המערכות באולפן בהכרח מדויקות אחרת לא היה ניתן לעשות מיקסינג ומאסטרינג
הכל היה נשמע כמו גרוע
כל היעוד של אולפן הוא להיות מדויק מהטיפול האקוסטי ועד המוניטורים עצמם
צריך לשמוע כל תדר בדיוק
צריך לשמוע את ה Reverb
צריך לשמוע כל פרט קטן בגלל זה הם לא משתמשים ברמקול ביתי באולפן כי הוא למטרה של נעים באוזן בדרכ
מאיפה הגרלת את זה?? אפשר לעשות מיקסינג ומאסטרינג עם כל מערכת, רק שהתוצאה תהיה בהתאם. אתה רק מגדיר שאיפות ואידיאלים של מה שלדעתך
צריך, לא
מה שהיה/יש במציאות.
ככל שהולכים אחורה בזמן, המיטב שהיה לא היה מדויק ‑‑ בהרבה מקרים מאוד פרימיטיבי ‑‑ ומטעמי תקציב, לא תמיד השתמשו רק במיטב שהיה.
להלן תרגום Gemini לדוגמה מתוך הספר The RCA Bible מאת Jonathan Valin, שבו הוא מתייחס למיקס שעשו עבור הקלטות RCA Living Stereo ‑‑ הרבה מהן הקלטות מופת שאין הרבה הקלטות מודרניות שמשתוות להן או עולות עליהן, וחלקן המועט מדי גם הוצאו מחדש ב‑SACD בתחילת שנות ה‑2000. כאן תוכל לראות את ההבדל בין ה‑wishful thinking שלך לבין המציאות:
המיקס של RCA
במובנים רבים, התפתחות טכניקות המאסטרינג של RCA מקבילה להתפתחות טכניקת הצבת המיקרופונים שלה – מפשטות אלגנטית למורכבות מיותרת. בשנות הסטריאו הראשונות, כמות ה-EQ (איקווליזציה) שמפיקי RCA יכלו להחיל על סרטי ההקלטה שלהם הייתה מוגבלת הן על ידי ההיגיון הבריא והן על ידי החומרה עצמה.
האיקוולייזר הסטנדרטי של RCA מדגם 3119 היה מכשיר פרימיטיבי בעל שלושה "תדרים" (bands) בלבד, עם נקודות חיתוך ב-100 הרץ, 1000 הרץ ו-5000 הרץ. הבקרים בכל אחד מהתדרים הללו אפשרו ארבעה כוונונים אפשריים בלבד: +1, +2, -1 ו--2.
באופן משעשע, המפיק ג'ק פייפר (Jack Pfeiffer) נזכר שאיש לא ידע בדיוק מהי מידת ההגברה (gain) או ההנחתה שציינו המספרים "1" ו-"2": "אם בזמן ההאזנה לסרט ההקלטה הרגשנו שהוא זקוק להגברה או הנחתה קלה בתדרים הגבוהים (treble), היינו רושמים '+1' או '-1' על כרטיס הייצור שתמיד נשלח יחד עם סרט ההקלטה לתא ההנדסה. אם הרגשנו שנדרש חיזוק או חיתוך משמעותי, היינו משרבטים '+2' או '-2' [ראיון עם פייפר, 20/4/93].
ה-EQ שהוחל נעשה אך ורק בהתאם לפילוסופיית "עיצוב עבור הפונוגרף" של RCA. בדרך כלל, המפיקים נדרשו לחזק בכל ההופעות החיות של היצירות שעמדו להקליט, וזאת כדי לגבש רושם ברור של כיצד המוזיקה נשמעת בפועל באולם קונצרטים (עם קהל נוכח), ותוך כדי התהליך, לגבש מושג לגבי האופן שבו ניתן יהיה ללכוד את הרושם הברור הזה בצורה הטובה ביותר על גבי תקליט ויניל.
(סשני הקלטה בפועל היו מקומות גרועים מאוד לגבש בהם רושם ברור שכזה על המוזיקה, מכיוון שתנאי ההאזנה באולפן ובאולם ההקלטות הפכו הערכות קוליות מדויקות לקשות לביצוע. "במשך רוב הזמן לא ידענו בדיוק מה אנחנו שומעים", הודה המפיק פייפר. "הכי טוב שיכולנו לעשות היה לגבש דעה כללית לגבי המוזיקליות היחסית של הסיגנל המתקבל. אם העוצמות היו תקינות והכלים נשמעו מציאותיים למדי, ידענו שניתן יהיה לבצע התאמות קטנות באיזון באמצעות EQ בנקודת זמן מאוחרת יותר [ראיון עם פייפר, 20/4/93].")
מה שהנחה את פייפר ועמיתיו בהחלת ה-EQ הזה היה הצליל עצמו, כפי שניגן חזרה ממכשיר סרטי ההקלטה (טייפ) ובסופו של דבר, מהפונוגרף. בעת בחינה והאזנה לסרטי ההקלטה הערוכים של הסשן – אשר כונו על ידי RCA "חלקי עבודה" (work parts) – המפיקים קיבלו החלטות לגבי סוג וכמות ה-EQ, כשהם מונחים על ידי הרושם הברור של המוזיקה שגיבשו בעת ההאזנה לאותה יצירה יחד עם קהל באולם הקונצרטים. (כמויות קטנות של EQ הוספו בשגרה גם כדי להסתיר עריכות, רעשים חיצוניים, שינויים בהצבת המיקרופונים והבדלים סטנדרטיים בין סשן לסשן – בקיצור, כדי להבטיח אחידות חלקה ומציאותית של הצליל.)
לפני חתימה על מזכר אישור להדפסת התקליטים, מפיקי RCA היו מאזינים לתקליט אצטט להשוואה (reference lacquer), שנחתך מתוך חלקי העבודה של ה-EQ, על גבי מה שג'ק פייפר תיאר כ"ציוד פונוגרפי רגיל וטוב שסיפק קנה מידה סביר למה שמאזין ממוצע עם מערכת סטריאו באיכות טובה ישמע". בנקודה זו התקבלה החלטה האם האצטט הפיק "הצגה פונוגרפית טובה של צליל תזמורתי או סולני, כפי שצליל זה עשוי להישמע באולם קונצרטים [ראיון עם פייפר, 20/4/93]." אם שינויים נוספים ב-EQ או בפרמטרים אחרים נמצאו נחוצים, הם נרשמו על גבי כרטיס הייצור לפני שהאצטט נשלח בחזרה לתא ההנדסה.
כמו טכניקת הצבת המיקרופונים המקורית של RCA בסגנון "A/B centerfill", הליך מיקס פשוט יחסית זה החל להפוך ליותר ויותר מורכב ככל שחלף הזמן וככל שהטעמים בצליל, בשוק ובציוד השתנו. המעבר למכשירי סרטי הקלטה במהירות של 15 ips (אינץ' בשנייה) עם סלילים של עשרה אינצ'ים בסוף שנות החמישים לוּוה בשינוי ב"מאפיין הקלטה" (recording characteristic), כלומר ההדגשה המוקדמת (pre-emphasis) שהוטמעה במכשירי ההקלטה עצמם כדי למזער את רחש סרט ההקלטה (tape hiss). ההדגשה המוקדמת החדשה מסוג AME, שהחליפה את מאפיין ההקלטה הישן יותר מסוג NAB, הוסיפה הגברה של 8 dB בתדר 10 קילוהרץ, מה שהותיר למהנדסי ההקלטה מרווח דינמי (headroom) קטן בהרבה (וכתוצאה מכך גרם למידה רבה של עיוות עקב עוצמת יתר [overmodulation] בתדרי המיד-גבוהים והתדרים הגבוהים, שלא ניתן היה לתקנו).
לאחר מכן, בשנת 1959, אימצה RCA איקוולייזרים חדשים מבית פולטק (Pultec), שהיו מתוחכמים בהרבה מדגם 3119 הפרימיטיבי, הן מבחינת טווח ההגברה/חיתוך והן מבחינת מספר תחומי התדרים שניתן היה לקבוע להם EQ. היכולת המוגברת באופן ניכר "להמתיק" את הצליל בתוך המיקס, שלֻוותה בהזנה מוגברת מתוך שפע של מיקרופונים, התבררה בהדרגה כהרסנית עבור המפיקים ומהנדסי ההקלטה של RCA. פתיחת עוד ועוד מיקרופונים ועיקרון ה-"נתקן את זה במיקס" הפכו לנוהל עבודה סטנדרטי (SOP).
ג'ק פייפר אינו בורר מילים: "המיקס הפך לבוצי יותר ויותר". ואחת מפעולותיו הראשונות, כאשר מונה לאחראי על הקלטות מאוחרות יותר (Dynagroove), הייתה להתעקש שמהנדסי ההקלטה "ישתמשו במכשירי 30 ips [עם הדגשה מוקדמת של NAB], יזרקו את המיקרופונים העודפים ויחזרו למערכי המיקרופונים הפשוטים יותר, עם EQ מינימלי", כמו שהוא ולסלי צ'ייס (Leslie Chase) החלו לעבוד איתם בשנים 1954–1955 [ראיון עם פייפר, 2/11/93].