אני בטוח שאתה יכול, אם רק תיתן לזה סיכוי.
במשך הרבה שנים חייתי ב-mindset של חיפוש הצליל המדויק ביותר. חשבתי שהדרך להשיג את זה היא לקנות את אותו ציוד שמשתמשים בו למוניטורינג באולפני הקלטות של מוזיקה קלאסית. אז קניתי נגן ופרה של EMM Labs ורמקולים מהטופ של סדרה 800, אפילו 800D, ורציתי גם מגברים של Classé, רק שהתמחור שלהם בארץ היה מטורף, אז "הסתפקתי" בהגברה מעולה טכנית כמו Parasound Halo JC1.
היו לי חברים ויניליסטים שניסו לשכנע אותי שתקליטים עדיפים. היו דברים שנשמעו לי טוב, אבל זה גרם לי להרגיש מרומה, כאילו הם "משפרים" ו"מייפיפים" את המציאות, ושנאתי את זה, כי זה לא הסתדר לי עם הדיוק.
עם הזמן התחלתי לחשוב על כך שבעצם כבר שלב ההקלטות בכלל לא מנסה לשמר את הצליל המדויק כפי שהוא. עצם זה שבמקום להשתמש בדיוק בשני מיקרופונים שממוקמים במקום שבו אמורות להיות אוזני מאזין באולם, משתמשים בהרבה מיקרופונים שנמצאים במקומות שונים לחלוטין -- לרוב מעל הכלים/קולות, מולם, או בתוכם -- בכל מקרה קרוב יותר, מה שמשנה את גווני הצליל, שלא לדבר על האיזון. שומעים הרבה יותר פרטים ממה שאפשר לשמוע באולם, למשל, ושומעים במה מאוד ברורה וגדולה עם כלים וקולות ממוקמים נקודתית במרחב, בעוד שבקונצרט לפעמים קשה לדעת מאיפה הצליל מגיע, אלא אם רואים את הנגן או הזמר שמפיק אותו.
זה הוביל אותי למסקנה שאולי זה טיפשי לרוץ אחרי הצליל המדויק, וכל השטויות של מה שהטכנאי שמע, שממילא אינו דומה לצליל האמיתי, ושאולי אין שום דבר רע, פגום או לא מוסרי ב"לשפר" ו"לייפוף" את המציאות. אז קניתי פטיפון די רציני, למדתי על הדפסות של תקליטים, ואחר כך קניתי גם פונו סטייג' מנורתי, החלפתי לפרה מנורתי, ואחר כך למונובלוקים מנורתיים. נטשתי לגמרי את כל העיסוק בדיוק ובנתונים הטכניים, והתחלתי ליהנות ממה שתקליטים יכולים לתת. עדיין יש הרבה מקרים שבהם דיגיטל טוב יותר מהתקליט המקביל, אבל יש גם לא מעט מקרים שבהם זה הפוך -- הדיגיטל מת ומשעמם, והתקליט חם, דינמי ועשיר, והכי חשוב, נוגע.
אתה לא חייב ללכת באותה דרך, או ללכת בכלל מהמקום שבו אתה נמצא, אבל רק רציתי להסב את תשומת ליבך לאפשרות שיש הרבה ממה ליהנות גם כשהטכנולוגיות נחותות בנוקאוט. יש סיבות מצויינות למה מחזיקים אותן בחיים, ולא מדובר בגוויות או בטיפשות כדי ליהנות מהן.
חומר למחשבה.