עזוב מה אני ואם אני.
לגבי "איך זה יכול להיות".
ככל שההבדלים קטנים יותר כך קשה לזהות אותם. במבחן עיוור קשה עוד יותר. זה אומר שאם הבדלים קיימים אך לא גדולים מבחן עיוור יכהה עוד יותר את ההבדלים. לכן, מבחן עיוור, שהוא מן הסתם מקשה על זיהוי ההבדלים, כמעט בלתי עביר כשמדובר בהבדלים שהם אינם קיצונים (שים לב - קיצונים!)
לחרדה ממעמד הבחינה כארטיפקט יש פתרונות. קיימות שיטות לעשות מבחן עיוור מבלי להטיל פחד על הנבחן שמא הפרדיגמה שלו תתפוצץ. זה לא קריטריון לפסילת המבחן במהותו - זה תירוץ שהאנשים שחוששים להיבחן משתמשים בו. השאלה של partner11 ו
תשובתך אליו חשפו את הגישה שלך היטב - שהמבחן נעשה על מנת להכשיל ולהשפיל את הנבחן.
וזו גם הגישה שאתה משליך בנסיון להפוך את היוצרות -
אתה רוצה להביא שתי תצורות "שונות מהותית", שמאיזושהי הנחת ייסוד לא מוכחת, "ברור שהן נשמעות מספיק שונה", רק שאינך יודע להסביר בדיוק במה הן שונות (ולהערכתי גם מעולם לא מדדת את ההבדל, אז לא ברור לי על איזה נתונים מדידתיים אתה מתכוון להסתמך).
אם אתה מדבר על הבדלים שהם (במילותיך שלך) "אינם קיצונים", כיצד תגיע להסכמה עם הנבחן בעניין זה? "מה", תגיד לו בתמיהה, "אתה לא שומע שזה משהו אחר לגמרי מזה?! מגברים בטופולוגיה שונה לגמרי! זה אנליטי ואוורירי, זה נייטרלי!" - וזאת מבלי שניתן להוכיח כלל את מה שהולך בראשך.
ואז, כאשר לא יהיה הסכם על גודל ההבדל השמיע (קיצוניותו) שאתה נמנע מהגדרתו הפורמאלית, אתה תגיד, כהרגלך, ששמיעתו של הבנאדם לא משהו, שאין לו נסיון, והרי הוא לא שומע את ההבדל בין מגבר המנורות הזה למגבר ה- Class D הזה.
ועוד חוזר הניגון, כבר היינו שם.
נמר, אתה משתמש במה שצריך להוכיח כחלק מההוכחה. זה פסול.
המסקנה צריכה להיות הפוכה - שמדובר בהבדלים קטנים מדי מיכולת ההבחנה, וה"הבדלה" שהמאזין עושה נובעת מסוגסטיה.
במקום להסיק מהפרוצדורה הזאת שההבדלים קטנים מדי מיכולת ההבחנה, אתה מסיק את המסקנה שיותר נוח לך להסיק - שהמבחן אשם, שקופסת המיתוג אשמה, או שהנבדק אשם.
