בעוונותי,באחת מתקופות האבטלה שעברו עלי עבדתי,כעובד קבלן,בדואר ישראל. גם אחרי שמצאתי עבודה המשכתי במשרתי בדואר-לא בשביל הכסף,בגלל האנשים.
ב-2006 עברה החלטה בממשלה להפוך עובדי כתף לכתף לעובדי מדינה אחרי 9 חודשי עבודה רציפים. הדואר לקח את הדברים בשיא הרצינות,וכך עשה. ב 2006 כ-20 אחוז מעובדי הדואר היו עובדי קבלן. רובם עבדו משמרות לילה במיון של תל אביב,חלקם עבדו בקליטת דברי הדואר בלילה ומיונם לאזורים לפנות בוקר. חלקם,המשיכו,לאחר מיון הבוקר,בחלוקת הדואר כדוורים.
הדואר לא הגדיל את הצבת כוח האדם שלו,במובן של "ראשים" מול משרות אבל כן הפך רבים (וטובים) לעובדים מן המניין.
משהו באצר ראה את זה בעיין רעה מאוד,למה? כי למעשה כוח האדם המאורגן (בדואר יש ועד עובדים) גדל בכ-20 אחוזים (התוספת של עובדי הקבלן שהפכו לעובדים מן המניין לרבות חברים בועד העובדים).
האוצר החליט שתי החלטות:
1. הפיכת הדואר מחברת סמך במשרד התקשורת לחברה בע"מ בבעלות המדינה.
2. פתיחת שוק חלוקת הדואר לתחרות באמצעות חברות פרטיות. לשם לב: המיון עדיין התבצע אז וגם היום כולו על ידי דואר ישראל,החברות הפרטיות,”רק" עסקו בחלוקה.
כאשר ממשלת ישראל,זו שהייתה ב 2007,חתמה על הסכמים עם החברות פרטיות שיכנסו לשוק חלוקת הדואר - הגבילה הממשלה את הדואר בכמה וכמה הגבלות,שתיים מהן חשובות מאוד:
1. לדואר אסור להעלות תעריפים. תעריפי הדואר הוקפאו נכון ליום כניסת הרפורמה בראשית 2007.
2. אסור לדואר להגדיל את מצבת כוח האדם שלו מעבר לכמות האנשים שהיו בעת כניסת "הרפורמה" לתוקפה,והדואר נדרש ל"יעל" את מצבת כוח האדם קרי להוציא עובדים לגימלה מוקדמת,ולא למלא את השורות.
המדינה,כבעלים,עם הקמת חברת דואר ישראל בע"מ פיטרה את הדירקטוריון ואת הנהלת הדואר הבכירה. דריקטוריון חדש הוקם,ונמסר לידיו של פעיל ליכוד,וההנהלה הוחלפה בנושאי משרה בכירים - ללא מכרז.
כבר ב 2010 מצבו הפיננסי של הדואר החל להיות בכי רע. המדינה,סרבה לשנות את תמהיל העיסוקים של הדואר,סירבה לאפר לדואר להתחרות ברמת המחיר ודרשה לפטר עובדים נוספים כדי לאפשר להנהלה,ששוב הוחלפה,כדי שתהייה לה "הגמישות הניהולית" הנדרשת.
ב 2011 החלה חברת דואר ישראל בקיצוץ כוח האדם והקפאת שכר. כל זה עד לרמות של בתי הדואר אך לא ברמה הארצית וההנהלה שישבה,ויושבת,בירושלים.
כבר בדוחות העיסקיים של הדואר (שפורסמו ב 2012) הסתמן הפיאסקו,קרי: ההוצאות התפעוליות עולות על ההכנסות וההוצאה הגדולה ביותר בסעיף השכר היא "הנהלה ושונות" ובעברית לא ציחה בכלל - שכר הבכירים.
ב 2012 וב 2013 המשיכה חברת הדואר לצבור הפסדים,והמדינה המשיכה לא לאפשר לדואר להיכנס לתחומי עיסוק חדשים וכן לא איפשרה עדכון תעריפי הדואר ותחרות חופשית מול החברות הפרטיות.
כאן המקום להזכיר: מנכ"ל הדואר שכיהן עד ה"מהפיכה" ב 2010,ביקש מהמדינה לאמץ את מודל התפעול של הדואר ביפן. הדואר ביפן זו החברה הציבורית הגדולה ביפן ואחת מהגדולות בעולם. מעבר לחלוקת דואר ושינוע שלו הדואר ביפן משמש כבנק לחליפת כספים וגם ובעיקר מנהל את קרנות הפנסיה הציבוריות של היפנים (הפנסיה ביפן לא הופרטה כמו בישראל) - ומכאן כוחו הכלכלי של דואר יפן – אחת מהחברות הציבוריות העשירות בתבל.
המדינה סרבה ועדיין סרבת.
ב 2014 מצבו של הדואר דהר לעבר אזהרת עסק חי בדוחות הכספיים של השנה הפיסקלית (2014). המדינה סרבה להזרים הון לחברה שבבעלותה אלא אם כוח האדם שהצטרף לדואר ב 2007 יפוטר לאלתר,ולאחר מכן תקוצץ מצבת כוח האדם ברמת הסניפים כלומר:טלרים,דוורים ועובדי מיון ושינוע של הדואר.
במאי 2014 הדואר פיטר ו/או הוציא לפנסיה מוקדמת את אותם 20 אחוזים של עובדים שעד 2007 היו עובדי קבלן שהפכו לעובדי הדואר. ובהתאם להחלטת הממשלה פיטר ממצבת כוח האדם שנשארה - יחד עם "תוכנית הבראה" לשנים 2014 עד 2019.
דווקא בהמלצת ועידוד ועד העובדים של הדואר, היעילות של העובדים עלתה וכתוצאה מזה במהלך 2012 ו 2013 חברות שנטשו את הדואר לטובת החברות הפרטיות חזרו לחיק הדואר. לא בגלל המחיר,בגלל השירות.
החזרה הזו הייתה אירוע ידוע מתורת מנהל עסקים,כלומר: העסק שבמצבת כוח האדם שלו,ההוצאות התפעוליות שלו ומפת הניהול העתידית שלו לא מסוגל לבלוע את "הצפרדע" הזו ויצא,איפה,שדווקא מאמצם של העובדים להיות יעילים ולהפוך את החברה שלהם לאטרקטיבית הפכה לבור הקבורה שלה. הדואר קרס תחת העומס ההוצאות התפעוליות האמירו ומצבת כוח האדם,בלחץ הבעלים (ממשלת ישראל) הוקטנה.
במקום להתיר את הרסן,לאפשר גיוס כוח אדם,להעלות תעריפים על מנת שיהיו ראלים ולא נומינאלים (לשנת 2010) המדינה "שמה רגל" לחברה שהיא עצמה הבעלים שלה - וגם אנחנו,והדואר נדרש ל"תוכנית התייעלות" חדשה ששוב לא התירה כניסה לשווקים חדשים,לא איפשרה תחרות על המחיר מול החברות הפרטיות וכמובן נטישת מודל דואר יפן.
במסגרת "תוכנית ההבראה" שוב מקצצים בכוח האדם,סוגרים סניפים,מקפיאים הצטידות בציוד מיון מתקדם ואת התוצאה אנחנו רואים בפוסט הנ"ל.
למען הגלוי הנאות: כאשר הציעו לי להפוך לעובד מן המניין של דואר ישראל - ומאחר והייתי מועסק ויתרתי ועזבתי את החברה הזו. מאז,ועד לאחרונה,אני בקשר עם העובדים שם - כי כפי שאמרתי בראשית דברי: המשכתי במקום בגלל האנשים - כן אותם אלה,שנשארו,ונאלצים לשאת את זעם הציבור המוצדק - אך בלא עוול בכפם.
ועוד גלוי נאות: אינני מבטא פה דיעה פוליטית אלא רושם של מי שהיה במקום ונשאר בקשר.
מנחם.