AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,237
- מעורבות
- 2,746
- נקודות
- 113
ערכתי השוואות של תחילת הפרק הראשון של הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק, עד וכולל הנושא השני בנגינת הצ'לו. הושוו ההקלטות הבאות, המופיעות לפי הסדר שבו במקרה האזנתי להן. תאריכי ההקלטה מצוינים בסוגריים.
כל הדברים הבאים נוגעים רק לטעמי האישי, הם אינם "האמת" ואינם מבטלים את טעמו של אף אחד אחר.
התחלתי עם Fournier/Szell בדיסק יפני, עם הפרטיטורה, ומיד הופתעתי מכך ש-Szell לא ציית לדינמיקה הכתובה -- אין pp ויש רק מעט מאוד p. פורנייה מוקלט מאוד בחזית, והטון שלו חם מאוד, עם טכניקה מצוינת, אבל שוב, עם רק מעט תשומת לב לדינמיקה. בתקליט (tulip label) הדינמיקה נשמעת לי הרבה יותר קבילה, ויש קצת יותר מהטרומבונים והחצוצרות, אבל לא כמו אצל Munch.
אחר כך Piatigorsky/Munch ב-SACD בסטריאו תלת-ערוצי של BMG בסדרת Living Stereo -- מוקלט *הרבה* יותר טוב, עם דינמיקה כמעט ככתוב בפרטיטורה, וזוכים לשמוע את הטרומבונים והחצוצרות בהקדמה הרבה יותר מאשר אצל Szell. גם נגינת קרן הסולו אצל Munch מערבת יותר. פיאטיגורסקי אינו מאוזן בחזית כמו פורנייה, וזה אולי חלק מהסיבה לכך שהטון שלו פחות חם ומלא, אבל אני חושב שהוא עדיין מאוד יפה, ושהוא מנגן מצוין. במהדורה המחודשת של Classic Records לתקליט בסדרת Living Stereo, אני לא יכול לומר שהסאונד טוב יותר, והאמור לעיל נשאר בתוקף.
עכשיו ליריבים הישירים של Fournier/Szell – בתקליט DG אחר-- Rostropovich/Karajan בהדפסה אנגלית (גם tulip label). ההקדמה היא משהו אחר, מתחילה בשקט מתוח, והשיאים נבנים בהדרגה, ככתוב. כלי הנשיפה נמצאים הרבה יותר מאחור, מה שגורם להבין עד כמה הם מודגשים בחלק מהגרסאות האחרות. הטרומבונים והחצוצרות נשמעים קצת פחות מאשר אצל Munch, אבל אני מוצא את הנגינה של רוסטרופוביץ' מופתית. הוא אולי אפילו קצת יותר בחזית מפורנייה, הטון נשמע לי חם יותר, והוא מנגן p ו-pp כשכתוב, ובקלות ובווירטואוזיות ללא שוויץ. ל-SHM-SACD היפני יש כמה יתרונות וחסרונות קטנים, שאין טעם לפרט.
הבאים בתור הם Rose/Ormandy, בתקליט US Columbia 2-eye. הנגינה עצמה נשמעת לי טובה בהחלט, אבל הצליל מתכתי בצורה בלתי קבילה. המעבר ל-CD הישן של סוני (ללא איזשהו רימאסטרינג מפואר) משפר את הסאונד במידה ניכרת עבורי, אם כי ממש לא לרמת "demonstration". באופן מפתיע עבור קולומביה, כלי הנשיפה מעץ אינם מודגשים. הנגינה עצמה של רוז נשמעת לי בהחלט ברמה של הצ'לנים הגדולים האחרים, אבל צליל הצ'לו לא נשמע כל כך יפה, שזה בהחלט יכול להיות עניין של ההקלטה. הביצוע מצוין, אבל מאבד הרבה בגלל ההקלטה.
Wispelwey/Fischer בהקלטה חייה ב-SACD רב-ערוצי של Channel Classics, הדינמיקות ככתוב, פחות או יותר, חצוצרות כן, טרומבונים פחות, צ'לו לא ממש קרוב, אבל אני חושב שהסאונד מעולה והנגינה נפלאה.
Queyras/Bělohlávek ב-SACD רב-ערוצי של Harmonia Mundi, הפתיחה לא שקטה כמו שאני אוהב, אבל חוץ מזה אני מוצא את הדינמיקה בסדר, חצוצרות/טרומבונים לא נשמעים, הקרן טובה. הסולן די בחזית, עם סאונד יפה וחם, והנגינה מעולה. גם אלה מתמודדים מובילים.
יש לי את du Pré/Barenboim רק בקופסה בת 17 הדיסקים "The Complete EMI Recordings". לא נתון תאריך הרימאסטרינג, אבל זה לא נשמע כמו חדש/מתקדם במיוחד. הצליל התזמורתי מעט מתכתי, לא נעים במיוחד, אם כי הצ'לו, המוצב מאוד בחזית, אכן נשמע חם ומפורט. ההקדמה התזמורתית נשמעת לי די עניינית, כשהחצוצרות והטרומבונים של כלי הנשיפה המפורסמים של שיקגו בקושי נשמעים מעל המיתרים החזקים לקראת סוף ההקדמה. הכניסה של דו פרה מרשימה, בהחלט "Risoluto", ככתוב, אבל עם הבדל קטן מדי בין ff, f ו-pp. רק בנושא השני יש נגינת pp נאה, שמבחינתי אינה מצילה את הביצוע.
Starker/Dorati, ב-SACD בסטריאו תלת-ערוצי של Mercury, מתחיל בדינמיקה למופת, כשהחצוצרות והטרומבונים נשמעים הרבה יותר ברור בהתחלת ההקדמה מאשר בסופה. הקרן מנוגנת יפה. הכניסה לצ'לו אולי קצת פחות מרשימה מזו של דו פרה, אבל, כמוה, במידה פחותה, הוא מחליק את הדינמיקה, ואפילו הנושא השני הוא לא ממש pp. כמו עם Piatigorsky/Munch, אני אוהב את הגרסה הזו יותר מבחינת הנגינה התזמורתית מאשר זו של הסולן. למרות שאני מכיר בגדולתו ובחשיבותו של שטארקר כצ'לן, אני בעקרון לא ממעריציו.
הקטעים התזמורתיים השקטים אצל Ma/Masur, ב-CD של סוני, בסדר מבחינתי, אבל בחזקים אולי חסרה עוצמה. הגרסה הזו משאירה אותי קצת לא מעורב, כך שאני לא חושב שלפרטים לגביה יש חשיבות רבה. אני שומר את הדיסק הזה רק בשביל היצירה הנוספת שבו, הקונצ'רטו השני של ויקטור הרברט, שבו התחרות הרבה פחות קשה, וכן, יש לי את ה-CD של Mercury עם Georges Miquelle ו-Howard Hanson, אבל לא השוויתי.
לסיכום, להלן סדר ההעדפות האישיות שלי:
התמונות - כולן מ-Discogs - של הקלטות שיצאו בתחילה ב-LP הן של התקליטים המקוריים, גם כאשר הושוו רק גרסאות דיגיטליות שלהן.
כל הדברים הבאים נוגעים רק לטעמי האישי, הם אינם "האמת" ואינם מבטלים את טעמו של אף אחד אחר.
- Pierre Fournier / George Szell / Berlin Philharmonic (1962)
- Gregor Piatigorsky / Charles Munch / Boston Symphony (1960)
- Mstislav Rostropovich / Herbert von Karajan / Berlin Philharmonic (1968)
- Leonard Rose / Eugene Ormandy / Philadelphia (1963)
- Pieter Wispelwey / Iván Fischer / Budapest Festival (2006)
- Jean-Guihen Queyras / Jiří Bělohlávek / Prague Philharmonia (2004)
- Jacqueline du Pré / Daniel Barenboim / Chicago Symphony (1970)
- Janos Starker / Antal Dorati / London Symphony (1962)
- Yo-Yo Ma / Kurt Masur / New York Philharmonic (1995)
התחלתי עם Fournier/Szell בדיסק יפני, עם הפרטיטורה, ומיד הופתעתי מכך ש-Szell לא ציית לדינמיקה הכתובה -- אין pp ויש רק מעט מאוד p. פורנייה מוקלט מאוד בחזית, והטון שלו חם מאוד, עם טכניקה מצוינת, אבל שוב, עם רק מעט תשומת לב לדינמיקה. בתקליט (tulip label) הדינמיקה נשמעת לי הרבה יותר קבילה, ויש קצת יותר מהטרומבונים והחצוצרות, אבל לא כמו אצל Munch.
אחר כך Piatigorsky/Munch ב-SACD בסטריאו תלת-ערוצי של BMG בסדרת Living Stereo -- מוקלט *הרבה* יותר טוב, עם דינמיקה כמעט ככתוב בפרטיטורה, וזוכים לשמוע את הטרומבונים והחצוצרות בהקדמה הרבה יותר מאשר אצל Szell. גם נגינת קרן הסולו אצל Munch מערבת יותר. פיאטיגורסקי אינו מאוזן בחזית כמו פורנייה, וזה אולי חלק מהסיבה לכך שהטון שלו פחות חם ומלא, אבל אני חושב שהוא עדיין מאוד יפה, ושהוא מנגן מצוין. במהדורה המחודשת של Classic Records לתקליט בסדרת Living Stereo, אני לא יכול לומר שהסאונד טוב יותר, והאמור לעיל נשאר בתוקף.
עכשיו ליריבים הישירים של Fournier/Szell – בתקליט DG אחר-- Rostropovich/Karajan בהדפסה אנגלית (גם tulip label). ההקדמה היא משהו אחר, מתחילה בשקט מתוח, והשיאים נבנים בהדרגה, ככתוב. כלי הנשיפה נמצאים הרבה יותר מאחור, מה שגורם להבין עד כמה הם מודגשים בחלק מהגרסאות האחרות. הטרומבונים והחצוצרות נשמעים קצת פחות מאשר אצל Munch, אבל אני מוצא את הנגינה של רוסטרופוביץ' מופתית. הוא אולי אפילו קצת יותר בחזית מפורנייה, הטון נשמע לי חם יותר, והוא מנגן p ו-pp כשכתוב, ובקלות ובווירטואוזיות ללא שוויץ. ל-SHM-SACD היפני יש כמה יתרונות וחסרונות קטנים, שאין טעם לפרט.
הבאים בתור הם Rose/Ormandy, בתקליט US Columbia 2-eye. הנגינה עצמה נשמעת לי טובה בהחלט, אבל הצליל מתכתי בצורה בלתי קבילה. המעבר ל-CD הישן של סוני (ללא איזשהו רימאסטרינג מפואר) משפר את הסאונד במידה ניכרת עבורי, אם כי ממש לא לרמת "demonstration". באופן מפתיע עבור קולומביה, כלי הנשיפה מעץ אינם מודגשים. הנגינה עצמה של רוז נשמעת לי בהחלט ברמה של הצ'לנים הגדולים האחרים, אבל צליל הצ'לו לא נשמע כל כך יפה, שזה בהחלט יכול להיות עניין של ההקלטה. הביצוע מצוין, אבל מאבד הרבה בגלל ההקלטה.
Wispelwey/Fischer בהקלטה חייה ב-SACD רב-ערוצי של Channel Classics, הדינמיקות ככתוב, פחות או יותר, חצוצרות כן, טרומבונים פחות, צ'לו לא ממש קרוב, אבל אני חושב שהסאונד מעולה והנגינה נפלאה.
Queyras/Bělohlávek ב-SACD רב-ערוצי של Harmonia Mundi, הפתיחה לא שקטה כמו שאני אוהב, אבל חוץ מזה אני מוצא את הדינמיקה בסדר, חצוצרות/טרומבונים לא נשמעים, הקרן טובה. הסולן די בחזית, עם סאונד יפה וחם, והנגינה מעולה. גם אלה מתמודדים מובילים.
יש לי את du Pré/Barenboim רק בקופסה בת 17 הדיסקים "The Complete EMI Recordings". לא נתון תאריך הרימאסטרינג, אבל זה לא נשמע כמו חדש/מתקדם במיוחד. הצליל התזמורתי מעט מתכתי, לא נעים במיוחד, אם כי הצ'לו, המוצב מאוד בחזית, אכן נשמע חם ומפורט. ההקדמה התזמורתית נשמעת לי די עניינית, כשהחצוצרות והטרומבונים של כלי הנשיפה המפורסמים של שיקגו בקושי נשמעים מעל המיתרים החזקים לקראת סוף ההקדמה. הכניסה של דו פרה מרשימה, בהחלט "Risoluto", ככתוב, אבל עם הבדל קטן מדי בין ff, f ו-pp. רק בנושא השני יש נגינת pp נאה, שמבחינתי אינה מצילה את הביצוע.
Starker/Dorati, ב-SACD בסטריאו תלת-ערוצי של Mercury, מתחיל בדינמיקה למופת, כשהחצוצרות והטרומבונים נשמעים הרבה יותר ברור בהתחלת ההקדמה מאשר בסופה. הקרן מנוגנת יפה. הכניסה לצ'לו אולי קצת פחות מרשימה מזו של דו פרה, אבל, כמוה, במידה פחותה, הוא מחליק את הדינמיקה, ואפילו הנושא השני הוא לא ממש pp. כמו עם Piatigorsky/Munch, אני אוהב את הגרסה הזו יותר מבחינת הנגינה התזמורתית מאשר זו של הסולן. למרות שאני מכיר בגדולתו ובחשיבותו של שטארקר כצ'לן, אני בעקרון לא ממעריציו.
הקטעים התזמורתיים השקטים אצל Ma/Masur, ב-CD של סוני, בסדר מבחינתי, אבל בחזקים אולי חסרה עוצמה. הגרסה הזו משאירה אותי קצת לא מעורב, כך שאני לא חושב שלפרטים לגביה יש חשיבות רבה. אני שומר את הדיסק הזה רק בשביל היצירה הנוספת שבו, הקונצ'רטו השני של ויקטור הרברט, שבו התחרות הרבה פחות קשה, וכן, יש לי את ה-CD של Mercury עם Georges Miquelle ו-Howard Hanson, אבל לא השוויתי.
לסיכום, להלן סדר ההעדפות האישיות שלי:
- אם הייתי צריך לבחור אחד, זה בהחלט יהיה Rostropovich/Karajan.
- Fournier/Szell, אבל בהפרש משמעותי מ-Rostropovich/Karajan האמור.
- Piatigorsky/Munch, הרבה בזכות התרומות של Munch ו-Living Stereo.
- Queyras/Bělohlávek.
- Wispelwey/Fischer
- Rose/Ormandy המסכנים, מנגנים מצוין, אבל ההקלטה גוררת אותם לתחתית.
- Starker/Dorati.
- Du Pré/Barenboim, גם כאן ההקלטה בעייתית, והנגינה נשמעת לי עם פחות השראה מ-Rose/Ormandy.
- Ma/Masur.
התמונות - כולן מ-Discogs - של הקלטות שיצאו בתחילה ב-LP הן של התקליטים המקוריים, גם כאשר הושוו רק גרסאות דיגיטליות שלהן.
גם אני מאד אוהב את היצירה הזאת ובכלל את רוב היצירות של Dvořák,שבעיניי מלחין אדיר. אני הייתי מוסיף לרשימת ההמלצות את הביצוע הזה,שלדעתי מאד ראוי וגם מוקלט הייטב: 