הכי אני אוהב את הצליל של רביעיית המיתרים של הרוסים ליד הסופר


הקשר לפוסט הוא ברמת האסוציאציה האישית שלך -- שהיא חביבה ללא ספק -- רק שכאן המקרה בדיוק הפוך: הוא זוכר בפרטי פרטים את הציוד, אפילו ברמת הצ'יפ, והגעגועים הם ספציפית למערכת, ולא למצב הרגשי שהיה בעבר.

זה שהוא זוכר לא אומר שהמערכת היא ההבדל ולא המצב הרגשי.
כמו שיודע כל אודיופיל, יש ימים שהמערכת נשמעת נפלא ויש ימים שלא. אז מחפשים פתרונים בחשמל, בלחות, בגובה הכבלים מהרצפה...
והאם יכול להיות שמערכת זולה תשמע טוב יותר?
בוודאי.
הדוגמא הקלאסית היא מערכת שגדולה על החדר ומייצרת קקפוניה (ושמעתי כמה כאלו אצל בעלים גאים, אבל שהקשיבו עם הכיס ולא עם האוזניים).

כאשר התפיסה שלנו היא גורם כ"כ סובייקטיבי ומושפע ממצבינו הכולל, שזה העניין.
כמובן שיש גם את ענין ניהול הציפיות. הניסיון שלי: כשחופרים פחות בניתוח הסאונד ומקשיבים יותר למוסיקה, נהנים יותר. גם כשלא מצפים ומקבלים שלא הכל מושלם, שאין באס תחתון, שלא שומעים כל פיפס... פשוט נהנים ממוסיקה. הרי ידענו להנות גם ממוסיקה מקסטות בווקמן דמיקולו
הערבים הטובים שלי מול המערכת הם אלו שבהם ישבתי עם חברים ומצאנו מוסיקה חדשה ונהנו מישנה והחלפנו דיסקים בשרשרת. לא אלו שבחנו בהם רמקולים או באנו להנות משדרוג.
אבל אולי זה אני.
 
זה שהוא זוכר לא אומר שהמערכת היא ההבדל ולא המצב הרגשי.
זה לא אמרתי, ולא התכוונתי לומר ‑‑ רק שזה לא מקביל לסיפור שלך, שבו הפואנטה היא שמומחה בתחום מסוים אינו זוכר איזה מוצר מאותו תחום הביא לו את החוויה הגדולה ביותר בחייו.

אפשר גם להוסיף שבאנקדוטה החביבה שלך חלק מהפואנטה הוא שהדבר מובן ‑‑ המומחה היה אז צעיר ועם אהבת חייו. כאן לעומת זאת מדובר ב"עשרות רבות של חודשים", לא עשרות רבות של שנים, והמערכת הקודמת לא הייתה אהבת חייו.
 


Back
למעלה
תצוגת צבעים באתר (* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה
+ 100% -
סגור