אתה טועה - כולנו עסוקים כל הזמן בחרדת המוות, רק לא מודעים לזה. אם לא היינו עסוקים בזה, קרוב לוודאי שהיינו יושבים כל היום בשקט ולא עושים כלום. בטח לא להאזין למוסיקה, או להתעסק במערכות אודיו. כל הפעילות האנושית נובעת מהמודעות שלנו לעצמנו, והמודעות הזאת היא גם מודעות לקיום הקצר שלנו.
תיאורייה מעניינת (?), אבל לא ברור לי על מה היא מבוססת.
למשל ילדים, או תינוקות שלא יודעים לדבר, שאולי בכלל אין להם את הקונספט של "מוות" כדי לפחוד ממנו, והם ממש לא יושבים כל היום בשקט.
אולי אתה מבלבל בין יצר הקיום, השרידה, במובן הבסיסי ביותר, לבין פחד מהמוות, אבל להבנתי, היצר הנ"ל בא ליידי ביטוי כשייש איום,וגם ילד קטן יגיב אליו, ובשאר הזמן, אם הוא נוכח בעוצמה גדולה מדי, יש הפרעה נפשית.
בניגוד מסויים אליך, אני לא יודע מה יש לי ו/או לאחרים בתת מודע, אבל אני מעריך שהרבה אנשים עושים דברים לאו דווקא בהקשר לחרדת מוות. אפשר, באסוציאיציייה שכלית, ליצור קשר בין קיום יחסי מין לבין הצורך בשימור עצמי, אבל מישום מה נדמה לי שייש גורמים מיידיים הרבה יותר לפני כן. כנ"ל לגבי אוכל -- הרבה אנשים אוכלים יתר על המידה כנראה לא מתוך הפחד למות, אלא למרות שהם יודעים שזה מקרב את מותם. נראה לי שבחיי היום-יום, המירדף אחרי הנאות וגירויים קודם (אצל בני אדם בריאים בנפשם) לעיסוק במוות, ורק ברגעי איום ממשי יצר הקיום מתעורר ומראה שהוא יכול להיות חזק יותר.
כך שייתכן שהעיסוק באודיו מגיע ממירדף אחרי ההנאות הכרוכות בזה, ואצל הלק מהאנשים גם בלהיראות טוב בעיני אחרים, אבל לא באופן ישיר בהקשר למוות.
בקיצור, בוא נעזוב את כל הקישקושים האלה. לא
הם נושא השירשור.
ע