AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,237
- מעורבות
- 2,746
- נקודות
- 113
הרבה חובבי תקליטים טוענים בהרבה מקרים שתקליטים נשמעים מאוד טבעי ונכון, עם טווח דינאמי גדול, במה רחבה, ובאס מצויין, למרות כל העיוותים שמוכנסים ונכנסים לתהליך ייצורם, החל בקימפרוס הטווח הדינאמי, הקטנת הפרדת הערוצים וסיכום הבאס למונו. זה מזכיר את הטענה שהצליל טבעי ונכון גם כשהחדר בעליל מתעלל בטונליות שלו.
אבל הפעם נתקלתי בביקורת על תקליט שמפורסם בטווח הדינמי שלו -- הוא מכיל הקלטה של תותחים אמיתיים במסגרת ה"פתיחה החגיגית" 1812 של צ'ייקובסקי -- והרבה אנשים שרפו וופרים כשהם האזינו לקטעים התזמורתיים בווליום גבוה ופתאום הגיעו התותחים...
בחזית של גרסת ה-CD של ההקלטה הזו הוסיפו אזהרה: "CAUTION: DIGITAL CANNONS" במעגל צהוב עם ציור של תותח:
ההקלטה היא מ-1978, התקליט יצא לאור כנראה ב-1979, והביקורת האמורה עליה פורסמה ב-Stereophile ב-1979. גוף הביקורת, שאינו מעניין במיוחד, נכתב ע"י מישהי שלא נראית לי רצינית, בשם Margaret Graham, שלא שמעתי עליה מעולם.
אבל מה שמעניין הוא ה-Editor Note שמופיע בהמשך, וזה כבר נכתב ע"י העורך הראשי, J. Gordon Holt, שהוא כן רציני לגמרי -- הוא זה שיסד את Stereophile, והוא כתב:
יש עוד המשך, שנראה לי פחות רלוונטי כרגע.
כלומר בתקליט שנשמע עם טווח דינאמי מפוצץ -- תרתי משמע -- הטווח הדינאמי בפועל יכול להיות מקומפרס ומצומצם לגמרי -- 45dB בתקליט יוצא-הדופן הזה, אבל הולט אומר שזה ב-15dB יותר מהממוצע הסטטיסטי של תקליטים סימפוניים -- כלומר שהממוצע הוא בכלל 30dB(!) -- ושזה ב-5dB יותר מכל תקליט אודיופילי שהם נתקלו בו עד אז, כלומר שהטופ עד 1979 היה 40dB.
זאת בניגוד לדיבורים הרגילים על כך שנהגו לקמפרס בד"כ ל-55dB, ושמקסימום הטווח הדינאמי של LP הוא 70dB.
ותאמינו לי -- או שתשמעו בעצמכם -- זה ממש לא נשמע מקומפרס.
הנקודה שלי כאן -- שאינה מוגבלת לתקליטים -- היא שהמאפיינים של החוויה שאנחנו מקבלים מהקלטה, אם בעניין טבעיות, אם בעניין במה, אם בעניין באס, אם בעניין טווח דינאמי ואם בכלל, יכולים להיות בלתי-קשורים עד הפוכים עובדתית מהמציאות של העיבודים על ההקלטה ושל השפעת החדר.
תוספת מאוחרת:
אני לא טוען שוויניל לא יכול להישמע מצוין, ולפעמים טוב יותר מדיגיטל (אם כי אני כן טוען שיש גם מקרים הפוכים).
אני רק אומר שללא תלות בעד כמה אנשים אוהבים את מה שהם שומעים בוויניל, ומתארים את חוויותיהם במונחי "טבעי" ו"נכון", עם טווח דינאמי גדול, במה רחבה, וכד', החוויות הסובייקטיביות האלה סותרות את המציאות האובייקטיבית של הצלילים שהם שומעים.
זה לא אומר שהם צריכים לאהוב פחות אפילו בפסיק את מה שהם אוהבים, או ליהנות פחות אפילו בפסיק ממה שהם חווים באספקטים של ""טבעי" ו"נכון", טווח דינאמי גדול, במה רחבה, וכד'.
לכל היותר אולי כדאי שלא יתעקשו שמדובר בעובדות, כי זה כמו להתעקש על זה שמה שהם רואים כשיש טעות אופטית זו המציאות כפי שהיא.
אבל הפעם נתקלתי בביקורת על תקליט שמפורסם בטווח הדינמי שלו -- הוא מכיל הקלטה של תותחים אמיתיים במסגרת ה"פתיחה החגיגית" 1812 של צ'ייקובסקי -- והרבה אנשים שרפו וופרים כשהם האזינו לקטעים התזמורתיים בווליום גבוה ופתאום הגיעו התותחים...
בחזית של גרסת ה-CD של ההקלטה הזו הוסיפו אזהרה: "CAUTION: DIGITAL CANNONS" במעגל צהוב עם ציור של תותח:
ההקלטה היא מ-1978, התקליט יצא לאור כנראה ב-1979, והביקורת האמורה עליה פורסמה ב-Stereophile ב-1979. גוף הביקורת, שאינו מעניין במיוחד, נכתב ע"י מישהי שלא נראית לי רצינית, בשם Margaret Graham, שלא שמעתי עליה מעולם.
אבל מה שמעניין הוא ה-Editor Note שמופיע בהמשך, וזה כבר נכתב ע"י העורך הראשי, J. Gordon Holt, שהוא כן רציני לגמרי -- הוא זה שיסד את Stereophile, והוא כתב:
Although the dynamic range on this disc sounds absolutely stupendous, it is only about 45dB between the softest and the loudest (bass drum) musical passages. This may seem absurdly low to those of us accustomed to thinking in terms of 110dB fortissimos, but it is roughly 15dB more dynamic range than is on the statistical average of symphonic LPs, and 5dB more than on any audiophile disc we have encountered! When we consider that a 10dB change sounds to our ears like a halving or doubling of volume, it is no wonder that this latest from Telarc sounds like such a blockbuster
יש עוד המשך, שנראה לי פחות רלוונטי כרגע.
כלומר בתקליט שנשמע עם טווח דינאמי מפוצץ -- תרתי משמע -- הטווח הדינאמי בפועל יכול להיות מקומפרס ומצומצם לגמרי -- 45dB בתקליט יוצא-הדופן הזה, אבל הולט אומר שזה ב-15dB יותר מהממוצע הסטטיסטי של תקליטים סימפוניים -- כלומר שהממוצע הוא בכלל 30dB(!) -- ושזה ב-5dB יותר מכל תקליט אודיופילי שהם נתקלו בו עד אז, כלומר שהטופ עד 1979 היה 40dB.
זאת בניגוד לדיבורים הרגילים על כך שנהגו לקמפרס בד"כ ל-55dB, ושמקסימום הטווח הדינאמי של LP הוא 70dB.
ותאמינו לי -- או שתשמעו בעצמכם -- זה ממש לא נשמע מקומפרס.
הנקודה שלי כאן -- שאינה מוגבלת לתקליטים -- היא שהמאפיינים של החוויה שאנחנו מקבלים מהקלטה, אם בעניין טבעיות, אם בעניין במה, אם בעניין באס, אם בעניין טווח דינאמי ואם בכלל, יכולים להיות בלתי-קשורים עד הפוכים עובדתית מהמציאות של העיבודים על ההקלטה ושל השפעת החדר.
תוספת מאוחרת:
אני לא טוען שוויניל לא יכול להישמע מצוין, ולפעמים טוב יותר מדיגיטל (אם כי אני כן טוען שיש גם מקרים הפוכים).
אני רק אומר שללא תלות בעד כמה אנשים אוהבים את מה שהם שומעים בוויניל, ומתארים את חוויותיהם במונחי "טבעי" ו"נכון", עם טווח דינאמי גדול, במה רחבה, וכד', החוויות הסובייקטיביות האלה סותרות את המציאות האובייקטיבית של הצלילים שהם שומעים.
זה לא אומר שהם צריכים לאהוב פחות אפילו בפסיק את מה שהם אוהבים, או ליהנות פחות אפילו בפסיק ממה שהם חווים באספקטים של ""טבעי" ו"נכון", טווח דינאמי גדול, במה רחבה, וכד'.
לכל היותר אולי כדאי שלא יתעקשו שמדובר בעובדות, כי זה כמו להתעקש על זה שמה שהם רואים כשיש טעות אופטית זו המציאות כפי שהיא.
נערך לאחרונה ב:
