אני חושש שזה לא תיאור מדויק של מה שבאמת קרה.
ה-B&W היה לגמרי הכיוון שלי כבר מההתחלה, והשאיפה הייתה לצליל אמיתי ומדויק, כמה שיותר דומה למה ששומעים באולפני ההקלטות של המוזיקה שאני שומע (קלאסית). וזה באמת עבד מבחינתי במשך כל השנים האלה. זה מה שאהבתי ובאמת נהניתי ממנו, לא שלא מצאתי את הכיוון. כן מצאתי, וזה היה זה, לגמרי.
אבל לפעמים מאוד התרשמתי מדברים שלא היו דווקא מדויקים. ידעתי שוויניל לא מדויק, אבל לפעמים קיבלתי הרגשה של "היפר ריאליזם", לכאורה "יותר מציאותי מהמציאות", וזה אפילו הכעיס אותי, הרגשתי מרומה.
מה שקרה הוא ששיניתי את הכיוון שלי. הבנתי שהכיוון הקודם חסר שחר. שאין טעם לרדוף אחרי הצליל הא מיתי והנכון כשההקלטות עצמן לא מנסות בכלל לשמר אותו. שרוב האודיופילים אומרים שהם רוצים צליל אמיתי ומדויק, אבל נהנים במיוחד דווקא מדברים שאינם כך במציאות (ע"ע הוויניל), וכיו"ב, ושאפשר -- ולגיטימי, זו לא רמאות -- ליהנות מדברים אחרים שאינם קשורים או אפילו סותרים את הדיוק והצליל "האמיתי".
לא היה קל להשתנות, ולהשתחרר מענייני ה"אמיתי" וה"נכון", וזה לקח הרבה זמן. עכשיו אני לפעמים קצת מצטער לראות אנשים שתקועים במקום שאני השתחררתי ממנו, אבל אין מה לעשות עם זה — ובעצם לא צריך לעשות עם זה כלום.