במבי
אוהב את התחום
- הודעות
- 293
- מעורבות
- 220
- נקודות
- 43
אזהרה: זה הולך להיות ארוך אז מי שלא אוהב לקרוא מוזמן לדלג לחלק האחרון, עמכם הסליחה.
תמיד אהבתי מוזיקה. גדלתי בבית שמוזיקה תמיד התנגנה בו ותודעתי עוצבה בהתאם. אבל לא פחות משאהבתי מוזיקה אהבתי צלילים. אמאשלי סיפרה לי איך כשעוד הייתי קטן, ממש תינוק בן שנתיים, הייתי אוהב נורא להקיש על חפצים שונים לדקות ארוכות כשאני מוקסם לגמרי מהצלילים שהייתי מפיק מהם.
נולדתי באמצע שנות השבעים כשאני מפספס את "עידן" הרוקנרול ומתבגר אל תוך "עידן" הפופ האלקטרוני של שנות השמונים המוזרות. הסאונד האלקטרוני כבר נולד הרבה לפני אבל נדמה שהחל ממש להתפס באותו עשור כשהוא מבשר את העשור המוזיקלי הבא אליו אני ובני דורי נחשפנו פתאום - "תור הזהב" של המוזיקה האלקטרונית. ז'אנרים ותתי ז'אנרים בממלכה הזו צצו במהירות מסחררת, אסיד, טכנו, רייב, טראנס,האוס, דראם אנד בייס, ג'אנגל, צ'ילאאוט, ואחרים, אקספירמנטלים אפילו יותר
שנקראו בהתחלה אינדסטריאל ובהמשך יכונו (בסרקסטיות ממזרית במקור) בשמות יומרניים יותר כגון בריינדאנס או IDM. בשביל אוהב צליל כמוני (לימים יקרא אודיופיל) כל זה היה מרתק ומסעיר. הייתי מסתגר בחדרי שעות כשהוא מוחשך למקסימום כשבחיקי רדיוטייפ גדול של שארפ שקיבלתי לבר מצווה ונע על המזרן בדביקות שכזו יחד עם המקצבים והסאונדים החדשים והמכשפים של התקופה. צלילים שלא חלמתי מעולם שיכולים להתקיים. סינטיסייזרים מהבהבים או נשפכים ומכונות תופים היפר אקטיביות.. והדמיון נע איתם.
לאחר השירות הצבאי והלימודים (תואר חסר תועלת אם כי מהנה מאוד במדעי הרוח) חיפשתי מה לעשות עם עצמי. האהבה למוזיקה הובילה אותי בטבעיות מתבקשת לחניות דיסקים עד שנתקלתי באחת שחיפשה עובדים. השכר היה עלוב באופן מגוחך אבל הייתי מוכן לעבוד בחינם. כל כך הרבה קסם שלא הכרתי או שהכרתי בשם בלבד נפתח לפני בנדיבות שכזו שבהתחלה התקשתי להאמין למזלי הטוב (ילד בחנות ממתקים זה אנדרסטייטמנט). זה היה המפץ המוזיקלי הגדול שלי. בכל יום שהייתי מגיע לעבודה הייתי בא בהיכרות עם מוזיקה חדשה, עם ז'אנרים שלא הכרתי או שלא הכרתי מספיק טוב. התאהבתי בג'אז, בבלוז, בגוספל, בפאנק, בסול. סגנונות שכבר הכרתי ואהבתי חקרתי יותר לעומק כמו טריפ-הופ ואלקטרוני נסיוני מבית היוצר של לייבלים כגון WARP ,REPHLEX, NINJATUNE, SKAM ועוד טובים בז'אנר.
כל המשכורת המגוחכת הוקדשה מיידית לרכישת מוזיקה. את האלבומים החשובים לי ביותר רכשתי ומשנגמרה המשכורת הייתי צורב את השאר. אט אט הלכה ונבנתה אצלי ספריה מכובדת. מהר מאוד הפכתי (בעל כורחי) למנהל החנות, קיבלתי יותר שליטה על הזמנת סחורה והחגיגה הפכה גדולה אפילו יותר. כל זה נמשך עד שהענף החל לקרוס, חניות החלו להיסגר ואני המשכתי הלאה לאהבתי השנייה שהייתה ספרים.
באותה תקופה (הייתי אז כבן עשרים ושבע) התפרץ אצלי דיכאון קליני חריף. מכאן והלאה דברים כבר עכורים יותר. ברורים פחות. תקופות של צלילה לתהומות ותקופות של ציפה מעלה אל עצב וכאב שניתן - במידה כזו או אחרת - להכיל אותם ולעיתים גם לתפקד איתם. בשלב הזה (בתקופות של רגרסיה) עדיין הצלחתי להינות ממוזיקה באופן עמוק ואקסטטי כבעבר.
בשלב כלשהוא התחלתי טיפול תרופתי ומכאן נדמה שדברים החלו להדרדר אפילו יותר. חלקים בתודעה החלו נכבים, התשוקה לדברים שאהבתי מכל כמו מוזיקה וספרים החלה מתפוגגת ובהמשך לכך החלה הידרדרות עקבית ובלתי ניתנת לעצירה ביכולות הקוגנטביות. אף פעם לא הייתי חריף או מבריק במיוחד אבל הייתי טיפוס יצירתי, פורה מחשבות, מנגינות ומילים ובעל דמיון עשיר למדי וכל אלה החלו להעלם לבלי שוב, מותירים אותי בכל שנה שעוברת יותר ויותר מעורפל, קשה הבנה באופן מביך, חסר כל יכולת להתרכז ועם זיכרון שיותר מתאים לתרנגול הודו מאשר להומו-ספיאנס.
לאחר שנים של חיים עם המחלה, אנספור נסיונות עם תרופות אנטי דכאוניות שונות, טיפולים קוגנטבים שונים, טיפולים בנזעי חשמל ובגרייה מגנטית, נראה שסוף סוף הגעתי למקום יציב למדי. המחלה תמיד איתי וכל יום זהו עדיין מאבק לצאת מן המיטה ולפעול בחיים אבל נדמה שאני מצליח לתפקד, לפחות ברמה הבסיסית שמוציאה אותי מן המיטה ומאפשרת לי לתקשר ולעבוד, אמנם לא בפול ווליום אבל אני מצליח להחזיק בחצי משרה בעבודה עם ילדים בסיכון, המשכורת סמלית אבל העבודה מספקת ומרפאית.
וישנה כמובן המוזיקה. מה שמוביל אותי לחלק היותר רלוואנטי בסיפור.
לפני כשנתיים קיבלתי במתנה סט משומש של Nad, קדם ומגבר כוח Monitor Series Pre 1600
+ POWER 2100. עד אז הסתפקתי ברסיבר איום ונורא של קנווד שהיה מחובר לרמקולים זוועתיים של Aiwa. זמן קצר לאחר שקיבלתי את הסט של הנאד קיבלתי במתנה מוניטורים פשוטים ומשומשים של וורפידל. פתאום שמעתי שיפור שיפור מעניין ומעורר בסאונד או במילים אחרות שמעתי פחות זוועה.
חשדתי שזה בעיקר בזכות ההגברה כיוון שהוורפידלים נראו לא מושקעים בעליל, פושטים כאלה. מייד התנערת, גרדתי כמה לירות והתארגנתי על מוניטורים פשוטים של מוניטור אודיו (סדרת הברונז) והופה.. שוב שומעים יותר טוב (כלומר שוב פחות גרוע). משהוא החל צף ועולה מנבכי זכרוני המרוסק. סאונד טוב. ממש טוב. כזה ששואב אותך לתוכו ומוחק לרגע את כל השאר. איפה שמעתי אותו? אה כן... לפני מספר שנים כשנרשמתי ללימודי סאונד בניסיון להגשים חלום ישן. הלימודים התבררו כטעות גדולה (וכבזבוז משווע של הרבה כסף שלא באמת היה לי. תשלומים והלוואות קטנות), החוש הטכני העלוב שלי בשילוב עם מצבי הנפשי הרעוע מנעו ממני לנחול איזושהי הצלחה בתחום וסיימתי את אותן שנתיים מובס ומדוכא אפילו יותר. אבל פתאום נזכרתי בכל אותן פעמים בהן הזדמן לי לשמוע סאונד שכל כך ריגש אותי.
החיידק התפרץ. התחלתי לחקור ברשת ונתקלתי בכל אותם פורומים בנושא אודיו. אחד מהם בשם דיטאון תפס אותי והתחלתי לקרוא בו באדיקות. ההתמכרות הייתה כל כך חזקה עד שכל סדר יומי נע סביב הקריאה בפורום. לא היו עוד רגעים משעממים. כל רגע פנוי היה מבורך. בתור לבית מרקחת, לדואר, לבנק, כשהאישה צופה בריאלטי, ברמזורים ארוכים שפתאום השתוקקתי שיהיו ארוכים יותר רק בכדי לסיים לקרוא עוד פסקה או משפט בפוסט מעניין. עקבתי באדיקות ובהנאה גדולה שכמותה לא חוויתי שנים, אחרי כל המידע המרתק (שגם אם לא הבנתי שמונים אחוז ממנו עדיים הפיח בי התרגשות, עניין וחיים), אחרי חברי האתר המרתקים לא פחות. טיפוסים עשירים בצבע וידע והומור מעולה על גבול הגאוני (חלקם), מלאים בתשוקה ורגישות גדולה (לטוב ולרע) לקסם הזה שנקרא סאונד ולקסם הגדול יותר שהוא משרת שנקרא מוזיקה. עקבתי מוקסם וסקרן עד בלי די אחר כל אותם דיונים/ ויכוחים פילוסופים מושקעים ומרתקים בנוגע לקיומה של אמת אבסולוטית בסאונד כשאני חש שאני מבין את כל הצדדים ומרגיש שבאופן נשגב שמוחי הקטן והמוגבל אינו יודע ליישב ולהסביר שכולם בעצם מחזיקים באמת, שכולם איכשהו צודקים בטיעונהם למרות הסתירות הלוגיות.
תמיד הרגשתי מלא הערכה וקינאה (קינאת סופרים כמובן) לכל אותם טיפוסים שיש להם את הכישרון לתחום הטכני ולמדעים המדוייקים. בשבילי העניין כל כך מורכב ומסועף ועשיר במשתנים עד שאני עומד אבוד, נבוך ומבוייש מולו בתחושה מתסכלת שאין לי סיכוי לעולם לתפוס איך באמת העניין עובד, וכך אני מרגיש כמו ילדה בת שתיים בתוך שיח של גברים מביני עניין וחושש לשאול את שאלותי שמא מטופשות הן ללא תקנה. בסופו של עניין נרשמתי לאתר ועתה אחרי כשנה של קריאה ולמידה (מוגבלת ככל שתהיה) אני מרגיש שאני יכול לנסח מעט טוב יותר - בעיקר לעצמי - את שאלותי.
אני מאמין שבכדי להתקרב לסאונד שאני חולם עליו אני אצטרך להשקיע לא מעט כסף ובמונחים של מישהו שמשתכר פחות מחמשת אלפים שקל בחודש - הרבה מאוד כסף. אני קורא כאן מספיק זמן בשביל להבין שמדובר בעשרות אלפי שקלים לרמת כניסה לסאונד באמת טוב.
אז מה לחנטריש תפרן כמוני בכלל לפזול לכיוון? אבל זה הדבר שעוזר לי לצאת בבוקר מן המיטה. הדבר שמפיח בי הכי הרבה חיים וסקרנות ותחושה שתמיד יש למה לחכות, אם תרצו - זו התרופה הטובה ביותר לדיכאון המסריח שלי (פרוזק ושות' לא באמת עוזרים, רק מכבים אותך יותר). ולמזלי, לפני שקרסתי לגמרי ואשפזתי את עצמי, הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד כעשר שנים כזבן בחנות ספרים. את הפיצויים שקיבלתי סגרתי בתוכנית חיסכון ולא נגעתי בה, המון כסף אין שם (בקושי 30 אלף) אבל יש עם מה להתחיל!
כמו שציינתי, הדבר שמעניק לי את האושר הגדול ביותר בחיים החידתיים האלו זה מוזיקה. הדבר היחיד שמרים אותי ל"הי" קדוש וחושף בפני היכלות מרהיבים של יופי שנותן לי להרגיש שהחיים כדאיים. זו המוטיבציה.. לחוות שוב את האור המתוק שבשילוש הקסום הזה של סאונד-מקצב-מלודיה. לכן גמרתי אומר לא לוותר על החלום הזה ולעשות כל שביכולתי להגיע אל הסאונד עליו אני חולם ואליו אני חותר.
==================================================================
חלק אחרון
לשמחתי התחלתי כבר בתהליך. ברגע שהבחנתי בהזדמנות טובה לצעד ראשון פעלתי. נתקלתי ב HEGEL H70 מטרייד אצל גבי מסאונדקווסט שהוצע בכחצי ממחירו כחדש. זכרתי הייטב את הביקורת של נמר לגבי המגבר הנ"ל וכן את התגובות החיוביות הרבות מחברי הפורום. הרמתי את עצמי, מנער מעלי את כת הפתולוגית לקפוץ להאזין למכשיר הראשון שאולי יכניס אותי לעולם ההי אנד. גבי השמיע לי אותו בחיבור לרצפתיים של אפוס. למרות שלא חוויתי התרגשות גדולה (הסאונד היה נחמד מאוד לאוזניי לא מעבר) עדיין נשמע הרבה יותר טוב ונכון מהסט שאצלי. הלכתי על זה. גבי צירף גם כבלים נחמדים במתנה שהיו טובים יותר מהכבלים הפושטים שהיו אצלי. כשחיברתי בבית למוניטור אודיו מעט התאכזבתי. נזכרתי שצריך לתת לו להתחמם ובאמת השתפר אחרי כמה שעות אך עדיין נשמע פחות טוב מאצל גבי בחיבור לאפוס. הבנתי שעכשיו משימתי היא להחליף את הברונז הבינוניים מאוד שיש אצלי מה שמוביל אותי להתיעצות הראשונה שלי בפורום והיא איזה רמקולים הכי יתאימו לי בהתחשב בנתונים הבאים:
1. מקור - מחשב לא יעודי לאודיו (שאצטרך להחליף בהמשך)
2.הגברה - משולב הגל 70
3. אקוסטיקה - סלון של בערך 14 מר שמתחבר למטבח ופינת אוכל ויוצר חלל אחד גדול של קצת יותר מארבעים מר. מרחק ישיבה מרמקולים כ3 מטרים כשהרמקולים במרחק של כ3 מטרים אחד מין השני.
4. מוזיקה - בעיקרון כמעט הכל. פופ, רוק, בלוז, הרבה ג'אז, הרבה מוזיקת עולם, הרבה אלקטרוני (לא טראנס ולא האוס אלא אמביינט(כמו בריאן אינו ופיוצ'ר סאונד אוף לונדון), לאונג'(כמו פילה ברזיליה ודה פאזז), אלקטרוג'אז(כמו סאן זרמיין ואדם אף), דראם אנד בייס(כמו רד סנאפר ולאמב), אקספרימנטל(כמו סייבר אוף פרדייז, בורדז אוף קנדה, אוטקרה,אורביטל). כמו כן שומע מעט קלאסי עדין בעיקר באך.
מיתוך קריאה מסורה באתר נדלקתי על כמה רמקולים שכרגע מציתים את דמיוני ואני משתוקק להאזין להם. הרמקולים הם: ספנדור D7, מרטן פורם פלור, סקאנסוניק MB 2.5/3.5, טריאנגל אנטל EX.
מעניין אותי לדעת
1. מה הייתרונות והחסרונות של כל אחד מהם? ובפרט מה ההבדלים באופי בין הספנדור D7 לפורם פלור והאם הטריאנגל ברמה שלהם?
2. מי מהם יתאימו להגל 70 מבחינת הנעה וטונאליות?
3. מי מהם לא רגישים מדי למיקום בקרבה לקיר אחורי?
4. מי מהם הכי תואם לסגנונות מוזיקה שאני אוהב?
אני אמנם אודיופיל מתחיל אך הסאונד שאני אוהב הוא לא בומבסטי ומנופח. אני אוהב סאונד פתוח, גדול ומאוד מאוד מפורט, עוצמתי ודינאמי (כזה שאפשר לשמוע איתו את underworld ואת the prodigy או להבדיל את פולחן האביב של סטאוונסקי באופן מהנה ועוצמתי), בס קצר, הדוק פאנצ'י ומדוייק ולא מרוח, גבוהים צלולים (קריסטליים?) ולא חריפים מדי, מיד פתוח ונייטראלי או ניטראלי חמים (מבלי להיות סתום)
עד כאן המונולוג הנרקסיסטי והחופר שלי. היה לי צורך גדול לפרוק ונסחפתי לגמרי. שוב שליחה מכולם ותודה למי שקרא. מסיים עם הבטחה שזהו פוסט חד פעמי באריכותו ושהפוסטים הבאים יהיו קצרים ולעניין על גבול הלקוניים.
בועז.
תמיד אהבתי מוזיקה. גדלתי בבית שמוזיקה תמיד התנגנה בו ותודעתי עוצבה בהתאם. אבל לא פחות משאהבתי מוזיקה אהבתי צלילים. אמאשלי סיפרה לי איך כשעוד הייתי קטן, ממש תינוק בן שנתיים, הייתי אוהב נורא להקיש על חפצים שונים לדקות ארוכות כשאני מוקסם לגמרי מהצלילים שהייתי מפיק מהם.
נולדתי באמצע שנות השבעים כשאני מפספס את "עידן" הרוקנרול ומתבגר אל תוך "עידן" הפופ האלקטרוני של שנות השמונים המוזרות. הסאונד האלקטרוני כבר נולד הרבה לפני אבל נדמה שהחל ממש להתפס באותו עשור כשהוא מבשר את העשור המוזיקלי הבא אליו אני ובני דורי נחשפנו פתאום - "תור הזהב" של המוזיקה האלקטרונית. ז'אנרים ותתי ז'אנרים בממלכה הזו צצו במהירות מסחררת, אסיד, טכנו, רייב, טראנס,האוס, דראם אנד בייס, ג'אנגל, צ'ילאאוט, ואחרים, אקספירמנטלים אפילו יותר
שנקראו בהתחלה אינדסטריאל ובהמשך יכונו (בסרקסטיות ממזרית במקור) בשמות יומרניים יותר כגון בריינדאנס או IDM. בשביל אוהב צליל כמוני (לימים יקרא אודיופיל) כל זה היה מרתק ומסעיר. הייתי מסתגר בחדרי שעות כשהוא מוחשך למקסימום כשבחיקי רדיוטייפ גדול של שארפ שקיבלתי לבר מצווה ונע על המזרן בדביקות שכזו יחד עם המקצבים והסאונדים החדשים והמכשפים של התקופה. צלילים שלא חלמתי מעולם שיכולים להתקיים. סינטיסייזרים מהבהבים או נשפכים ומכונות תופים היפר אקטיביות.. והדמיון נע איתם.
לאחר השירות הצבאי והלימודים (תואר חסר תועלת אם כי מהנה מאוד במדעי הרוח) חיפשתי מה לעשות עם עצמי. האהבה למוזיקה הובילה אותי בטבעיות מתבקשת לחניות דיסקים עד שנתקלתי באחת שחיפשה עובדים. השכר היה עלוב באופן מגוחך אבל הייתי מוכן לעבוד בחינם. כל כך הרבה קסם שלא הכרתי או שהכרתי בשם בלבד נפתח לפני בנדיבות שכזו שבהתחלה התקשתי להאמין למזלי הטוב (ילד בחנות ממתקים זה אנדרסטייטמנט). זה היה המפץ המוזיקלי הגדול שלי. בכל יום שהייתי מגיע לעבודה הייתי בא בהיכרות עם מוזיקה חדשה, עם ז'אנרים שלא הכרתי או שלא הכרתי מספיק טוב. התאהבתי בג'אז, בבלוז, בגוספל, בפאנק, בסול. סגנונות שכבר הכרתי ואהבתי חקרתי יותר לעומק כמו טריפ-הופ ואלקטרוני נסיוני מבית היוצר של לייבלים כגון WARP ,REPHLEX, NINJATUNE, SKAM ועוד טובים בז'אנר.
כל המשכורת המגוחכת הוקדשה מיידית לרכישת מוזיקה. את האלבומים החשובים לי ביותר רכשתי ומשנגמרה המשכורת הייתי צורב את השאר. אט אט הלכה ונבנתה אצלי ספריה מכובדת. מהר מאוד הפכתי (בעל כורחי) למנהל החנות, קיבלתי יותר שליטה על הזמנת סחורה והחגיגה הפכה גדולה אפילו יותר. כל זה נמשך עד שהענף החל לקרוס, חניות החלו להיסגר ואני המשכתי הלאה לאהבתי השנייה שהייתה ספרים.
באותה תקופה (הייתי אז כבן עשרים ושבע) התפרץ אצלי דיכאון קליני חריף. מכאן והלאה דברים כבר עכורים יותר. ברורים פחות. תקופות של צלילה לתהומות ותקופות של ציפה מעלה אל עצב וכאב שניתן - במידה כזו או אחרת - להכיל אותם ולעיתים גם לתפקד איתם. בשלב הזה (בתקופות של רגרסיה) עדיין הצלחתי להינות ממוזיקה באופן עמוק ואקסטטי כבעבר.
בשלב כלשהוא התחלתי טיפול תרופתי ומכאן נדמה שדברים החלו להדרדר אפילו יותר. חלקים בתודעה החלו נכבים, התשוקה לדברים שאהבתי מכל כמו מוזיקה וספרים החלה מתפוגגת ובהמשך לכך החלה הידרדרות עקבית ובלתי ניתנת לעצירה ביכולות הקוגנטביות. אף פעם לא הייתי חריף או מבריק במיוחד אבל הייתי טיפוס יצירתי, פורה מחשבות, מנגינות ומילים ובעל דמיון עשיר למדי וכל אלה החלו להעלם לבלי שוב, מותירים אותי בכל שנה שעוברת יותר ויותר מעורפל, קשה הבנה באופן מביך, חסר כל יכולת להתרכז ועם זיכרון שיותר מתאים לתרנגול הודו מאשר להומו-ספיאנס.
לאחר שנים של חיים עם המחלה, אנספור נסיונות עם תרופות אנטי דכאוניות שונות, טיפולים קוגנטבים שונים, טיפולים בנזעי חשמל ובגרייה מגנטית, נראה שסוף סוף הגעתי למקום יציב למדי. המחלה תמיד איתי וכל יום זהו עדיין מאבק לצאת מן המיטה ולפעול בחיים אבל נדמה שאני מצליח לתפקד, לפחות ברמה הבסיסית שמוציאה אותי מן המיטה ומאפשרת לי לתקשר ולעבוד, אמנם לא בפול ווליום אבל אני מצליח להחזיק בחצי משרה בעבודה עם ילדים בסיכון, המשכורת סמלית אבל העבודה מספקת ומרפאית.
וישנה כמובן המוזיקה. מה שמוביל אותי לחלק היותר רלוואנטי בסיפור.
לפני כשנתיים קיבלתי במתנה סט משומש של Nad, קדם ומגבר כוח Monitor Series Pre 1600
+ POWER 2100. עד אז הסתפקתי ברסיבר איום ונורא של קנווד שהיה מחובר לרמקולים זוועתיים של Aiwa. זמן קצר לאחר שקיבלתי את הסט של הנאד קיבלתי במתנה מוניטורים פשוטים ומשומשים של וורפידל. פתאום שמעתי שיפור שיפור מעניין ומעורר בסאונד או במילים אחרות שמעתי פחות זוועה.
חשדתי שזה בעיקר בזכות ההגברה כיוון שהוורפידלים נראו לא מושקעים בעליל, פושטים כאלה. מייד התנערת, גרדתי כמה לירות והתארגנתי על מוניטורים פשוטים של מוניטור אודיו (סדרת הברונז) והופה.. שוב שומעים יותר טוב (כלומר שוב פחות גרוע). משהוא החל צף ועולה מנבכי זכרוני המרוסק. סאונד טוב. ממש טוב. כזה ששואב אותך לתוכו ומוחק לרגע את כל השאר. איפה שמעתי אותו? אה כן... לפני מספר שנים כשנרשמתי ללימודי סאונד בניסיון להגשים חלום ישן. הלימודים התבררו כטעות גדולה (וכבזבוז משווע של הרבה כסף שלא באמת היה לי. תשלומים והלוואות קטנות), החוש הטכני העלוב שלי בשילוב עם מצבי הנפשי הרעוע מנעו ממני לנחול איזושהי הצלחה בתחום וסיימתי את אותן שנתיים מובס ומדוכא אפילו יותר. אבל פתאום נזכרתי בכל אותן פעמים בהן הזדמן לי לשמוע סאונד שכל כך ריגש אותי.
החיידק התפרץ. התחלתי לחקור ברשת ונתקלתי בכל אותם פורומים בנושא אודיו. אחד מהם בשם דיטאון תפס אותי והתחלתי לקרוא בו באדיקות. ההתמכרות הייתה כל כך חזקה עד שכל סדר יומי נע סביב הקריאה בפורום. לא היו עוד רגעים משעממים. כל רגע פנוי היה מבורך. בתור לבית מרקחת, לדואר, לבנק, כשהאישה צופה בריאלטי, ברמזורים ארוכים שפתאום השתוקקתי שיהיו ארוכים יותר רק בכדי לסיים לקרוא עוד פסקה או משפט בפוסט מעניין. עקבתי באדיקות ובהנאה גדולה שכמותה לא חוויתי שנים, אחרי כל המידע המרתק (שגם אם לא הבנתי שמונים אחוז ממנו עדיים הפיח בי התרגשות, עניין וחיים), אחרי חברי האתר המרתקים לא פחות. טיפוסים עשירים בצבע וידע והומור מעולה על גבול הגאוני (חלקם), מלאים בתשוקה ורגישות גדולה (לטוב ולרע) לקסם הזה שנקרא סאונד ולקסם הגדול יותר שהוא משרת שנקרא מוזיקה. עקבתי מוקסם וסקרן עד בלי די אחר כל אותם דיונים/ ויכוחים פילוסופים מושקעים ומרתקים בנוגע לקיומה של אמת אבסולוטית בסאונד כשאני חש שאני מבין את כל הצדדים ומרגיש שבאופן נשגב שמוחי הקטן והמוגבל אינו יודע ליישב ולהסביר שכולם בעצם מחזיקים באמת, שכולם איכשהו צודקים בטיעונהם למרות הסתירות הלוגיות.
תמיד הרגשתי מלא הערכה וקינאה (קינאת סופרים כמובן) לכל אותם טיפוסים שיש להם את הכישרון לתחום הטכני ולמדעים המדוייקים. בשבילי העניין כל כך מורכב ומסועף ועשיר במשתנים עד שאני עומד אבוד, נבוך ומבוייש מולו בתחושה מתסכלת שאין לי סיכוי לעולם לתפוס איך באמת העניין עובד, וכך אני מרגיש כמו ילדה בת שתיים בתוך שיח של גברים מביני עניין וחושש לשאול את שאלותי שמא מטופשות הן ללא תקנה. בסופו של עניין נרשמתי לאתר ועתה אחרי כשנה של קריאה ולמידה (מוגבלת ככל שתהיה) אני מרגיש שאני יכול לנסח מעט טוב יותר - בעיקר לעצמי - את שאלותי.
אני מאמין שבכדי להתקרב לסאונד שאני חולם עליו אני אצטרך להשקיע לא מעט כסף ובמונחים של מישהו שמשתכר פחות מחמשת אלפים שקל בחודש - הרבה מאוד כסף. אני קורא כאן מספיק זמן בשביל להבין שמדובר בעשרות אלפי שקלים לרמת כניסה לסאונד באמת טוב.
אז מה לחנטריש תפרן כמוני בכלל לפזול לכיוון? אבל זה הדבר שעוזר לי לצאת בבוקר מן המיטה. הדבר שמפיח בי הכי הרבה חיים וסקרנות ותחושה שתמיד יש למה לחכות, אם תרצו - זו התרופה הטובה ביותר לדיכאון המסריח שלי (פרוזק ושות' לא באמת עוזרים, רק מכבים אותך יותר). ולמזלי, לפני שקרסתי לגמרי ואשפזתי את עצמי, הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד כעשר שנים כזבן בחנות ספרים. את הפיצויים שקיבלתי סגרתי בתוכנית חיסכון ולא נגעתי בה, המון כסף אין שם (בקושי 30 אלף) אבל יש עם מה להתחיל!
כמו שציינתי, הדבר שמעניק לי את האושר הגדול ביותר בחיים החידתיים האלו זה מוזיקה. הדבר היחיד שמרים אותי ל"הי" קדוש וחושף בפני היכלות מרהיבים של יופי שנותן לי להרגיש שהחיים כדאיים. זו המוטיבציה.. לחוות שוב את האור המתוק שבשילוש הקסום הזה של סאונד-מקצב-מלודיה. לכן גמרתי אומר לא לוותר על החלום הזה ולעשות כל שביכולתי להגיע אל הסאונד עליו אני חולם ואליו אני חותר.
==================================================================
חלק אחרון
לשמחתי התחלתי כבר בתהליך. ברגע שהבחנתי בהזדמנות טובה לצעד ראשון פעלתי. נתקלתי ב HEGEL H70 מטרייד אצל גבי מסאונדקווסט שהוצע בכחצי ממחירו כחדש. זכרתי הייטב את הביקורת של נמר לגבי המגבר הנ"ל וכן את התגובות החיוביות הרבות מחברי הפורום. הרמתי את עצמי, מנער מעלי את כת הפתולוגית לקפוץ להאזין למכשיר הראשון שאולי יכניס אותי לעולם ההי אנד. גבי השמיע לי אותו בחיבור לרצפתיים של אפוס. למרות שלא חוויתי התרגשות גדולה (הסאונד היה נחמד מאוד לאוזניי לא מעבר) עדיין נשמע הרבה יותר טוב ונכון מהסט שאצלי. הלכתי על זה. גבי צירף גם כבלים נחמדים במתנה שהיו טובים יותר מהכבלים הפושטים שהיו אצלי. כשחיברתי בבית למוניטור אודיו מעט התאכזבתי. נזכרתי שצריך לתת לו להתחמם ובאמת השתפר אחרי כמה שעות אך עדיין נשמע פחות טוב מאצל גבי בחיבור לאפוס. הבנתי שעכשיו משימתי היא להחליף את הברונז הבינוניים מאוד שיש אצלי מה שמוביל אותי להתיעצות הראשונה שלי בפורום והיא איזה רמקולים הכי יתאימו לי בהתחשב בנתונים הבאים:
1. מקור - מחשב לא יעודי לאודיו (שאצטרך להחליף בהמשך)
2.הגברה - משולב הגל 70
3. אקוסטיקה - סלון של בערך 14 מר שמתחבר למטבח ופינת אוכל ויוצר חלל אחד גדול של קצת יותר מארבעים מר. מרחק ישיבה מרמקולים כ3 מטרים כשהרמקולים במרחק של כ3 מטרים אחד מין השני.
4. מוזיקה - בעיקרון כמעט הכל. פופ, רוק, בלוז, הרבה ג'אז, הרבה מוזיקת עולם, הרבה אלקטרוני (לא טראנס ולא האוס אלא אמביינט(כמו בריאן אינו ופיוצ'ר סאונד אוף לונדון), לאונג'(כמו פילה ברזיליה ודה פאזז), אלקטרוג'אז(כמו סאן זרמיין ואדם אף), דראם אנד בייס(כמו רד סנאפר ולאמב), אקספרימנטל(כמו סייבר אוף פרדייז, בורדז אוף קנדה, אוטקרה,אורביטל). כמו כן שומע מעט קלאסי עדין בעיקר באך.
מיתוך קריאה מסורה באתר נדלקתי על כמה רמקולים שכרגע מציתים את דמיוני ואני משתוקק להאזין להם. הרמקולים הם: ספנדור D7, מרטן פורם פלור, סקאנסוניק MB 2.5/3.5, טריאנגל אנטל EX.
מעניין אותי לדעת
1. מה הייתרונות והחסרונות של כל אחד מהם? ובפרט מה ההבדלים באופי בין הספנדור D7 לפורם פלור והאם הטריאנגל ברמה שלהם?
2. מי מהם יתאימו להגל 70 מבחינת הנעה וטונאליות?
3. מי מהם לא רגישים מדי למיקום בקרבה לקיר אחורי?
4. מי מהם הכי תואם לסגנונות מוזיקה שאני אוהב?
אני אמנם אודיופיל מתחיל אך הסאונד שאני אוהב הוא לא בומבסטי ומנופח. אני אוהב סאונד פתוח, גדול ומאוד מאוד מפורט, עוצמתי ודינאמי (כזה שאפשר לשמוע איתו את underworld ואת the prodigy או להבדיל את פולחן האביב של סטאוונסקי באופן מהנה ועוצמתי), בס קצר, הדוק פאנצ'י ומדוייק ולא מרוח, גבוהים צלולים (קריסטליים?) ולא חריפים מדי, מיד פתוח ונייטראלי או ניטראלי חמים (מבלי להיות סתום)
עד כאן המונולוג הנרקסיסטי והחופר שלי. היה לי צורך גדול לפרוק ונסחפתי לגמרי. שוב שליחה מכולם ותודה למי שקרא. מסיים עם הבטחה שזהו פוסט חד פעמי באריכותו ושהפוסטים הבאים יהיו קצרים ולעניין על גבול הלקוניים.
בועז.
