לאיזה צורך?
אתה חושב שכל בעלי הפטיפונים כאן יודעים להעביר את המכשיר - בנסיעה ארוכה - ובמיוחד אם אין את האריזה המקורית?
כפרה עלייך.
גם אנחנו לא ידענו. שמתי על הפטיפון מכסה פרספס גדול, הרמתי אותו יחד עם הפלטה שעליה הוא ישב, אבל הורדתי לפני-כן את הצלחת, והעברתי לרכב של החבר.
החבר (ההוא, החשמלאי) התקין לעצמו מדף נשלף עם מסילה בתא האחורי (זה טויוטה היילקס כזה). אז הוא שלף את התא, ואנחנו הרמנו עליו את הפטיפון. בשלב זה, אני חייב לאמר לך שכמעט ראיתי את חייה חולפים מול עיניי. אמנם הוא חתיך וחזק, אבל אני כרסתן שמנמן עם בעיות ברכיים, לא ידעתי איך אני מניף את הדבר הזה מעל גובה המתניים.
בקיצור, איבטחנו את המפלץ הזה, כשהראש חשוף לכל כמו ערווה לא צנועה - מגן עליו רק ריבוע פרספקס שבכל שניה יכול להחליק עליו באיזה מהמורת דרך לא צפויה, ולשבור אותו. נסענו ככה מחיפה להרצליה ב- 80 קמ"ש, לקח שעה וחצי. ובסוף הגענו.
את הצלחת, ששוקלת בערך 20 ק"ג, העברתי בנפרד.
לי אין מושג איך עושים את זה. מלבד האריזה של הראש אין לי אף ארגז של הפטיפון שלי.
פירקת את הזרוע? לבד או בעזרת איש מקצוע?
אז לשאלתך, לא פירקתי כלום מלבד הצלחת. כי לא רציתי להרכיב.
פירקת את הצלחת?
את הראש ארזת בקופסא המקורית? ואם לא, אז איך?
מי הרכיב? מי כיוון?
אני. שימנתי את הציר, שמתי את הצלחת, היא נפלה לי על האצבע ועשתה שטף דם יפה שחור כזה על הציפורן כמו באייטיז, ומאז אני שמח וטוב לב.
להגיד לך שהפטיפון מכוון? אני לא בטוח.
נראה לי שהעברת פטיפון זה בלבול מוח לא קטן ואפשר ללמוד ממי שעבר את זה. אבל לא חייבים.
מאד!!! מאד!
תודה על ההתעניינות. אבל מה שמעניין בסיפור זה דווקא המעמדים שעליהם הוא עמד. אכתוב על זה בהזדמנות פוסט. אין לי כוח. בוא נדבר על הפסיכולוגיה של ההאזנה והאם אנחנו עם הפרעה נפשית או לא.