רוב חובבי המוזיקה האמנותית (רנסנס, ברוק, קלסי, וכיו"ב) שאני מדבר איתם, משתוממים כשאני אומר להם שאני מעדיף לשמוע מוזיקה של מלחינים גרמנים עם מבצעים גרמנים, מוזיקה של מלחינים צרפתים עם מבצעים צרפתים, וכך הלאה. להערכתי, ההשתוממות שלהם נובעת מכך שהמוזיקה נתפסת אצלם כדבר אוניברסלי. אני אכן מסכים שבמוזיקה (ובכל סוג אמנות אחר) רצוי מאוד שיהיה יסוד אוניברסלי, כזה שיהיה מעבר ליסודות של המקום והזמן. אבל גם אי אפשר להתכחש לכך שלמוזיקה יש גם יסוד מקומי (לוקלי) חזק, שכן אחרי הכול היא נוצרת על-ידי בני מקום כלשהו, עם כל מה שמאפיין את בני המקום ההוא.
ניקח לדוגמה את הקנטטות של בך בניצוחו של סוזוקי היפני. זהו ביצוע שקוף מאוד, מדויק, "אוורירי" ומרחף, זורם ללא הפרעות מכל סוג שהוא ועשיר בדקויות מנצנצות. הוא מעלה בדעתי ציור מים עדין ומהוקצע, מעין "ציור יפני". אין ספק שזו פרשנות אפשרית לקנטטות של בך, אבל היא איננה משכנעת אותי. כשאני מנסה להסביר לעצמי למה, נדמה לי שהתשובה טמונה בכך שהתכונות דלעיל אינן אינהרנטיות לסוג המוזיקה הזה. הן אפשריות, כמובן, אבל חסר לי משהו יסודי. את המשהו החסר הזה אני מוצא בשפע בביצועים של מבצעים גרמנים, אפילו מינימליסטים כדוגמת קנטוס קלן.
המשך יבוא.
ניקח לדוגמה את הקנטטות של בך בניצוחו של סוזוקי היפני. זהו ביצוע שקוף מאוד, מדויק, "אוורירי" ומרחף, זורם ללא הפרעות מכל סוג שהוא ועשיר בדקויות מנצנצות. הוא מעלה בדעתי ציור מים עדין ומהוקצע, מעין "ציור יפני". אין ספק שזו פרשנות אפשרית לקנטטות של בך, אבל היא איננה משכנעת אותי. כשאני מנסה להסביר לעצמי למה, נדמה לי שהתשובה טמונה בכך שהתכונות דלעיל אינן אינהרנטיות לסוג המוזיקה הזה. הן אפשריות, כמובן, אבל חסר לי משהו יסודי. את המשהו החסר הזה אני מוצא בשפע בביצועים של מבצעים גרמנים, אפילו מינימליסטים כדוגמת קנטוס קלן.
המשך יבוא.