- הודעות
- 2,890
- מעורבות
- 816
- נקודות
- 113
שרשור תגובות לכתבה: https://www.dtown.co.il/texas-lawsuit
המקרה הכי מוכר הוא איתור חולי קורונה.הי גיא,
כפי שכתבתי כאן במצב הבטחוני בישראל, שירות הביטחון הכללי מתחקה (על פי חוק) אחרי אזרחי המדינה ואוגר את נתוני התקשורת שלהם למאגר עצום הקרוי, "הכלי". תרצה לשתף בדוגמא לכך שהמימשל בישראל עושה זאת, ולא זרוע לאכיפת חוק?
זה לא שגוגל ואפל לא עושות דברים דומים גם אם שונים, ההבדל כנראה נעוץ בחוסר שקיפות, וביכולת של טכנולוגיית ACR לבצע מעקב עיוור. עוקבות גם על חומר שלך, כזה שהרצת ממחשב או מקור אחר על הטלוויזיה.בכתבה הנוכחית מדובר על מעקב אסור לכאורה של יצרניות טלוויזיה אחרי הצרכנים. זו אחת הסיבות שבכל סקירת טלוויזיה אני מציג את הצהרות [ויתור] הפרטיות אותה נדרשים צרכני טלוויזיות חכמות לאשר, בטרם יוכלו ליהנות ממלוא הפוטנציאל החכם הטמון בטלוויזיה שזה עתה רכשו.
כאמור, בטקסס לקחו זאת צעד אחד קדימה והחליטו על תביעה פרטנית של כל יצרנית טלוויזיה חכמה.
הטענה שהשימוש בכלי השב״כ למעקב אחרי חולי קורונה היה לא לגיטימי, מתעלמת מההקשר שבו התקבלה ההחלטה. מדובר היה בתחילת מגפה עולמית חסרת תקדים, כשמערכות הבריאות עמדו בפני קריסה, ולא היו כלים אזרחיים זמינים ומהירים לאיתור שרשראות הדבקה.המקרה הכי מוכר הוא איתור חולי קורונה.
הממשלה החליטה לקחת כלי של השב"כ שתמיד שימש למלחמה בטרור ולהשתמש בו כדי לעקוב אחרי חולי קורונה.
זו דוגמה ברורה לאיך הממשלה לקחה מידע שנאסף במקור למטרות ביטחוניות והשתמשה בו למשהו אזרחי לגמרי.
אם מישהו מאמין שיש כלי עם יכולת שלא משתמשים בו, שיבושם לו
לא נראה לי שהטענה המהותית היא כלפי הלגיטימיות הנקודתית, אלא יותר לגבי האופי הנזיל של קבלת החלטות מהסוג הזה.הטענה שהשימוש בכלי השב״כ למעקב אחרי חולי קורונה היה לא לגיטימי, מתעלמת מההקשר שבו התקבלה ההחלטה. מדובר היה בתחילת מגפה עולמית חסרת תקדים, כשמערכות הבריאות עמדו בפני קריסה, ולא היו כלים אזרחיים זמינים ומהירים לאיתור שרשראות הדבקה.
הממשלה קיבלה החלטה רשמית, במסגרת תקנות שעת חירום, להסמיך את השב״כ להשתמש ביכולות קיימות שלו לצורך מטרה בריאותית מובהקת, הצלת חיים, ולא לצורך אכיפה פלילית או ריגול פוליטי. המהלך היה זמני, מוגבל בזמן, נתון לביקורת ציבורית ולפיקוח משפטי, ואף הובא לבחינה של הכנסת ובג״ץ.
אפשר וצריך לבקר את ההחלטה, אבל קשה לטעון שלא הייתה לגיטימית, כשמדובר בצעד חריג שננקט בגלוי, באישור הדרג המדיני, ובנסיבות חירום קיצוניות.
בטח כדאי. יחד עם כל מה שקשור לביצור הליבה הדמוקרטית של מדינה. "נורמות" כאמור, זה נזיל להפליא...לדעתי כדאי לשאול איך מוודאים שצעדי חירום כאלה לא הופכים לנורמה קבועה ביום שאחרי.
לממשל מותרומי מבטיח שהממשל לא עוקב אחרי אזרחים באמצעות מכשירים (לא רק ) המחוברים לרשת?
מסתבר שגם ליבה דמוקרטית היא מושג נזיל..בטח כדאי. יחד עם כל מה שקשור לביצור הליבה הדמוקרטית של מדינה. "נורמות" כאמור, זה נזיל להפליא...
ו"הריבון הוא הציבור" לא "נשמע יפה"?מסתבר שגם ליבה דמוקרטית היא מושג נזיל..
הטענה שצריך להגן על הליבה הדמוקרטית נשמעת יפה, אבל דמוקרטיה איננה סיסמה אלא מנגנון. בדמוקרטיה אמיתית הריבון הוא הציבור, באמצעות נבחריו, ולא גוף שאינו נבחר ואינו נושא באחריות ציבורית. נראה שסטינו כהוגן![]()
שאלת לדוגמה, אני לא נכנס לעניין הלגיטימיותהטענה שהשימוש בכלי השב״כ למעקב אחרי חולי קורונה היה לא לגיטימי, מתעלמת מההקשר שבו התקבלה ההחלטה. מדובר היה בתחילת מגפה עולמית חסרת תקדים, כשמערכות הבריאות עמדו בפני קריסה, ולא היו כלים אזרחיים זמינים ומהירים לאיתור שרשראות הדבקה.
אם אתה באמת חושב שלא יקרה דבר כזה - אשריך, אני מקנא באופטימיות.לדעתי כדאי לשאול איך מוודאים שצעדי חירום כאלה לא הופכים לנורמה קבועה ביום שאחרי.
מרגע שהתחברת לרשת עוקבים אחריך, אתה רק בוחר מי יעשה זאת, זה לא משנה אם מדובר בתוכנה, רשת סלולרית או ממשקי web. אנחנו חיים בעידן בו הפרטיות מתה.החשש שאתה מביע לא מופרך. ההיסטוריה באמת מספקת דוגמאות לשימוש לרעה בכוח ובכלי מעקב. סנודן ופגסוס הם באמת תמרורי אזהרה חשובים.
אבל דווקא בגלל זה חשוב לדייק:
לא כל כלי מעקב שווה באופיו, במטרתו ובאיזונים שמקיפים אותו. יש הבדל גדול בין יכולות מודיעיניות חשאיות שמופעלות ללא ידיעת האזרח, לבין טכנולוגיות אזרחיות או רגולטוריות שפועלות תחת חקיקה, פיקוח שיפוטי, ביקורת ציבורית ושקיפות, גם אם לא מושלמת.
הטענה ש“אם יש כלי – בהכרח ישתמשו בו לרעה” נשמעת משכנעת רגשית, אבל היא בעייתית לוגית. באותה מידה אפשר לטעון שאי אפשר להפקיד בידי המדינה כל סמכות אכיפה, כי תמיד יהיה מי שיחרוג. בפועל, דמוקרטיות חיות בדיוק על המתח הזה: מתן כוח + מנגנוני בלימה, פיקוח וחשיפה.
המסקנה בעיניי לא צריכה להיות “לא לתת כלים”, אלא:
בקיצור – הסכנה קיימת, אבל היא לא גזירת גורל. ההיסטוריה מלמדת לא רק על שימוש לרעה, אלא גם על כך שבמקומות שבהם הציבור, התקשורת והמערכת המשפטית חזקים, אפשר לפחות לצמצם אותו משמעותית.
- להגדיר שימושים מותריים ומוגבלים
- לבנות פיקוח חיצוני אמיתי
- לאפשר ביקורת, תיעוד ואחריות אישית
- להיות ערניים, כמו שאתה מציע, ולא נאיביים