אודיופיל מול חובב מוסיקה: מי באמת נהנה יותר?

[dtown]

שרשור תגובות לכתבה: https://www.dtown.co.il/audiophile-vs-music-lover

 

[moshem74]

אני חושב ש אודיופיל סובל יותר מאשר הוא נהנה.

 

[shay7629]

לא חושב ש

אני חושב ש אודיופיל סובל יותר מאשר הוא נהנה.

את המילה אודיופיל הייתי מחליף בביקורתי.
וכל עוד הביקורתיות מאוזנת ,לא סביר ש"אודיופיל" יסבול יותר מאשר יהנה בתחום.

אבל.. מסכים
אנשים ביקורתיים באופן מופרז לדעתי אכן פחות נהנים, ולא משנה באיזה תחביב או תחום מדובר.

 

[Lazy Boy]

נהנה ממה?

 

[Dan-Cinemart]

עניין של בחירה ושליטה עצמית.
אם אני במוד אודיופילי - לא נשמע טוב -לא נהנה . נשמע טוב - נהנה ממש וקרוב למוזיקה.
אם אני במוד שונה - נניח ברכב - שומע את כל התקלות אבל המוח שלי מסנן אותן - נהנה מאוד.

 

[Tamir Ivan]

שומע את כל התקלות אבל המוח שלי מסנן אותן - נהנה מאוד.

הופה, העלית כאן נושא מרתק לכתבה בפני עצמה.

 

[Dan-Cinemart]

תחשוב פשוט -שומע שיר שאתה ממש אוהב ברכב או דרך שכן מהחלון - נהנה ?

 

[AK1]

נראה לי שהנושא מטריד אותך עד כדי כתיבת מאמרים שלמים על הנושא, אבל לא מנקודת ראות ניטרלית אלא ערכית, כאילו מוזיקה היא העיקר, אודיופיליה היא בעיה שמובילה לאיבוד הפוקוס על העיקר, אבל עדיפה על ציודופיליה, שהיא בכלל שטחיות ושוויץ נטו עד כדי חולניות.

יש במאמרים האלה המון הכללות על ההתנהלות לכאורה של חובבי המוזיקה, האודיופילים והציודופילים, והצגת שני האחרונים ברמות שונות של אבסורדיות.

חובבי המוזיקה מוצגים בצורה החיובית ביותר, ללא הצבעה על שום בעיה, אבל בעצם גם אלה לוקים באותם סוגי בעיות. למשל:

1. כשצעירים, אפשר ליהנות מהרבה סוגי מוזיקה. עם הזמן חלק מהמוזיקה מתחילה להיות "טובה" וחלק "גרועה", ואנשים מתחילים להשוויץ באהבתם למוזיקה "נעלה", כמו קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם וכיו"ב, ולבוז למוזיקה "נחותה", כמו מזרחית, "מעליות", "התחנה המרכזית" וסתם פופ.
   
   
2. אם בהתחלה נהנים מהמוזיקה עצמה, עם הזמן מתחילים להבחין בענייני ביצוע, וכבר לא מדובר בחמישית של בטהובן, אלא בחמישית של פורטוונגלר ושל קאראיאן ושל גארדינר, ובמקרה כל אחד מאלה הקליט את החמישית יותר מפעם אחת, ואפשר להתווכח עד אינסוף מה עדיף.
   
   
3. במוזיקה קלאסית בכלל מתחילים להתווכח על כל מיני דברים כמו:
   
   • האם לנסות לנגן בסגנון תקופות המלחין, עם או בלי כלים מתקופת המלחין, ואספקטים נוספים כמו עם/בלי ויבראטו (הרעדת הקול), גודל התזמורות והמקהלות, ועוד, מה שנקרא Historically-Informed Practices == HIP, או לפי המסורת הנהוגה בזמננו, עם כלים מודרניים
     
     
   • כשיש בתווים סימן חזרה, האם לחזור או להמשיך הלאה, ובאיזה תנאים
     
     
   • האם בשיא הפרק השני של השביעות של ברוקנר לכלול נקישת מצילתיים או לא
     
     
   • בכלל לסימפוניות של ברוקנר יש המון גרסאות, עם כל מיני עורכים, בעיקר Nowak ו‑Haas, אז איזו מביניהן עדיפה

למעשה, לכל תחביב יש את ה"שגעונות" שלו, ואפשר לראות באהבת מוזיקה, באודיופיליה ובציודופיליה תחביבים נפרדים עם הרבה השקה ביניהם.

בקשר ל"אחד הרגעים המטרידים ביותר בחייו של אודיופיל ותיק הוא הרגע שבו הוא מגלה שהוא כבר לא מקשיב לאלבומים שלמים. לא כי אין לו זמן, אלא כי הוא מחפש קטעים. מי מאיתנו לא מחזיק רשימת "קטעי בדיקה" עם באס עמוק, מצילות עשירות, ווקאלים חשופים או הקלטות שמספרות לנו משהו על המערכת יותר מאשר על היצירה
בשלב הזה, המוסיקה כבר לא עומדת בפני עצמה.
אלא הופכת לאמצעי, כלי מדידה, חומר גלם. וכאן מתרחש היפוך עדין אבל משמעותי:
במקום שהמערכת תשרת את המוסיקה, המוסיקה מתחילה לשרת את המערכת. חובב מוסיקה, לעומת זאת, לרוב לא מוטרד מזה, מכיוון שהוא יכול לשמוע הקלטה לא מושלמת, דרך מערכת בינונית, ועדיין להתרגש. הוא לא עוצר אלבום באמצע כדי לבדוק אם הבמה קרסה קצת ימינה, אלא פשוט שם טרק נוסף":
כפי שאמרו הגרשווינים, "it ain't necessarily so". אפשר להיות אודיופיל שיש לו קטעים לבדיקות סאונד, והוא מעדיף לשמוע הקלטות טובות ולוותר על הקלטות גרועות, כמו שהוא יכול להעדיף לשמוע ביצועים טובים ולוותר על ביצועים גרועים, בלי שהמוזיקה תתחיל לשרת את המערכת, אלא כל הזמן המערכת משרתת את המוזיקה, למעט שלב הסטאפ הראשוני, או מדי פעם כשמתחלף רכיב או משהו שנשמע לא טוב.

בקשר ל"אחת ההנחות הנפוצות בעולם האודיופיליה היא שההבדל בין אודיופיל לחובב מוסיקה הוא חדות שמיעה. אבל בפועל, ההבדל האמיתי אינו פיזיולוגי אלא תודעתי. בעוד אודיופיל מקשיב מתוך כוונה לנתח, חובב מוסיקה מקשיב מתוך כוונה להרגיש.
להבנתי, שתי הגישות לגיטימיות, אבל הבעיה מתחילה כשהאודיופיל שוכח שהוא בחר בניתוח, ומצפה לקבל גם את אותה ספונטניות רגשית. ואם נהיה הוגנים, הרי שיש משהו ממכר ביכולת לפרק צליל לגורמים: עומק, מרחב, מיקרו-דינמיקה, טקסטורה. זה מעניק תחושת שליטה, הבנה ואפילו עליונות מסוימת, אבל במקביל, זה גם יוצר מרחק בין המאזין לבין הרגע":

1. יש אוהבי מוזיקה שמנתחים בלי סוף, גם את המוזיקה עצמה, מהלכים הרמוניים, קונטרפונקט, מבנה, תזמור וכו', ו/או אספקטים שונים של הביצוע, כמו דיוק באינטונציה ובכניסות, טמפו, רובאטו, איזון, הולכת קולות, מגע/צליל, יופי הקול, דינאמיקה וכו'.
   
   
2. גם אודיופיל יכול -- בנוסף להנאה מהמוזיקה עצמה, ובמקרים קיצוניים במקומה -- להקשיב מתוך כוונה להרגיש. סך הכל המוזיקה בנויה על צלילים, שיש להם אספקט חושני, ויכולה להיות מהם הנאה חושית, כמו שאפשר ליהנות ממגע או מטעם או מריח טובים.
   
   
3. אם אוהב המוזיקה יכול ליהנות ממהלך הרמוני או קונטרפונקטי מרהיב, או מקטע וירטואוזי בביצוע, למה לא ליהנות מעומק, מרחב, מיקרו‑דינמיקה, וטקסטורה מרהיבים?
   
   
4. גם אודיופיל יכול -- בנוסף להנאה מהמוזיקה עצמה, ובמקרים קיצוניים במקומה -- ליהנות מהסאונד, בלי לנתח כלום. אני למשל בכלל לא מנתח, רק מתענג.

אז איזו בעיה יש כאן??

בקשר ל"אודיופיליה כתרגול אינטלקטואלי
בשלב מסוים, עבור חלק מהאודיופילים, ההאזנה למוסיקה מפסיקה להיות חוויה חושית והופכת לתרגול אינטלקטואלי. היא כבר אינה ספונטנית אלא טקסית, כיוון שכוללת ישיבה מדויקת, זווית נכונה, עוצמה מחושבת ובחירה מודעת של קטעים.
יש בזה יופי ועומק, אבל גם מחיר.
כי כשכל האזנה היא בחינה, קשה להישאב. לאבד שליטה, ופשוט לתת למוסיקה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, לגעת בנו בלי לבקש רשות.
חובב מוסיקה, לעומת זאת, לא מחפש שלמות אלא חיבור. סביר להניח שהוא לא ישאל קודם אם ההקלטה טובה, אלא דווקא אם השיר טוב. והוא לא יתבייש להתרגש גם מהאזנה דרך רמקול בלוטות'.
השיח האודיופילי והעומס על ההאזנה
כמעט ולא מדברים על זה, אבל האודיופיל לא מקשיב בוואקום, אלא מגיע להאזנה עמוס בביקורות שקרא ומסקנות על מה "נחשב" יותר ומה פחות. השיח הזה מכתיב מראש מה אמור להישמע טוב, ולכן במקום לגלות את המוסיקה מחדש, אנחנו מאמתים. במקום לפגוש מוסיקה, אנחנו בודקים אם היא עומדת בציפיות.
חובב מוסיקה לעומת זאת, יחוש חופשי יותר. לא חכם יותר, או חד יותר, אלא פשוט חופשי יותר":
כל זה מסתמך על המודל -- השגוי לדעתי -- של אוהב המוזיקה הנהנה ללא ניתוח לעומת האודיופיל המתעסק בניתוחים, ועוד מוסיף לאודיופיל ממד של שטחיות, של התעסקות רק במה "נחשב", בביקורות שהוא קרא, ובאימות במקום האזנה ותגליות. אולי יש גם אוהבי מוזיקה ואודיופילים כאלה, אבל בטוח שיש הרבה שאינם כאלה.

בקשר ל:"הקלטה טובה מול מוסיקה טובה
בעולם האודיופילי נוצר לעיתים בלבול בין איכות מוסיקלית לאיכות הקלטה. אם נהיה הוגנים עם עצמנו, ניזכר שיצירות שלמות נדחקות הצידה לא כי הן חלשות, אלא כי הן "לא מוקלטות טוב". וכאן עולה שאלה פילוסופית לא פשוטה: האם אנחנו מוכנים לוותר על יצירה מוסיקלית רק משום שהיא לא מוגשת בהקלטה האופטימלית לאוזנינו?
מסתבר שהעדפה לאיכות שמע אינה רק טכנית, אלא עשויה ממש לשנות את גבולות עולמנו המוסיקלי":

לא, זה ממש לא בלבול, זו בחירה מודעת וסבירה מאוד.

1. להנאה ממוזיקה יש שלושה ממדים בלתי תלויים: איכות המוזיקה, איכות הביצוע, ואיכות הסאונד. יש כאלה שלא איכפת להם מחלק מהממדים האלה, אבל בעצם השרשרת אינה חזקה יותר מהחולייה החלשה ביותר, ואם יש חוליה חלשה, ההנאה יכולה להיפגם. אין דבר טבעי יותר מזה.
   
   
2. סאונד גרוע בהרבה מקרים מטשטש קווים מוזיקליים, וחלק מהמוזיקה עצמה הולך לאיבוד, literally.
   
   
3. כמעט כל המבצעים מקדישים חלק מאוד משמעותי מזמן האימון והתרגול שלהם לשיפור הסאונד שלהם -- גם יפי הקול של מי ששרים ויפי הצליל שהם מפיקים מהכלים של מי שמנגן, וגם היכולות לשנות את גוון ואופי הקול/הצליל, שזה חלק משמעותי מהפרשנות המוזיקלית -- וכל ההשקעה הזו הולכת לאיבוד כשאיכות הסאונד לקוייה ולא מעבירה את היופי הזה והגוונים האלה.

לאור זה, הגיוני מאוד לוותר על מה שיש בו פגמים מהותיים ולהעדיף אלטרנטיבות פגומות פחות. הפגמים יכולים להיות במוזיקה עצמה, בביצוע ו/או בסאונד, וכמו שמוותרים על האזנה לביצוע גרוע של מוזיקה טובה אפשר לוותר גם על האזנה לסאונד גרוע של מוזיקה טובה.

אני לא מוצא בזה אפילו שמץ בעייתיות.

בקשר ל"לסיכום
עבור רבים, אודיופיליה אינה רק תחביב, אלא זהות. וכשמשהו הופך לזהות, קשה מאוד לערער עליו.
קשה להודות שאולי ההנאה נפגעה, או לשאול אם כל הידע הזה באמת מקרב או אולי גם מרחיק אותנו מההנאה ממוסיקה. חובב מוסיקה לא נדרש להגן על זהות, אלא פשוט מקשיב.
אז מי באמת נהנה יותר?
לדעתי, אין כאן תשובה אחת, אבל יש אמת אחת שלא נעים להודות בה: הנאה אינה פרופורציונלית לרמת המערכת. חובב מוסיקה יכול לחוות עוצמה רגשית שאודיופיל עם מערכת מושלמת יתקשה להגיע אליה, פשוט כי הוא עסוק בחוויה. ומצד שני, אודיופיל יכול לחוות רגעים נדירים של עומק ונוכחות שחובב מוסיקה כלל לא מכיר. לכן, ההבדל אינו מי שומע יותר, אלא מי מרשה לעצמו להרגיש יותר.
אולי התשובה לא נמצאת באמצע, אלא באיזון מודע. יתכן שהאידיאל הוא לא לבחור צד, אלא לדעת מתי להיות אודיופיל ומתי פשוט להאזין. לדעת מתי לנתח, ומתי לעצום עיניים.
כי בסופו של דבר, המוסיקה לא נוצרה כדי להיבחן, אלא כדי להישמע. ואולי השאלה האמיתית אינה מי נהנה יותר, אלא מי עדיין מסוגל להניח לרגע את הידע, את הציפיות וההשוואות, ולזכור למה הוא התחיל להקשיב מלכתחילה".

שוב, לא רק שהמודל נראה לי בעייתי מבסיסו, נעשתה כאן גם הצגה דיכוטומית, של אוהב מוזיקה לעומת אודיופיל, כאילו אלה שני אנשים שונים ושואלים מי נהנה יותר. לא, לאדם אחד יש כמויות שונות ובלתי תלויות משני האספקטים, והוא יכול ליהנות -- ולסבול -- משניהם באופן בלתי תלוי ובמידה שונה.

 

[shokroun]

אני מבדיל בין שמיעה במערכת המושקעת שלי לבין שמיעה אגבית. יש אמנים שאני אוהב מאוד ושומע רק ברמקולי בלוטות ואו ברכב. לא במערכת שלי שמדגישה פגמי ההקלטה. וגורמת למבצע להישמע קטן, לדוגמא.

שמעתי אתמול אלבום של גימי פייג'. אומן מוכר ידוע, ובעל אמצעים. הקלטה תחת...תחת לכל ביקורת. ויתרתי.

ולחלופין, ויתרתי כמעט על כל ההקלטות האודיופילות שהיו לי ושלא מצאתי בהם תוכן מוסיקלי שאהבתי. הגדולה היא למצוא גם הקלטה טובה וגם מוזיקה שמהנה. זה השלב הקשה לרוב האודיופילים שמגלים שההשקעה שלהם בציוד ותנאים לא מיושרת עם הסטנדרט של תעשיית המוסיקה.

אודיופיל נהנה יותר כשהכל פיקס.
ואודיופיל שמאוזן עם המציאות יודע להרשות לעצמו לשמוע מוזיקה שאינה פיקס במערכת ובתנאים שאינם פיקס. ולהנות גם להנות. כי מה שחשוב זה המוסיקה.

 

[Tamir Ivan]

עמיר, תודה על תגובה רצינית, מפורטת ומעמיקה. ניכר שנכתבה מתוך היכרות אמיתית עם העולם שעליו אני כותב, וזה ניכר בכל שורה. אנסה להשיב לא כדי לסתור, אלא כדי לחדד למה נדמה לי שאנחנו מדברים במישורים שונים.

אתה צודק בנקודה מרכזית אחת: ההבחנה הדיכוטומית בין אודיופיל לחובב מוסיקה אינה תיאור של שני טיפוסים העשוים מקשה אחת, ללא גוונים, אלא הפשטה. אין לי ויכוח עם זה. בפועל, כמעט כל מי שמאזין ברצינות למוסיקה נושא בתוכו מינונים משתנים של ניתוח, רגש, ידע, שיפוט, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית. גם כתבתי זאת במפורש בסיום הכתבה, כשדיברתי על איזון מודע ועל היכולת לנוע בין מצבים.

אבל כאן בדיוק, להבנתי, פיספסת את כוונתי.

במאמר אני לא מנסה לטעון שאודיופיליה בהכרח מובילה לאיבוד הנאה, או שאודיופילים שטחיים, או שחובבי מוסיקה הם יצורים טהורים וחופשיים מבעיות. המאמר גם לא טוען שאודיופיל אינו מסוגל להתרגש, או שחובב מוסיקה אינו מנתח. כל הדוגמאות שאתה מביא מעולם המוסיקה הקלאסית, הוויכוחים על ביצועים, גרסאות, רק מחזקות נקודה אחת: גם אהבת מוסיקה יכולה להפוך לעיסוק אנליטי, זהותי, ולפעמים אפילו חונק.
וזה בדיוק העניין.

המאמר אינו ביקורת על אודיופיליה לעומת אהבת מוסיקה, אלא על תהליך אנושי רחב יותר:
הנטייה של כל תחביב, כשהוא מעמיק והופך לזהות, להחליף חוויה ישירה במנגנונים של הבחנה ודירוג. אודיופיליה היא פשוט מקרה בוחן נוח, כי זה קרוב לליבנו במיוחד.

כשאני כותב על “קטעי בדיקה”, על האזנה טקסית, על עומס של שיח וביקורות, אני לא טוען שכל אודיופיל חי כך, אלא מתאר דפוס שחוזר על עצמו אצל לא מעט אנשים, לפעמים גם מידי פעם, אפילו זמנית. העובדה שאתה עצמך מתאר מצבים שבהם אתה רק מתענג ולא מנתח, רק מחזקת את ההבנה שמדובר במצבי תודעה מתחלפים, לא בזהות קשיחה.

לגבי שלושת ממדי ההנאה, מוסיקה, ביצוע וסאונד, אני מסכים איתך לחלוטין שהם בלתי תלויים עקרונית. אבל כאן בדיוק טמונה השאלה הפילוסופית שהמאמר מנסה להציף: לא האם לגיטימי להעדיף איכות סאונד גבוהה, אלא מה קורה כשהעדפה אחת מתחילה לצמצם את גבולות החוויה שלנו בלי שנשים לב. לא כטעות לוגית, אלא כתהליך נפשי.

וכאן חשוב לי לחדד נקודה:
המאמר לא מאשים, או פוסק, ובודאי לא מציע היררכיה מוסרית. הוא שואל ומתבונן, ומנסה לשים מראה מול מי שמוכן להביט בה, כולל מולי.

העובדה שהנושא "מטריד אותי עד כדי כתיבת מאמרים" אינה סימן שלילי, אלא להפך: סימן לכך שאני עצמי חי את המתח הזה מבפנים.
לבסוף, לגבי השאלה "אז איזו בעיה יש כאן?"
אם לדעתך אין בעיה אז אין בעיה.

אבל ברגע שמישהו מזהה בעצמו שהידע, ההשוואות, השיח והניתוח האודיופילי גוזלים ממנו את הספונטניות, התמימות, והיכולת פשוט להישאב לעולם המוסיקה, בעיניי זו שאלה שראוי לישאול, ולא להאשים.

המאמר לא מבקש להחליף אמת אחת באחרת, אלא להציע אפשרות לעצור רגע ולשאול:
לא מה נכון יותר, אלא מה קורה לי בהאזנה שלי היום, לעומת למה שהתאהבתי בו מלכתחילה.

אם אצלך אין פער כזה — מצוין.

אבל עבור לא מעט חברים, וגם לפי התגובות שנכתבו כאן, מסתבר שהשאלה הזו נוגעת בדיוק בנקודה שהם חשים אבל לא מנסחים כך.
וזה, בסופו של דבר, כל מה שניסיתי לעשות.

 

[AK1]

המאמר לא מאשים, או פוסק, ובודאי לא מציע היררכיה מוסרית. הוא שואל ומתבונן, ומנסה לשים מראה מול מי שמוכן להביט בה, כולל מולי.

נראה לי שזה לב העניין. הניסוחים אכן אינם מאשימים במפורש, אבל לעיתים הם מצטיירים בעיניי כמזלזלים — למשל, בעצם הייחוס של התנהלות שטחית לאנשים, תוך שימוש במונחים כמו "בעיה" ו"בלבול".

יש בהם מידה של התבוננות, אבל — וזה אבל גדול — אין בהם שאלות אלא קביעות. הם פוסקים ומציגים כביכול תיאור של מציאות: כך וכך מתנהלים אוהבי מוזיקה, כך וכך מתנהלים אודיופילים, וככה זה.

במאמר אני לא מנסה לטעון שאודיופיליה בהכרח מובילה לאיבוד הנאה, או שאודיופילים שטחיים, או שחובבי מוסיקה הם יצורים טהורים וחופשיים מבעיות. המאמר גם לא טוען שאודיופיל אינו מסוגל להתרגש, או שחובב מוסיקה אינו מנתח

אתה לא "מנסה לטעון" -- כך אתה מתאר את המצב, גם כאן וגם במאמר הקודם.

כשאני קורא את המאמרים, אני לא מקבל תחושה של התבוננות נייטרלית, אלא של גישה שיפוטית מאוד. לא במובן של האשמות ישירות, אלא במונחים של מה נכון וראוי להיות, ומה נתפס כבעייתי, לקוי או אפילו אבסורדי. זה מה שמעורר בי תחושת אי־נוחות.

בהינתן סוג השאלות שאתה מבקש להעלות, נדמה לי שאולי היה נכון יותר לכתוב מאמר שמנוסח כשאלה פתוחה, למשל: "האם אודיופיליה פוגעת או מגבילה את ההנאה מהמוזיקה?". במסגרת כזו אפשר היה להזכיר דפוסי התנהלות שונים של אודיופילים, ולהעלות לדיון את השאלה האם זו אכן הדרך שהם רוצים עבור עצמם.

לא האם לגיטימי להעדיף איכות סאונד גבוהה, אלא מה קורה כשהעדפה אחת מתחילה לצמצם את גבולות החוויה שלנו בלי שנשים לב. לא כטעות לוגית, אלא כתהליך נפשי.

אני חושב שבכלל אין כאן דיון על לגיטימיות. עם זאת, אני לא חושב ש"צמצום גבולות החוויה", במובן של ויתור על הקלטות גרועות של מוזיקה טובה, הוא בהכרח טעות -- או תהליך נפשי בעייתי -- כפי שאתה מציג את זה. לדעתי, זה יכול להיות תהליך טבעי והגיוני לחלוטין, במיוחד לאור זה שהשרשרת מוזיקה/ביצוע/סאונד אינה חזקה יותר מהחוליה החלשה, ושהקלטה גרועה גורמת להפסד גם במוזיקה עצמה וגם בגווני הקול/צליל שמהווים אמצעי הבעה שהם חלק מהותי של הביצוע, שהמבצעים מקדישים לו הרבה תשומת לב ומתאמנים עליו רבות.

מעבר לכך, ויתור כזה עשוי להיות גם ניצול מושכל יותר של הזמן המוקדש להאזנה, שהוא בהכרח מוגבל. מוזיקה וביצועים מעולים קיימים לא רק בהקלטות גרועות, כך שבכל מקרה, במקום להתפשר על מוזיקה/ביצוע טובים בהקלטה גרועה, תמיד אפשר לנצל את אותו הזמן להאזנה למוזיקה/ביצוע לא פחות טובים, אבל בהקלטה טובה. אז למה בכלל להתפשר על איכות ההקלטה, במיוחד עבור מי שזה חשוב לו??

 

[Tamir Ivan]

נראה לי שזה לב העניין. הניסוחים אכן אינם מאשימים במפורש, אבל לעיתים הם מצטיירים בעיניי כמזלזלים — למשל, בעצם הייחוס של התנהלות שטחית לאנשים, תוך שימוש במונחים כמו "בעיה" ו"בלבול".

יש בהם מידה של התבוננות, אבל — וזה אבל גדול — אין בהם שאלות אלא קביעות. הם פוסקים ומציגים כביכול תיאור של מציאות: כך וכך מתנהלים אוהבי מוזיקה, כך וכך מתנהלים אודיופילים, וככה זה.



אתה לא "מנסה לטעון" -- כך אתה מתאר את המצב, גם כאן וגם במאמר הקודם.

כשאני קורא את המאמרים, אני לא מקבל תחושה של התבוננות נייטרלית, אלא של גישה שיפוטית מאוד. לא במובן של האשמות ישירות, אלא במונחים של מה נכון וראוי להיות, ומה נתפס כבעייתי, לקוי או אפילו אבסורדי. זה מה שמעורר בי תחושת אי־נוחות.

בהינתן סוג השאלות שאתה מבקש להעלות, נדמה לי שאולי היה נכון יותר לכתוב מאמר שמנוסח כשאלה פתוחה, למשל: "האם אודיופיליה פוגעת או מגבילה את ההנאה מהמוזיקה?". במסגרת כזו אפשר היה להזכיר דפוסי התנהלות שונים של אודיופילים, ולהעלות לדיון את השאלה האם זו אכן הדרך שהם רוצים עבור עצמם.



אני חושב שבכלל אין כאן דיון על לגיטימיות. עם זאת, אני לא חושב ש"צמצום גבולות החוויה", במובן של ויתור על הקלטות גרועות של מוזיקה טובה, הוא בהכרח טעות -- או תהליך נפשי בעייתי -- כפי שאתה מציג את זה. לדעתי, זה יכול להיות תהליך טבעי והגיוני לחלוטין, במיוחד לאור זה שהשרשרת מוזיקה/ביצוע/סאונד אינה חזקה יותר מהחוליה החלשה, ושהקלטה גרועה גורמת להפסד גם במוזיקה עצמה וגם בגווני הקול/צליל שמהווים אמצעי הבעה שהם חלק מהותי של הביצוע, שהמבצעים מקדישים לו הרבה תשומת לב ומתאמנים עליו רבות.

מעבר לכך, ויתור כזה עשוי להיות גם ניצול מושכל יותר של הזמן המוקדש להאזנה, שהוא בהכרח מוגבל. מוזיקה וביצועים מעולים קיימים לא רק בהקלטות גרועות, כך שבכל מקרה, במקום להתפשר על מוזיקה/ביצוע טובים בהקלטה גרועה, תמיד אפשר לנצל את אותו הזמן להאזנה למוזיקה/ביצוע לא פחות טובים, אבל בהקלטה טובה. אז למה בכלל להתפשר על איכות ההקלטה, במיוחד עבור מי שזה חשוב לו??

עמיר, נראה לי שאנחנו פחות חלוקים על התופעות ויותר על אופן הצגתן.
המאמר, שמהווה חלק מסידרת מאמרים בנושא אודיופיליה, לא נועד לקבוע איך אודיופילים או אוהבי מוזיקה מתנהלים, אלא לתאר מצבים שאני מזהה לפעמים גם בעצמי, שבהם עומק, ידע והעדפות מתחילים להחליף חוויה ישירה, ולא רק להעשיר אותה. לא כהכרח או טעות, אלא כאפשרות.

כשאני כותב על צמצום או בעיה, זה רק ברגע שבו אדם מרגיש שמשהו בהאזנה שלו השתנה לרעתו. אצל אחרים זה יכול להיות מיקוד בריא ובחירה מודעת, או ניצול נכון של הזמן, ועם זה כמובן אין לי ויכוח.

ההבחנה שלי בין אודיופיל לחובב מוזיקה היא כדי לחדד את ההבדלים. בפועל, כמו שאתה כותב, כולנו נעים על רצף, ובמצבים שונים.
אם מישהו קורא את זה ולא מזהה את עצמו, אז אשריו.

המאמר מכוון רק למי שכן מזהה את הנקודה בה הידע, הניתוח וההנאה מתנגשים, ורוצה לעצור רגע ולשאול מה קורה לו שם.
זה הכול.
סוף שבוע נעים!

 

[michael123]

שמעתי אתמול אלבום של גימי פייג'. אומן מוכר ידוע, ובעל אמצעים. הקלטה תחת...תחת לכל ביקורת. ויתרתי.

ולחלופין, ויתרתי כמעט על כל ההקלטות האודיופילות שהיו לי ושלא מצאתי בהם תוכן מוסיקלי שאהבתי. הגדולה היא למצוא גם הקלטה טובה וגם מוזיקה שמהנה. זה השלב הקשה לרוב האודיופילים שמגלים שההשקעה שלהם בציוד ותנאים לא מיושרת עם הסטנדרט של תעשיית המוסיקה.

מוכר, אבל זאת בעיה.
העולם לא מסתובב סביב אודיופילים, צריך להנות ממוסיקה

ברזלים אני מוצא את זה סוג של OCD אצל הרבה אנשים בתחום. הם לא נהנים בכלל, רק כמה רגעים ואז חיפוש לאחר רכישה הבאה.

 

[shokroun]

ברזלים אני מוצא את זה סוג של OCD אצל הרבה אנשים בתחום. הם לא נהנים בכלל, רק כמה רגעים ואז חיפוש לאחר רכישה הבאה.

זכותו של כל אחד להתרגש מחדש כל פעם. ואצלי כשהמערכת משתדרגת אני מוצא חיים חדשים בהקלטות שפעם לא אהבתי. כלומר, ההקלטה הייתה טובה אבל המערכת והחלל שלי לא שיקפו.

לםני כמה חודשים עקרתי דירה לחלל סלון מעט יותר גדול ומעט יותר פרופרציונלי, השינוי והשדרוג הכי הכי גדול מבין כל מה שעשיתי עד היום. ורק הדגיש עבורי את חשיבות התאמת המערכת לחלל ההאזנה.

 

[itay123]

זה לא OCD, זה תחביב של כיוונון ושיפור, כמו צילום/רכב/קפה.
מי שנהנה מהמוזיקה נהנה גם מהדרך, ומי שלא מתחבר, שיקשיב וימשיך הלאה.

 

[Tamir Ivan]

העולם לא מסתובב סביב אודיופילים, צריך להנות ממוסיקה

העולם לא מסתובב סביב אודיופילים, אבל הוא בהחלט נשמע קצת יותר טוב כשיש כאלה

ברזלים אני מוצא את זה סוג של OCD אצל הרבה אנשים בתחום. הם לא נהנים בכלל, רק כמה רגעים ואז חיפוש לאחר רכישה הבאה.

לדעתי, בכל תחביב יש קצה אובססיבי.
יש כאלה שרודפים אחרי ציוד, יש כאלה אחרי מספרים, ויש כאלה אחרי חוויה.
אודיופיליה הופכת לבעיה רק כשמפסיקים ליהנות מהמוזיקה ולא כשנהנים מאיכות.

 

[AK1]

המשכתי לחשוב על מה בעצם מפריע לי כאן ובמאמר הקודם.

אין ספק שנתקלתי בדברים המוזכרים שם, ואני מבין במה מדובר, אבל:

1. אני מזדהה יותר עם מה שכתבת *על* המאמר ועל כוונותיך מאשר עם מה שכתוב בפועל במאמר עצמו.
   
   
2. אודיופילים וציודופילים מוצגים שם בצורה די פתטית, שטחית ואובססיבית, כנחותים מאוהבי המוזיקה ה“אמיתיים”, וכמי שמתעסקים בשוליים במקום בעיקר. אף אחד לא יכול להאשים אותי בכך שאני לא מספיק חובב מוזיקה, אבל כמי שהוא גם אודיופיל, הרגשתי די נעלב מהתיאורים הללו.
   
   
3. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בירידות על אודיופילים ובהצגתם בצורה דומה, ואפילו מעבר לפתטיות, לשטחיות ולאובססיביות, לרוב מציירים אותם גם כפתאים שעוסקים בשמן נחשים. בפייסבוק זה קורה כמעט על בסיס יומי, ולעיתים זה פשוט נהיה יותר מדי.
   
   
4. אני לא נהנה מהקלטות מונו ‑‑ לא רק משום שמדובר באובדן של ממד שלם (האופקי) בסאונד, ושככל שחוזרים אחורה בזמן מדובר בהקלטות פרימיטיביות יותר, ושהשרשרת מוזיקה/ביצוע/סאונד אינה חזקה מבחינתי יותר מהחוליה החלשה ביותר בה. לא פחות חשובה מאלה עבורי היא העובדה שסגנון הביצוע (במוזיקה קלאסית) שונה מזה שאני אוהב כיום. אבל בכל פעם שאני אומר שאני לא נהנה נמונו, תמיד יופיע החכם התורן שיסביר לי בפירוט מה אני מפסיד, אבל שמבחינתי אינו הפסד. זה כמו כמעט בכל פעם שאני אומר שאני שונא אוכל חריף, ובמיוחד בצל, תמיד יש מי שמסביר לי מה אני מפסיד, וזה כבר נמאס.

בעניין המונו וממנו להקלטות העבר: אני לא מאלה שחושבים שהכישרון המוזיקלי מת יחד עם מותם של גדולי המבצעים בעבר, או שאין מבצעים גדולים מאז. טוסקניני, למשל, הוא ללא ספק אחד הגדולים ביותר, שכשהייתי בתחילת הדרך קראתי הרבה על גדולתו ואף אהבתי את הקלטותיו, שבפועל כולן במונו. עם הזמן, לא רק שהסטריאו והסאונד בכלל נעשו חשובים לי יותר, אלא שעל כל הקלטה שלו שאהבתי, מצאתי הקלטה אחרת שהעדפתי מבחינת הביצוע, וזה שההקלטה עצמה הייתה טובה בהרבה היה בונוס, משמעותי. מאיזשהו שלב ואילך לא נותרה אפילו הקלטה אחת שלו שאני לא מעדיף בביצוע (והקלטה) של אחרים.

ויש גם ענקי עבר שמעולם לא אהבתי, כמו המנצח Wilhelm Furtwängler והפסנתרן Alfred Cortot. לכן לקבל שוב ושוב הרצאות ותוכחות על כמה אני מפסיד בגלל חוסר ההנאה שלי מהם פשוט מעיק ומיותר. יש הרבה מאוד מבצעים אחרים שאני נהנה מהם לאין שיעור יותר, גדולים ככך שאלה היו.

זוהי הזווית האישית שלי, לא "האמת" על שום דבר.

 

[matanoosh]

תמיר, ברכותיי על הגדלת היקף המשרה שלך למשרה מלאה ככותב תוכן באתר. ישר כח. באמת! אני נהנה לקרוא את המאמרים שלך על טלויזיות, בטריות נטענות, אוזניות ב- 100 שקל, ובכלל- עולם הצרכנות האלקטרונית.כשזה מגיע לאודיופיליה, קצת פחות.

המאמר הזה הוא ברמה נמוכה ביותר. מזכיר לי את ההדיוט (לא אדיוט, הדיוט) הטיפוסי שעובר במשרד שלי כל יום וחצי ומשתאה על למה צריך "כרטיס קול" של שתי קופסאות, ומסנן חשמל, וכבלים עבים. תגיד, מה אתה ילד? פעם ראשונה שאתה נתקל בעולם האודיופילי? למי המאמר הזה מכוון? אם זה לאודיופילים הרי שאני, לפחות, פספסתי את הפואנטה. אם זה להדיוטות, אז אתה סתם מנסה להוציא אותנו קטנים, אבל נורא בזהירות - וזה פשוט לא יפה.

בוא נתקדם. כדי לקחת את הנושא שבחרת למחוזות *קצת* יותר מעניינים או עמוקים, אני מציע את התהיות הבאות:

1. מה הן הדרכים בהן אנשים צורכים מוסיקה, ואיך הן משפיעות על חשיבות הסאונד? למשל: אשתי צריכה חיבור רגשי למלודיה. המלודיה צריכה להזכיר לה משהו: אירוע, תקופה, אדם או הלך רוח. אשתי צורכת מלודיה, מילים, הקשר תרבותי. אצלי הדגש הוא במקומות אחרים, כמו התחושה החושית שצלילים מייצרים - פריטה של מיתר גיטרה, מכת תוף וכו'. מי לדעתך יותר סביר שיהפוך לאודיופיל, והאם אתה יכול למקם את זה על סקאלה של טוב ורע?

2. למה רוב המוסיקאים הם לא אודיופיליים והאם זה אומר שהתעסקות בסאונד היא לא חשובה להנאה ממוסיקה?

3. האם יש אודיופיליה בריאה ואודיופיליה לא בריאה?

4. היפותזה: "ציודופילים שמתעסקים בציוד לא אוהבים מוזיקה אלא ציוד." בוא נתקף או נפריך אותה. איך תתקף את ההיפותזה הזאת? תעשה סקר שוק של הטעם המוזיקלי של ציודופילים? זאת הכללה על גבול המכוערת. בניגוד לעמיר, אגב, אני חושב ש"ציודופיל" זאת לא קטגוריה לגיטימית והיא גם לא מאד אמיתית.
לגבי ההיפותזה - זאת היפותזה מטומטמת כי הרי מלכתחילה נמשכו לתחביב בגלל ששמעו מוסיקה, ולא ההפך. זה שיש לחלקם טעם נוראי במוסיקה ושומעים זמרות שמלקקות מיקרופונים ותו' לא, זה סיפור אחר. להשתמש בטעם גרוע במוסיקה וחוסר רצון או יכולת להתפתח מוסיקלית, כאמתלה לייצר סגמנטציה מלאכותית בין "אודיופילים" ל"ציודופילים" זה תת-רמה.

בקיצור, אם אתה מקבל תשלום פר מילה או מאמר ואתה צריך ללרלר קצת, אני מאחל לך בהצלחה. אם אתה רוצה לייצר דיון ברמה קצת יותר גבוהה, זה צריך להתחיל ממאמר ב.... רמה קצת יותר גבוהה. למשל, בדקת אם עשו מחקרים בנושאים הנ"ל (או כל נושא רלוונטי אחר)? היה יכול מאד לתרום לטקסט שלך.

זה לא OCD, זה תחביב של כיוונון ושיפור, כמו צילום/רכב/קפה.
מי שנהנה מהמוזיקה נהנה גם מהדרך, ומי שלא מתחבר, שיקשיב וימשיך הלאה.

ב ד י ו ק.

 

[AK1]

בניגוד לעמיר, אגב, אני חושב ש"ציודופיל" זאת לא קטגוריה לגיטימית והיא גם לא מאד אמיתית.

הגדרתי והבהרתי את הגדרת "ציודופיל" בצורה הבאה:

כלומר, הבנת הצד הטכני אינה תנאי להיות אדם ציודופיל. הוא [גם] ציודופיל אם הוא מקיים אחד או יותר מהתנאים הבאים:

1. הוא אוהב את הציוד עצמו
2. הוא אוהב את ההתעסקות בציוד
3. הוא אוהב את הצד המדעי והטכני לכשעצמו, לא רק כדי לדעת איך משפרים את הצליל

ואף אחד מאלה לא מפריע לו להיות או סותר את היותו [גם] אודיופיל ו/או [גם] אוהב מוזיקה, אם זה המצב.

מה לא "לגיטימי" בזה?
מה לא "אמיתי" בזה?

אני מכיר מישהו שעונה להגדרה הזו אפילו בלי לאהוב מוזיקה וסאונד, וכשזה מלווה באהבת מוזיקה ו/או סאונד, יש הרבה כאלה.

 

[Juiced]

2 הסנט שלי.

אני מאוד נהנה מהמערכת האנלוגית והדיגיטלית שלי.שתיהן מאוד מושקעות ואני אמשיך להשקיע ולשדרג אם יהיה תקציב.

- אני אוהב ציוד! אבל בלי יותר מדי קופסאות.
- אני אוהב סאונד ״אודיופילי״ וזה מה שפתח אותי למוזיקת ג'אז וקלאסית.
- אני מאוד אוהב לשמוע מוזיקה ובגלל זה אני בתחביב.
- באותה מידה אני מאוד אוהב את הסאונד שבוקע מהרמקולים של מקבוק העבודה שלי ואני מפציץ בווליום במשרד.

מה אני?

אני לא רואה סתירה בין ציודפיל, אודיופיל ואוהב מוזיקה.

כולנו פשוט סובלים מתסמונת ״אנינות טעם״ ואני די בטוח שאצל שאר החברים זה מתבטא בעוד היבטים בחיים:אוכל, יין, מכוניות, עיצוב פנים, אופנה וכו'..