבר דוגרי.רמה נמוכה כ"כ... זה הולך ומידרדר.
כמה מלל אפשר לכתוב על דברים כל כך טריוויאליים.
הנה, סימוכין לטענות שלי. שאלתי את ג'מיניי את זה:
צפה בקובץ המצורף 70763
מדובר בביקורת על קהילה שאתה מביע בצורה חלקלקה וחסרת עמוד שדרה. אם היית גבר, או כמו שנמר אוהב להגיד, "לא אשכנזי", היית אומר את זה בפרצוף: "אודיופילים, אתם חיים בסרט, קונים בצורה מטופשת וגחמתית, ואין לכם מושג בסאונד". אבל לא. בוא נעטוף את זה במאמר שמקבל פיצ'ר באתר, ונייצר על זה שיח ברמה נמוכה.
את הביזוי האמיתי על מלא אתה מבצע במו ידיך. עצם העובדה שאתה מכנה אנשים שנרשמו לאתר זה כדי להגיב על התגובות המבזות שלך "טרולים", היא הביזוי האמיתי. אלו שמצדדים במאמר ורואים בו ערך, כנראה לא אוהבים את המגמה עליה אני כותב, ומבקשים לשנות את השיח שגולש לפסים אישיים, כשכולנו רק רוצים ליהנות ממוסיקה באיכות שמע גבוהה. זה הכל.תמיר, תתכחש כמה שאתה רוצה, המאמרים שלך לא מביאים שום דבר חדש מחד, ומאידך מבזים קהילה.
חוץ מדן ועוד שניים שלושה טרולים, אני לא רואה פה אף אחד שמגיב למאמרים האלה בצורה חיובית.
אתה מוכיח את ההיפך, באופן עקבי.כפי שאתה רואה עד כה, אין לי בעיה עם דיון או ביקורת חריפה.
וכאמור, זה שאתה צועק שצריכים את המאמרים שלך ושלכאורה יש בעיה להתמודד איתם אלה רק מחמאות עצמיות בלתי מבוססות. אף אחד לא היה "צריך" את המאמרים שלך בשום אספקט, ולאף אחד אין בעיה "להתמודד" עם אוסף הקלישאות שנאמרו בהם.בוא נדבר ברור.
הטענות שלך על “פסיכולוגיסטים אינטרנטיים” הן אירוניות במיוחד, כי בפועל אתה זה שמנתח כוונות, מודעות ואישיות במקום להישאר בתחום המקצועי.
אף אחד לא מינה אותך לייצג את הקהילה, אתה בקושי מייצג את עצמך, וגם זה לא באופן מיטבי.
אתה טוען שנפגעת בשם האודיופילים. האמת היא שאתה מדבר בשם עצמך בלבד.
ואם יש כאן מה שממחיש בדיוק את הבעיה שעליה מדברים שוב ושוב בפורומים, זו ההתנהלות הזאת: להפוך כל ביקורת עקרונית לקרב אישי.
אתה לא מייצג את האודיופילים, ואתה לא שומר הסף של הפורום.
אף אחד לא מינה אותך לדבר בשם קהילה שלמה, ובטח לא להחליט מה מותר ומה אסור להרגיש או לכתוב.
כשאתה מדבר על “רמת מודעות מינימלית”, האירוניה כמעט מושלמת.
אתה שוב מייחס לי דברים שלא כתבתי, ואז מאשים אותי בהכחשה כשאני מסרב לקחת אחריות על הפרשנות שלך.
הפער שאתה מתאר לא קיים בין מה שנכתב למה שנקרא, אלא רק באופן שבו אתה בוחר לעוות אותו.
בזמן שאתה מטיף על מודעות, אתה מתעלם לחלוטין מהשפעת הסגנון שלך לאורך השנים, כזה שאחרים העידו שדחק אנשים החוצה ופגע שוב ושוב בשיח.
לפני שאתה מחלק ציונים לאחרים, אולי הגיע הזמן שתבחן בכנות את הדפוס שלך עצמך.
שמונה.
במשך יותר מעשרים תגובות אתה לא מתמודד עם הטקסט, אלא מתמודד עם הכותב. אתה מדבר על מודעות, אבל לא עוצר לרגע לראות את הדפוס שלך עצמך: לתקוף אישית, לערער לגיטימציה, לנסות להקטין. זו לא ביקורת מקצועית, אלא בריונות עטופה במילים גבוהות.
אם כבר מדברים על חוסר מודעות, שווה שתבדוק איפה אתה עומד ביחס למה שאתה מטיף עליו.
אם יש לך טיעון ענייני, תציג אותו.
אם לא, אז עשרים תגובות של התקפות אישיות לא יהפכו אותך לצודק, רק לרועש.
קראתי שוב את כל מה שכתבת, ומה שבולט הוא דבר אחד ברור: אתה מתווכח עם גרסה של המאמר שקיימת רק במוחך הקודח.
לא כתבתי שמדובר בתופעה שקיימת רק אצל אודיופילים, ולא שכל הקהילה מתנהלת כך תמיד. בטח שלא סימנתי אנשים ספציפיים, או שמי שלא “סובל” חייב לעבור “תהליך מרפא”. כל אלה הן מסקנות שאתה בחרת לייחס לטקסט, ואז בחרת להילחם בהן.
יתכן שאלו תופעות לוואי.
אתה מפרק כל סעיף בנפרד וטוען שכל אחד מהם “מספיק כדי למחות”. אבל אתה לא מתמודד עם ההיגיון הכולל של המאמר, עם המבנה שלו או עם התימוכין שהובאו בו. במקום זה אתה מייצר הקצנה, ואז מתנגד לה.
זו לא ביקורת עניינית, אלא בניית תיאוריה תלושה מהמציאות, ואז תקיפה שלה.
הטענה שלך ש”פסיכולוגיה לא שייכת לפורום אודיו” מפספסת את הנקודה הבסיסית:
פורומים הם לא רק טכניים, הם אנושיים.
כשדיונים מתפוצצים — זה לא בגלל כבל או רמקול, אלא בגלל דינמיקה בין אנשים. ואתה ביניהם.
כשאתה מתעלם מהפיל שבחדר, הוא נותר בו.
אתה מדבר על פער עצום בין מה שהתכוונתי לבין מה שנכתב, אבל הפער היחיד שמתקיים כאן הוא בין מה שכתבתי בפועל לבין מה שאתה בוחר לצקת לתוכו.
אם היית מתייחס לטקסט כפי שהוא, ולא כפי שנוח לך להציג אותו, הדיון היה נראה אחרת לגמרי. אבל זה שלך.
ולבסוף, העובדה שאתה משקיע כל כך הרבה אנרגיה בניסיון לערער את מה שכתבתי, במקום להתמודד עם התוכן, רק מחזקת את הצורך במאמר כזה מלכתחילה.
ביקורת?במקום לקבל ביקורת כמו גדול, אתה מקבל אותה כמו קטן.
כמו שכתבתי, אתה רואה בכל תגובה ביקורתית על התכנים שלך כעוד חיזוק למה שכתבת ועד כמה צריכים אותך ואת המאמרים שלך, ועד כמה קשה "להתמודד" איתם... ברור שאתה נעול על זה, לא משנה עד כמה זה מופרך.ביקורת?
חיכיתי ארבעה דפים לביקורת עיניינית וקיבלתי ממך רק ביקורת אישית עלי מטובלת בארסיות. ניסית לבטל את הלגיטימיות של דיון על איכות השיח, בעודך מדגים לכל אורך תגובותיך כמה חשוב לדון בנושא זה.
והאמת?
לא יכולתי לבקש ממך תגובות יותר טובות ממך, כי למביט מהצד התגובות שלך נראות כמו פירסום ממומן של המאמר שלי, ולא תגובות אותנטיות של חבר ותיק.
לאורך תגובותיך ציינת שאתה "מייצג את כל קהילת האודיופילים", וכי "אתה מערער על עצם הלגיטימיות שלי לכתוב על תרבות הדיון בפורום אודיו".
כמה אירוני זה עוד יכול להיות?
האמן לי,
בידיעותיך המוסיקליות אתה מהווה נכס לאתר, אבל כפי שהוכחת לאורך השירשור הזה, גם אקסמפלר מובהק לרלוונטיות של מאמר זה.
מדוע?
כי הדגמת כיצד אתה מגיע, בחוסר שליטה, לתהומות השיח העמוקים ביותר, תוך שימוש בכל הנשקים בהם התנסית על אחרים: ביטול האחר, הגכחה, חוסר רלוונטיות, ידענות, התשה ופסקנות. אבל זה כבר לא עובד לך יותר, כי רואים לך.
זה לא מה שהוא כתב לי -- זה היה ב-WhatsApp -- אלא "אפשר לעשות מאמר נגדי" -- והוא הפסיק להגיב.בשיחתך עם נמר בסוף השבוע קיבלת תימוכין נוסף לכך שהמאמר הזה נכתב בידיעתו ובהסכמתו, כי הוא מאמין בכתוב.
מאז ומעולם היו אנשים שלא אוהבים את מה שאני כותב. אני לא רואה בזה סיבה לשנות משהו.ואתה יודע מי עוד מאמין בזה?
מי שפנה לתיבת הפניות של האתר בסוף השבוע וביקש מצוות האתר להפסיק את התגובות המבזות כאן. בדיוק ככה.
אנשים שלא כותבים כאן מבקשים להמשיך בקריאת הכתבות, בלי הרעשים מסביב.
כמה מתנשא זה יכול להיות? כאילו אני זקוק ל"סיוע" מאנשים כמוך.אני מאמין בלב שלם שאתה עושה מאמצים להשתנות, כפי שאתה מעיד לא פעם, ואנו צוות האתר נמצאים כאן כדי לסייע בידיך.
חבל, אבל לצערי לא ניתן לשינוי על ידי.מכאן אתה מוזמן לקחת את זה לכל מקום שתרצה.
אני כאן, עובד כבר על כתבות, מאמרים וסקירות.
מתן,בקיצור, כנראה שאתה לוקה בתסמונת דאינג-קרוגר חריפה. עם כאלה אי אפשר לדבר. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה להתעלם. אם רק הייתי יכול...
אתה משורר, תמיר. אנא רשום אותי עכשיו לרשימת התפוצה של אוסף החמשירים הבא שלך.מתן,
כל מילה שלך היא זהב טהור שנמזג כבטון היישר ליסודות כתבה הזו, ומזכיר לכולנו מי הדמות שנדרש להוקיע כאן.
אה?שום ציוד יוקרתי ככל שיהיה לא יעזור לך למחוק את הנזק שאתה גורם לעצמך, ואף לייק לא ימחה אותו.
הנה. המאמרים שלך: פח אשפה. ומטופשים.כל דיון עתידי שתפתח וכל שיחה שלך ליבואן, יהיו תמיד תחת עננה כבדה של חוסר כבוד שלך לזולת, שכן המאמרים שלי צברו כבר עשרות אלפי כניסות של משתמשים רשומים ושאינם רשומים, ועוד ימשיכו לצבור.
כי בסוף מדובר בפורום על בני אדם. ואתה? אני משאיר לך לקטלג את עצמך.
לא יעזרו לך התירוצים. תמשיך להשתמש בביטוים "פח אשפה" ו"מטופשים" על המאמרים שלי, כדי שהילדים הקטנים שלך יגדלו ויראו את יציר כפיו של אביהם כשיגדלו.
אני אדם קטן, תמיר. קטן וכרסתן. מעולם לא טענתי אחרת.זכור, מי שמנסה להקטין אחרים, לא מגדיל את עצמו.
ווואלה? עכשיו נהיית מחנכת שלנו? לא רק אודיו אלא גם ערכים?סדרת המאמרים הזו נותרת נעוצה בפורום הדו ערוצי, בין השאר כדי להזכיר לכולנו כיצד ראוי להתנהג לזולת, גם אם אינך חושב כמוהו.
ו..."אודיופיליה אינה תחביב טכני בלבד, אלא חוויה שמשלבת גם רגש ולפעמים כמעט רוחניות"
לא אמרת לפני שני מאמרים שאופי התחביב הוא ההתעסקות הבלתי-פוסקת בסאונד, ולא במוסיקה? אם כך, איפה הרוחניות והרגש פה?
. כשאדם משקיע שנים בבניית מערכת בחיפוש אחר הצליל המדויק, וגיבש לעצמו תפיסת עולם כמו "מדידות זה הכל" או "רק האוזן קובעת", נוצרת הזדהות עמוקה בין העצמי לבין העמדה."
קח את דן - מאמין אדוק במדידות. אבל חייב את האוזן כדי לפנש את התוצאה. התפיסה הזאת נמצאת אצל חלק גדול מהאודיופילים, בייחוד אלה שמשקיעים באקוסטיקה. איפה הוא יושב אצלך בטיעון הנ"ל?
תמיר, כדי לכתוב מאמר, אתה צריך להכניס דברים לקופסאות. אחרת המאמר יהיה ארוך מדי. וכשאתה עושה את זה, אתה גם שוגה בניתוח, גם חוטא למטרה שלשמה הוא נכתב, וגם על הדרך מטנף על הקהילה שאמורה לקרוא את מה שאתה כותב.
אני קורא עכשיו ביוגרפיה של הפסנתרן John Ogdon, בשם Piano Man, מאת הסופר Charles Beauclerk. זה היה פסנתרן מעולה, שאפילו חלק את המקום הראשון בתחרות צ'ייקובסקי היוקרתית במוסקבה יחד עם Vladimir Ashkenazy -- כבוד גדול. היו לו חיים מעניינים, כולל זה שהוא סבל ממחלות נפש קשות עם הרבה אשפוזים, והיה נשוי לפסנתרנית Brenda Lucas, שהוא ניגן והקליט איתה יצירות בארבע ידיים ובשני פסנתרים, וגם הכה אותה. זה לא אמור להיות ספר קל לקריאה, אבל הוא מאוד מכביד עליי, כי מדי כמה דפים הוא מתחיל להיכנס לניתוחים פסיכולוגיסטיים אינסופיים, כולל השוואות עם גיבור הספר מובי דיק על פני דפים ארוכים ומשעממים.
אחת התופעות המבחילות ברשת היא אינספור הפסיכולוגיסטים האינטרנטיים, שעסוקים בניתוח אנשים במקום (או בנוסף) לשיח הרלוונטי. אלה האנשים הכי מיותרים בפורום אודיו, שאמור להיות על אודיו, לא על אנשים שכותבים על אודיו.
הם בטוחים שהם יודעים מהם המניעים העמוקים של כל אחד לכתוב את מה שהוא כותב, בלי שום מודעות לשטחיות של הפסיכולוגיה בגרוש, הקלישאתית ביותר שיש, שהם מפגינים. הם כותבים ברצינות גמורה, כולל לעיתים בציטוט מאמרים, כאילו הם באמת מגלים לעולם את "האמת" על הכותבים האחרים. הם מדברים על כך שאחרים רוצים להיות צודקים, בעוד שלהם עצמם חשוב לא פחות מאף אחד אחר להיות צודקים. הם מדברים על האגו של אחרים, כששלהם נפוח לא פחות, ואולי יותר. כך גם רבים מה"ניתוחים" שלהם הם בחזקת "הפוסל במומו פוסל". קשקוש.
אולי קורה שגם אני נופל בזה, אבל לפחות במודע אני משתדל להימנע מזה.
אין לי עניין להתחיל לנתח אותם -- מה שממש לא קשה, ואולי מן הראוי להאכיל אותם קצת בחומר שלהם -- אבל כל העניין הזה מאוס עליי.
אני קורא עכשיו ביוגרפיה של הפסנתרן John Ogdon, בשם Piano Man, מאת הסופר Charles Beauclerk. זה היה פסנתרן מעולה, שאפילו חלק את המקום הראשון בתחרות צ'ייקובסקי היוקרתית במוסקבה יחד עם Vladimir Ashkenazy -- כבוד גדול. היו לו חיים מעניינים, כולל זה שהוא סבל ממחלות נפש קשות עם הרבה אשפוזים, והיה נשוי לפסנתרנית Brenda Lucas, שהוא ניגן והקליט איתה יצירות בארבע ידיים ובשני פסנתרים, וגם הכה אותה. זה לא אמור להיות ספר קל לקריאה, אבל הוא מאוד מכביד עליי, כי מדי כמה דפים הוא מתחיל להיכנס לניתוחים פסיכולוגיסטיים אינסופיים, כולל השוואות עם גיבור הספר מובי דיק על פני דפים ארוכים ומשעממים.
אחת התופעות המבחילות ברשת היא אינספור הפסיכולוגיסטים האינטרנטיים, שעסוקים בניתוח אנשים במקום (או בנוסף) לשיח הרלוונטי. אלה האנשים הכי מיותרים בפורום אודיו, שאמור להיות על אודיו, לא על אנשים שכותבים על אודיו.
הם בטוחים שהם יודעים מהם המניעים העמוקים של כל אחד לכתוב את מה שהוא כותב, בלי שום מודעות לשטחיות של הפסיכולוגיה בגרוש, הקלישאתית ביותר שיש, שהם מפגינים. הם כותבים ברצינות גמורה, כולל לעיתים בציטוט מאמרים, כאילו הם באמת מגלים לעולם את "האמת" על הכותבים האחרים. הם מדברים על כך שאחרים רוצים להיות צודקים, בעוד שלהם עצמם חשוב לא פחות מאף אחד אחר להיות צודקים. הם מדברים על האגו של אחרים, כששלהם נפוח לא פחות, ואולי יותר. כך גם רבים מה"ניתוחים" שלהם הם בחזקת "הפוסל במומו פוסל". קשקוש.
אולי קורה שגם אני נופל בזה, אבל לפחות במודע אני משתדל להימנע מזה.
אין לי עניין להתחיל לנתח אותם -- מה שממש לא קשה, ואולי מן הראוי להאכיל אותם קצת בחומר שלהם -- אבל כל העניין הזה מאוס עליי.