AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 12,551
- מעורבות
- 3,159
- נקודות
- 113
"פרפקציוניזם" הוא שאיפה לשלמות לפי קנה המידה של הפרפקציוניסט עצמו, לאו דווקא משהו מוחלט או בקונצנזוס.בעיניי, פרפקציוניזם ואנינות טעם אינם מגרעות, ובמובנים רבים הם אפילו הפכים. פרפקציוניזם הוא מרדף נוקשה אחר אידיאל מוחלט, לעיתים בלי יכולת ליהנות ממה שכבר טוב. באודיו יש גם פרדוקס בעצם המונח "פרפקציוניזם", משום שאין צליל מושלם באופן מוחלט או בקונצנזוס (חו"ח, יסגרו את הפורומים) כאשר ההעדפה הסופית מבוססת במידה רבה על טעם אישי. אנינות טעם, לעומת זאת, היא היכולת להבחין בניואנסים, להעריך איכות ולהבין שלא תמיד היקר, המדויק או המרשים ביותר הוא גם המהנה ביותר.
"אנינות טעם" היא לא רק יכולת הבחנה נטו, אלא בתוספת סנוביזם ‑‑ כביכול מישהו שיכול להבחין מה "באמת" איכותי, מעבר למה ש"ההמון" מסוגל להבין.
אתה מתאר פרפקציוניסטים ברמה אובססיבית, אבל לא כולם אובססיביים. כל הפרפקציוניסטים שואפים לשלמות, בהגדרה, אבל רבים מהם מבינים שיש מגבלות, ומסתפקים בקירוב הטוב ביותר לשלמות במסגרת המגבלות שלהם.
אנין טעם לא בהכרח שואף לשלמות, אבל יש מצבים שבהם גם הוא אינו מסוגל לבחור, משום שאף אחת מהאופציות העומדות לרשותו אינה עומדת בסטנדרטים האקסקלוסיביים שלו, ובחירה באופציה נחותה עלולה לעלות לו במוניטין שלו כמייצג איכות ללא פשרות.
פרפקציוניסט שואף ל‑100.
אם הוא אובססיבי הוא לא מתפשר על פחות מכך.
אם לא, הוא מתפשר על המקסימום שבאפשרותו להשיג, גם אם מדובר ב‑70. ובכל זאת, ייתכן שגם לו יש סף מסוים מעל 70 שמתחתיו הוא מוותר על הבחירה.
אנין טעם קובע לעצמו רף, נניח 90.
הוא יבחר באפשרות הגבוהה ביותר שמעל 90, גם אם מדובר ב‑91.
הוא בטח לא יסתפק ב‑70, ואולי אפילו לא ב‑90.
נערך לאחרונה ב:
