genvirt
חבר משקיען
- הודעות
- 2,440
- מעורבות
- 872
- נקודות
- 113
כול אחד עם המערכת האהובה עליומסכים, השאלה היא כמה אנשים בכלל זוכים לחוות את השבת שהם חולמים עליה...![]()
תיהנה!
כול אחד עם המערכת האהובה עליומסכים, השאלה היא כמה אנשים בכלל זוכים לחוות את השבת שהם חולמים עליה...![]()
חחחחחחחחחחחחחחחח.... לגמרי!למה ימותו ?
שיחיו ויסבלו
תתחדש!
אז מה יותר טוב: WADAX או MSB?
יש גם את DCS.
כל אחת מהן בונה מגדלים.
מה עם איזה TAIKO OLYMPUS או PINK FAUN כפול בתור טרנספורט דיגיטלי?
איתיMSB Cascade DAC השקט שאחרי השקט
לפעמים הדרך הטובה ביותר להבין "מוצר חדש" היא לא דרך השעות הראשונות איתו, אלא דרך כל מה שקדם לו.
הסיפור שלי עם MSB ו-Cascade לא התחיל ביום שבו הוא נכנס למערכת.
למעשה, הוא התחיל שנים רבות קודם.
הוא התחיל דרך אינספור שעות האזנה, אינספור ניסויים, לא מעט שדרוגים, ובעיקר דרך הרצון המתמיד להתקרב עוד קצת למוזיקה עצמה.
לאורך השנים היו לא מעט ציודים/שילובים שהגיעו והלכו, חלקם מצוינים, חלקם יוצאי דופן, אך היו גם כאלה שהפכו לאבני דרך אמיתיות במסע.
ה-MSB SELECT 2 (ספינת הדגל לשעבר של החברה) היה ללא ספק אחד מהם והסט Reference + Digital Director שהגיע "כמחליף זמני" והרגיש שמקומו גם להשאר.
היו מאותם מוצרים נדירים שמצליחים לשנות את נקודת המבט שלך על מה שאפשר להשיג מהקלטה דיגיטלית.
ה-Select 2 במוחד, הוא היה עבורי נקודת הייחוס. מוצר שהצליח פעם אחר פעם להזכיר לי מדוע התאהבתי בתחביב הזה מלכתחילה.
התוצאה המשיכה להתפתח, להשתפר ולהתחדד.
כל צעד הביא איתו עוד יציבות, עוד בשלות, עוד תחושת סדר.
בשלב הזה כבר הייתי במקום שבו באמת האמנתי שאני מבין היטב מה MSB מסוגלת לעשות.
חשבתי שאני מכיר את התקרה.
אבל במקביל, חלום נוסף התחיל להרקם
יעד שהיה נראה רחוק, כמעט בלתי מושג.
חלום שבשלב מסוים אפילו הפסקתי לחשוב שיתממש.
ואז, באופן די מפתיע, הרגע הזה הגיע.
לא בתכנון המקורי.
לא בלוח הזמנים שדמיינתי.
אבל הוא הגיע.
וכשזה קרה, הבנתי מהר מאוד שלא מדובר בעוד תחנה במסע, אלא במשהו שחיכיתי לו הרבה יותר זמן ממה שהייתי מוכן להודות בפני עצמי.
ואז הגיע Cascade.
הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שה Cascade אינו נשמע כמו מהפכה שמנסה להרשים אותך בכוח.
אין כאן אפקט של חמש דקות.
אין כאן הדגשה מלאכותית של פרטים.
אין כאן טריק שמנסה לגרום לך לחשוב שאתה שומע יותר.
בפועל קורה בדיוק ההפך.
ככל שמאזינים יותר, כך מבינים יותר.
וככל שמבינים יותר, כך קשה יותר לחזור אחורה.
הדבר הראשון שתפס אותי היה תחושת הטבעיות.
המוזיקה פשוט זורמת נכון יותר.
יש פחות תחושה של עיבוד.
פחות תחושה של מנגנון.
פחות תחושה של מערכת.
הכל נשמע מחובר יותר.
שלם יותר.
משכנע יותר.
הבמה אינה רק גדולה עוד יותר.
היא יציבה עוד יותר.
אמינה יותר.
הדמויות המוזיקליות מקבלות נוכחות מוחשית יותר.
החלל סביבן ברור יותר.
והמרחקים ביניהן הופכים קלים יותר להבנה.
הרקע שקט בצורה יוצאת דופן.
לא שקט שמושך תשומת לב לעצמו.
שקט שמאפשר למוזיקה להתקיים ללא הפרעה.
שקט שמאפשר לשמוע את ההבדל בין היעדר צליל לבין נוכחות של חלל.
וכאן נכנס אחד המרכיבים המעניינים ביותר ב Cascade.
BDT.
Bit Diffusion Technology.
על הנייר קל מאוד לפספס את המשמעות שלו.
בהאזנה קשה מאוד לפספס את ההשפעה שלו.
הטכנולוגיה הזו מטפלת באופן שבו המידע הדיגיטלי עובר ומעובד בתוך המערכת לפני שלב ההמרה.
התוצאה אינה עוד חדות.
אינה עוד פירוט.
ואינה עוד רזולוציה.
התוצאה היא נכונות.
הקשר בין הצלילים נשמע טבעי יותר.
הקצב נשמע משוחרר יותר.
המעברים זורמים יותר.
הדעיכות של הצלילים נמשכות באופן משכנע יותר.
המוזיקה כולה מרגישה פחות מכנית ויותר אנושית.
ב Free של George Michael אפשר לשמוע זאת כבר מהשניות הראשונות. הקול מופיע במרחב באופן יציב לחלוטין, כאשר שכבות הליווי והרקע נפרשות סביבו מבלי להתערבב או להתחרות זו בזו.
ב Familiar של Agnes Obel, העומק והאווירה מקבלים ממד כמעט פיזי. שכבות ההדהוד אינן רק נשמעות אלא יוצרות תחושת חלל אמיתית.
ב Without Words In The Way של Beth Hart, הפסנתר נשמע מלא יותר, חי יותר ונוכח יותר. המעברים הדינמיים מרגישים טבעיים לחלוטין, ללא שום תחושת מאמץ.
ב Keith Don't Go של Nils Lofgren, ניתן לשמוע כיצד כל פריטה וכל רטט קטן בגיטרה מקבלים משמעות מוזיקלית גדולה יותר. לא משום שיש יותר מידע, אלא משום שהמידע מוצג בצורה נכונה יותר.
ב Deutschland של Rammstein, גם בעומסים עצומים, נשמרת תחושת סדר נדירה. הכוח נשאר אדיר, אבל המורכבות אינה קורסת לרגע.
מה שמרשים אותי יותר מכל הוא שלאורך השנים שדרוגים רבים גרמו לי לשמוע יותר פרטים.
Cascade גרם לי להבין טוב יותר את המוזיקה.
זה הבדל מהותי.
הוא לא מנסה להרשים אותך.
הוא לא צועק את יתרונותיו.
הוא פשוט מצמצם עוד שכבה בינך לבין ההקלטה.
וכשזה קורה, אתה מוצא את עצמך יושב שעות, עובר מאלבום לאלבום, לא כדי לבדוק את המערכת אלא כדי לגלות מחדש את המוזיקה שאתה מכיר כבר שנים.
בעיניי, זהו הסימן הברור ביותר למוצר יוצא דופן. לא כזה שגורם לך לדבר עליו, אלא כזה שגורם לך להפסיק לחשוב עליו ולהתחיל להקשיב.
ארחיב עוד יותר בהמשך, תוך כדי האזנה...שבוע טוב לכולם.
אני תמה לגבי חלק מהתגובות כאן.
את כל המברכים והמפרגנים אני יכול
להבין כמובן, גם להשתתף בשמחתו של איתי
וגם (ואני זכיתי לשמוע מוזיקה במערכת שלו)
אם כי עדיין לא עם הרכש החדש, אך
אני מקווה שגם זה יקרה ובקרוב לשמוח על
האפשרות להאזין למוזיקה ברמת סאונד
שאפשר רק לחלום עליה.
אבל את אלה עם הטיעונים לגבי over רזולוציה,
או מערכות ותיקות יותר עם סאונד שיותר
נאמן למקור… הם משולים לאחד שמלין
על איכות מכונית מרצדס מייבאך מושבי העור
המנוע המפלצתי או המיחשוב והגימור מפיל
הלסתות בעודו טוען שמכונית הפיאט שלו
(גם אם היא עושה את אותה פעולה של
להביא אותו מיעד ליעד) עדיפה יותר. הרי שבדרך
הנסיעה וחווית הנהיגה שונות בתכלית השוני.
כל טיעון שהטיפול הרפואי בתקופת האינקויזיציה עדיף וטוב יותר מהטיפול הרפואי
בימינו עם התקדמות הרפואה והטכנולוגיה
שקול לאותו טיעון על over…
שוב תתחדש איתי היקר ותהנה
eran-bar שלא תחשוב לרגע שאני מזלזל
חלילה בציוד זה או אחר וגם אני רחוק מלהגיע
לציוד אולטרה היי אנד ואוסיף ואומר שעד
לפני כחודש גם אני שמעתי מוזיקה בפטיפון
שלטעמי האישי עם הציוד הנכון (פטיפון, ראש,
פונו וכו׳) כמעט שאי אפשר להגיע לרמה שלו…
יותר מזה, שנים שהמגברים שלי היו מנורות
כי היה קשה להתחרות בסאונד הקסום שהם
מפיקים ואילולי ההתעסקות עם החלפת מנורות
לא הייתי מחליף. כך שאני יודע להעריך
כל ציוד בכל מחיר ובכל קנה מידה.
מה שאין כן אתה וחלק מהחברים בפורומי
אודיופילים (אנשים שזהו תחביבם ואשר לקחו
אותו לגבהים וקצוות שהעשירו הרבה בידע
ובהבנה לגבי אודיו, סאונד ומוסיקה בכלל)
שכל דבר שקשור בכסף או במחיר גבוה
נוטים לזלזל ולפסול ועוד עם טיעונים כאלה
ברמה נמוכה ״שמן נחשים״ וכו׳ רק כי
מדובר בציוד יקר שאין ידם משגת.
אם תגיד לי מתי והיכן שמעת מוזיקה במערכת
אולטרה היי אנד והגעת לתובנות שהגעת
אוכל להאמין לקמצוץ קטן מהם.