רוברט. אמנם מוזר לי לדבר איתך על סאונד אבל ננסה.
ישנם מספר פרמטרים שאנו מבקשים בשביל שהצליל יהיה מוגדר כמצוין.
אנחנו רוצים מקסימום פרטים במערכת. זה אומר שבשביל לקבל אותם אנחנו הולכים קצת אחורה למגבר ומבקשים שהוא יהיה בשקט (גם הכבלים - אבל זה יעורר ויכוח עקר איתך אז תחשוב שלא קראת).
אנחנו רוצים רזולוציה. וזו גם מדווחת לנו על פרטים ושכבות בתוך המוסיקה.
אנחנו רוצים דינמיקה. שהמערכת שלנו תצליח ליצר פער גדול ככל הניתן בין הצליל החלש לחזק ביותר. כשיש לנו שקט, יש לנו דינמיקה בתחום החלש.
אנחנו רוצים איזון טונאלי נכון בכל עוצמה שנבחר. אנחנו גם רוצים שהמערכת תגלה לנו על הפרופורציות שבין הכלים השונים.
אנחנו רוצים במה מסודרת ומוגדרת. אנחנו רוצים שהיא תהיה עמוקה, רחבה ושהמרווח בין הכלים יהיה משכנע כל כך שנחשוב שהם אצלינו בחלל.
אנחנו רוצים מהירות וטרנזיינטים. שסנר ישמע חד וחזק על פי עוצמת המכה שפגשה אותו.
אנחנו רוצים הבחנה. שהמערכת תדע להבחין בין מכה במרכז מצילה בגדת המצילה או קרוב לפעמון.
אבל מכיוון שאי אפשר לקבל את הכל בדיוק כפי שאנחנו רוצים בתקציבים שפויים, אנו מוכרחים להתפשר. כל יצרן בוחר את הדרך שלו להגיע לזה. אחד עם תיבות מנגנות מעץ, אחר עם אלומניום וקרבון, עוד אחד שלא מכיר את השניים האחרים בוחר בקרמיקה ותיבה אקרילים וההוא, שטוען שהריבון והאלקטרוסטטי הוא הדבר הנכון וחותם על זה בפס היצור וההאחרון, ממדינה אחרת, שומר על יחידות הקרטון ונשבע בהן שהן הנכונות ביותר.
אנחנו מצידינו מחפשים את כל אלה (במידה ואנו מבינים מה אנחנו מחפשים) ובתוך זה מחפשים את הרמקול שעושה את זה גם לטעמינו. יש פשרות, זה על חשבון ההוא ובסופו של דבר מתקבלת התוצאה הנדרשת. תמיד יהיה יותר טוב, השאלה היא אם זה יבוא על חשבון משהו שמעורר בנו רגש. ורגש (מונח לא מדיד אגב) הוא זה שיקבע.
עם זאת יש גם כאלה שרגילים לשמוע צליל לא נכון. והם פיתחו לעצמם מערכות הגנה אוטומטיות כמו ״זה לא מפורט אבל מוסיקלי מאוד״. זה בעצם תירוץ לזה שאותו אדם לא יודע איך להכניס את שניהם לאותו חדר.
