בפעם המי יודע כמה: אין קשר בין אודיופיליה לבין אהבת מוסיקה: אודיופיליה היא אהבת צליל. אודיופיל יכול גם להקשיב לדיסקים עם צלילי רכבות ופיכפוך מים ולא צריך להקשיב למוסיקה כלל.
ציודיופילה: אהבת ציוד ליצירת צליל. ציוד=רכוש.
אודיופיליה: אהבת צליל. צליל=תחושה.
אהבת מוסיקה: מוסיקה=הפשטה: ולכן ניתן לספוג אותה גם ע"י קריאת תווים ולאו דווקא ע"י הקשבה לצלילים כלשהם.
כיוון שזיקה לאבסטרקציה דורשת אינטיליגנציה גבוה יותר מזיקה לתחושה וזיקה לתחושה דורשת אינטיליגנציה גבוה יותר מזיקה לרכוש, הרי שבאמת יש ערך גבוה יותר באהבת המוסיקה מאשר באודיופיליה וערך גבוה יותר באודיופיליה מאשר בציודיופיליה (זאת בהנחה שרואים בפעילות אינטיליגנטית ערך).
עדיין ציוד וצליל, שניהם מוחשים בעוד המוסיקה מופשטת ולפיכך אהבת המוסיקה אינטיליגנטית אינספור מונים משתי האהבות האחרות.
עם-זאת, כיוון שהקשבה לצלילים היא אחת הדרכים לספוג מוסיקה, הרי אין זה מין הנמנע שמתוך אהבת המוסיקה תצמח גם אהבה לצליל ובדיוק באותו האופן, גם מתוך אהבת הצליל יכולה לצמוח אהבה לציוד. הבעיה נוצרת כאשר הניגזרת שצמחה משתלטת על קרקע גידולה באופן שאהבת הציוד הופכת לאובססיה לציוד ומסיטה לצד את אהבת הצליל או שאהבת הצליל הופכת לאובססיה לצליל ומסיטה לצד את אהבת המוסיקה.
ריטוריקה מעניינת.
מבחינה פילוסופית ניתן להגדיר גם את התווים כמוזיקה, אבל דומני שזו לא ההגדרה העיקרית ו/או המקובלת, וייתכן גם שאינה הגדרה טובה, שכן קיימת גם מוזיקה שמעולם לא נכתבה בתווים, ואותה אין אפשרות לקרוא.
מעבר לזה, אין דין קריאת מוזיקה כדין שמיעת מוזיקה -- אלה הן חוויות שונות מהותית,
כשם שאין דין קריאת מחזה (או אופרה) כדין צפייה בו (או באופרה).
בקריאה השמיעה לא משתתפת, וגם אדם חירש יכול לקרוא (ולכתוב!
) מוזיקה.
בשמיעת מוזיקה יש גם עוד מתווכים -- המבצעים, וייש גם כלים וסביבה אקוסטית וכיו"ב, שאינם משתתפים בקריאה.
חוצמזה,
הניסיונות לתת ערכיות לחוויות הם משהו שאינני מעריך
שימו לב שבדרך כלל איכשהו "יוצא" שזה שמנסה להגדיר נמצא במקום גבוה, לרוב הגבוה ביותר, ברמת הערכים שהוא עצמו הגדיר. מפתיע? לא במיוחד. בדרך כלל, המקור לניסיונות כאלה הוא רגש נחיתות, והגדרות כאלה הן ניסיון התנשאות, מתוחכם לכאורה.
יש כאן עוד אמצעים ריטוריים, כמו ציוד=רכוש, צליל=תחושה, מוסיקה=הפשטה, כאשר יש כאן הסתמכות על המשפטים-הקדומים שייש לכולנו שהפשטה עדיפה על תחושה ורכוש זה בכלל בזוי. זה טיעון ברמה של טבעי=טוב, שמוכר כל כך הרבה (אם כי המצב הטבעי של האדם הוא להיות עירום בטבע, כולל ג'ונגל/מדבר, ולפחוד כל הזמן מטורפים ומנחשים).
יש לשכל נטייה לרומם את עצמו מעבר לתחושה, אבל שימו לב -- האם השכל הוא זה שגורם לכם אושר ו/או הנאה, או התחושות?
לרוב השכל הוא ההרסן הגדול ביותר של ההנאות הבסיסיות ביותר. למשל הייחס לסקס.
לדעתי, אם כבר, תחושות מסוגים מסויימים ("חיוביים" לצורך הדיון) עדיפות על כל השכל שבעולם, אלא שיש צורך בשכל כדי להתגבר על התחושות ה"שליליות" בדרך שאינה הרסנית.
מוזיקה אינה רק הפשטה ואינה רק תחושה אלא צירוף שלהם, כאשר עיקר ההפשטה אינה ברמת החשיבה אלא ברמה אינטואיטיבית, כך שאינה בהכרח דורשת "אינטיליגנצייה" במובן המקובל. יש גם מפגרים ולקויים בנפשם שאוהבים מוזיקה.
אינני רואה עדיפות ערכית בין אהבת מוזיקה, אהבת צלילים, אהבת מה שמאפשר את הצלילים (מערכת, או כלי הנגינה עצמם, שגם הם "רכוש"), או אהבת היים, אהבת ציפורים ואהבת חיות מחמד.
ומהסיבות האמורות, אני חושב שזה לא לעניין לנסות להגדיר רמות ערכיות בין אודיופיל, ציודופיל, אוהב מוזיקה ואף אחד מהנ"ל.
כל המשוויץ בכך שהוא א' ולא ב' לוקה (?) בצורך לשים עצמו מעל לאחרים באמצעים ריטוריים, מה שאינו נובע, בדרך כלל, מהערכה עצמית גדולה מדי.
עמיר