בגלל כל הכתוב למעלה אני חושב שיותר חשוב מלחפש טרקים, זה לעבוד עם טרקים מוכרים.
בטוח שכדאי לעבוד עם טרקים מוכרים, אבל גם בטוח שלא כדאי לעבוד עם קטעים מוכרים שאינם מתאימים למטרת הבדיקה.
השאלה היא לגבי קטעים שכדאי שיהיו מוכרים, ואחרי שהפכו להיות מוכרים, וגם שומעים אותם במערכת טובה ומאוזנת כדי לדעת איך הם אמורים להישמע, לעבוד *איתם* במקום עם הקטעים שכבר מוכרים אבל לא מתאימים למה שהשואל מתעניין בו.
מעבר לזה, לא להקשיב לפרטים אלא לנסות להרגיש את החוויה כולה, האם יותר "כיף" לך לשמוע את המוסיקה במערכת החדשה, ורצוי גם לאורך זמן (כי בד"כ החיובי מושך את תשומת הלב יותר בהתחלה. את המציק שומעים יותר אחרי שמתרגלים). גם קל מאוד לבלבל הדגשה בגבוהים כ-פירוט, ואחרי זה נשארים עם מערכת לא מאוזנת.
אז במקום להפעיל את המוח האנליטי ולשקוע באנליזות, לנסות להקשיב למוסיקה.
זה כמו ההבדל בין לנתח משפט תחבירית (נושא, נשוא) לבין לקרוא את המלים ולחשוב על התוכן והמשמעות. המוח שלנו לא יודע לעשות את שניהם בו"ז. האם יש קשר בין איכות הסאונד (תחביר) להנאה ממוסיקה (תוכן)?
יש.
אבל המטרה היא להנות ממוסיקה, לא למקסס סאונד, אז עדיף לבדוק את התוצאה ולשקוע במרכיבים רק ששומעים בעיה (ולמה לקנות מראש חדש עם בעיה ששומעים?).
אין סתירה מהותית בין בדיקת אספקט ספציפי זה או אחר במערכת לבין פוקוס על החווייה הכללית, אלא אם מנסים לעשות זאת בו זמנית, מה שבטוח שלא כדאי.
אפשר וכדאי לעשות בדיקות ומדידות וכל מה שצריך כדי להביא את המערכת למצב הבסיסי המיטבי, חלק מזה אפילו עם test sounds ולא מוזיקה. אחרי שמסתיים שלב הכיוונונים הקונפיגורציות, מקשיבים למוזיקה עצמה ולחווייה הכוללת, ואם יש בעייה בזה, עושים fine tuning מתאים.
הדוגמה של ניתוח תחבירי אינה דומה למה שקורה כשמאזינים לפרטים, כי לא מנתחים אותם, אלא שמים לב אליהם. זה משהו שונה מהותית, ואפשר לגמרי ובהחלט גם להאזין לחוייה הכוללת וגם לשים לב לפרטים ולצבעים ולטונליות ולרובאטי, ולבניית משפטים, ובנייה של פרקים, וכו' לגמרי במקביל להאזנה לחווייה הכוללת.
מניסיוני, עם השנים פחות מחפש הקלטות עם פרוט ויותר מחפש הקלטות עמוסות עם הרבה רבדים, אבל טווח דינמי רחב (יש אתרים שמדרגים טווח דינמי של הקלטות), ומקשיב: האם מתקבלת קקפוניה שבא לך להחליש (אחד מסימני סאונד לא טוב, זה שבא להחליש...) או שאפשר לשמוע היטב כל "שכבה" בנפרד ולעקוב אחר הנגן?
אתה מדבר על חיפוש הקלטות להאזנה, והשאלה הייתה לגבי חיפוש הקלטות לבדיקה.
לגבי טווח דינמי רחב:
א. האתרים לא מדווחים על טווח דינמי במשמעות של היחס בין הצליל הזחק ביותר לבין החלש ביותר, אלא בין החזק ביותר לממוצע, שזה לא כל כך משמעותי. עם אותן עוצמות מינימליות ומקסימליות, הדיווח שלהם יהיה נמוך יותר ככל שהקטעים החלשים נמשכים פחות זמן (כי אז הממוצע נשאר גבוה, וקרוב למקסימום).
ב. יש אגדה אורבנית שככל שהטווח הדינמי גדול יותר, כן ייטב. זה לא נכון. טווח דינמי גדול לאו דווקא מתאים להאזנה ביתית, כי אם הוא גדול מדי, אי אפשר למצוא ווליום יחיד שבו הקטעים החלשים יהיו מעל הרעש הסביבתי והחזקים לא יקרעו את האוזניים. במקרה כזה המאזין צריך לעשות gain riding -- להחליש את החזק ולהגביר את החלש -- מה שאכן לא סימן טוב, מפריע להאזנה בנחת, וגם בדרך כלל החיזוק/החלשה מופרזים, כך שבפועל שומעים עם טווח דינמי קטן יותר מאשר אם המוזיקה היתה מקומפרסת לטווח דינמי נוח.
ג. קומפרסיה של הטווח הדינמי קיבלה שם רע בגלל ה-loudness war, כי מדובר בקומפרסיה מופרזת ומזיקה. קומפרסיה לא מופרזת אפילו משפרת את הצליל ונותנת לו חיים ו-presence, וכנראה שזה אחד הדברים שאוהבים בוויניל, אבל משתמשים בזה גם בהקלטות דיגיטליות גם כשאין אילוצים טכניים שמחייבים אותה, כמו בוויניל.
זה בניגוד גמור לנטיה האודיופילית לשים הקלטה של זמרת + כלי ולהתפעל מזה ששומעים שפתיים ממצמצות ואת הבד של השימלה מחליק על הכסא... (פטרישיה בארבר ושות').
אני לא מוצא שום רע בהתפעל מזה ששומעים שפתיים ממצמצות ואת הבד של השימלה מחליק על הכסא... זו אולי הצורה האופטימלית ליהנות ממוזיקה/הקלטות מסוג זה, אבל לא לכל ההקלטות ולכל מוזיקה מתאים וכדאי להאזין באותה צורה ולאותם דברים.
