זה מה שנוטים לומר — ובמידה מסוימת של צדק — בכל פעם שאחד מ”הענקים” של "עולם המוזיקה הקלאסית" הולך לעולמו.
אבל לפעמים ההספדים האלו גורמים לי לחשוב מעבר לניסוחים הרגילים והצפויים. האם זה באמת כך?
ברנדל הלך לעולמו בגיל 94, ולא פורסמו פרטים רבים על מצבו הבריאותי והנפשי בתקופה שקדמה למותו.
במקום אחד קראתי שלפני מותו הוא סבל מבעיות גב, ובהמשך גם מאובדן שמיעה חמור שגרם לו לשמוע צלילים בצורה מעוותת. אני תוהה עד כמה הוא עצמו כבר רצה ללכת — ואולי מותו היה עבורו הקלה. ואולי לא. אי־אפשר לדעת. כך או כך, ברור שבשלב כלשהו זה היה בלתי נמנע. אני רק מקווה שהלך לעולמו בשלווה.
מבחינת התרומה שלו ל”עולם המוזיקה הקלאסית”, הוא פרש מהופעות קונצרטיות כבר ב־2008, מסיבות שקשורות לגיל ולמאמץ פיזי, וככל הנראה גם חדל מלהקליט באותה תקופה. כן ראיתי שהוא המשיך להיות פעיל בצורה מסוימת גם אחרי כן — נסע, הרצה על מוזיקה, הקריא מתוך 11 ספריו ומשיריו, והעביר כיתות אמן לפסנתרנים ורביעיות. אבל ב־17 השנים האחרונות, קשה לומר שהייתה כאן תרומה בולטת או משמעותית באמת ל"עולם המוזיקה הקלאסית".
ויש גם משהו שאופייני לברנדל (ולעוד כמה כמוהו): הוא הקליט שוב ושוב את אותו רפרטואר, ולעיתים קרובות בלי שממש היה הבדל משמעותי — ואפילו לא שיפור בסאונד — בין ההקלטות המאוחרות לקודמותיהן. למשל ההקלטות הדיגיטליות שלו בפיליפס אינן בהכרח שיפור יחסית לקודמותיהן בפיליפס, וחלק מהאנלוגיות בפיליפס אינן שיפור מוזיקלי יחסית לקודמותיהן ב-Vox (אבל לפחות כן שיפור בסאונד). כך שהתרומה האמיתית שלו החלה לדעוך עוד קודם לכן. זה מתסכל אותי גם כשמדובר באמנים גדולים אחרים, כמו מרתה ארגריץ' או מיצוקו אוצ'ידה, אם כי לפחות אצלם הרפרטואר אינו מצומצם באופן כל כך קיצוני כמו אצל ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי לפניהם.
כך שנראה לי שהאבידה האמיתית הייתה כבר הרבה קודם — אבל זה עדיין מעציב את "עולם המוזיקה הקלאסית", וגם אותי.