כל הדיון הזה מזכיר לי את הסיפור הבא:
הוויכוח הגדול: מי הבוס?
יום אחד, איברי הגוף התכנסו לישיבה סוערת כדי להחליט
מי הכי חשוב ומי צריך להיות הבוס של כולם.
- המוח אמר: "אני צריך להיות הבוס. אני שולט בכל המחשבות, נותן פקודות לכל המערכות ובלעדי אף אחד לא יודע מה לעשות."
- הלב התפרץ: "מה פתאום! אני מזרים את הדם לכל פינה. בלי הדופק שלי, כולכם פשוט תמותו תוך דקות. אני הבוס!"
- העיניים אמרו: "אנחנו מנווטות את הגוף, מראות לו לאן ללכת ומזהירות מפני סכנות. אנחנו הבוס!"
- הידיים טענו: "אנחנו עושות את כל העבודה הקשה! אנחנו מביאות את האוכל לפה, אנחנו בונות ומבצעות. אנחנו הבוס!"
וכו' וכו', ככה זה נמשך עוד ועוד, עד שפתאום נשמע קול קטן ומחוספס מלמטה:
"אני צריך להיות הבוס", אמר פי הטבעת.
כל האיברים פרצו בצחוק היסטרי. "אתה?! הבוס?!" לעג המוח, "אתה בסך הכל שסתום של צינור פליטה מלוכלך, מי בכלל סופר אותך?"
השביתה הגדולה
פי הטבעת נעלב מאוד. בלי לומר מילה נוספת, הוא פשוט
נסגר ושבת ממלאכה.
- עברו 24 שעות: הגוף התחיל להרגיש קצת כבד ולא רגוע.
- עברו 48 שעות: הבטן התנפחה, כאבי ראש התחילו להציק למוח.
- עברו 72 שעות: העיניים התחילו לזגזג, הלב דפק בלחץ, המוח הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ מרעלים, והידיים רעדו מחוסר נוחות.
בשלב הזה, לאף אחד כבר לא היה כוח להתווכח. כולם הרגישו נורא.
והתוצאה
בשארית כוחותיהם, התחננו כל האיברים בפני פי הטבעת:
"בבקשה, תפסיק את השביתה! אתה הבוס, רק תשחרר!"
פי הטבעת חייך (בדרכו שלו), נפתח לרווחה, וכל הגוף הרגיש הקלה עצומה.
לדעתי, בסיפור הזה, האקוסטיקה בחדר היא בתפקיד פי הטבעת: היא זו שיכולה לסתום ולעוות את מה שכל הגוף – המערכת – עושה, במידה גדולה יותר מכל האחרים. אבל התרומה שלה לסאונד טוב ‑‑ לשיפור הסאונד שיוצא מהמערכת ‑‑ מינימלית. שיפורים ותיקונים בה תורמים בעיקר להקטנת מידת ההרס שהיא גורמת.
במאמר מוסגר, התרומה של האקוסטיקה אינה נטו שלילית. בחדר ללא אקוסטיקה ‑‑ אנאכוֹאי ‑‑ לא נעים להאזין, והתרומה יכולה להיות משמעותית יותר באולמות, ממש עד כדי הוספת עושר צלילי חיובי.
לפי "אסכולת ההיי‑פיי", בעצם לכל הרכיבים תפקיד דומה: להעביר את הסיגנל כפי שהוא, בלי להוסיף ובלי לגרוע. אף רכיב לא אמור לשפר דבר, אלא רק למזער את הקלקול. ב"אסכולת הכיף", אם לקרוא לה כך, אפשר גם "לשפר" ‑‑ להוסיף או להוריד מאפיינים המועדפים על המאזין הספציפי: תוספת הרמוניות של מנורות, עיוותים אחרים של ויניל, tone controls או EQ, תוספת אינפורמציית סראונד וכיו"ב.
הרכיב היחיד שבאמת יכול לשפר ‑‑ לתת תוצאה טובה יותר מרכיב אחר, אפילו ב"אסכולת ההיי‑פיי" ‑‑ הוא הרמקול. יכולים להיות רמקולים שכולם נחשבים Hi‑Fi, אך מעניקים צליל שונה מאוד, גם בנטרול השפעת האקוסטיקה.
לכן בוויכוח הלא ממש הגיוני הזה, החוזר ונשנה שוב ושוב בווריאציות שונות ‑‑ שבו לא מוגדר באמת מה חשוב, עבור מי ולמה, ומה בכלל נכלל במסגרת "המערכת" (האם גם אקוסטיקה, העמדה, המעמיד, משככים, טיפול פסיבי ואקטיבי, איכות החשמל שמגיע הביתה, איכות הכיסא, איכות המשקה, מצב הרוח וציפיות המאזין) ‑‑ נראה לי שהרמקולים הם המנצחים.
אבל מבחינתי אין לכך הרבה חשיבות או משמעות. ממילא השרשרת אינה חזקה מהחוליה החלשה ביותר בה, וגו'.
. Tidal Contriva.
