Vivaldi Audio
עוסק בתחום
- הודעות
- 524
- מעורבות
- 572
- נקודות
- 93
בפוסט הזה אציג קצת התרשמויות והרהורים אישיים. לא ורודים במיוחד. הוא נכתב בעקבות ביקור ביומיים הראשונים של התערוכה, המוקדשים לדילרים ולכתבים – ומנקודת מבט של אודיופיל ושל דילר, לפעמים בנפרד ולפעמים יחד.
כמו רבים כאן, אני מאוהב במוזיקה ומוקסם מהברזלים שמשחזרים אותה. ופה אני רוצה לסייג – אני מוקסם מהם כל עוד הם משחזרים את המוזיקה בנאמנות למקור, כפי שאוזניי תופסות את המקור. הנאמנות הזאת למקור חמקמקה והיא בוודאי יחסית מאוד. בתחילת דרכי בתחום, לפני עשרות שנים, מגבר/פטפון/רמקולים ברמה התחלתית חביבה סיפקו לי את הנאמנות הזאת במידה משביעת רצון. השנים שעברו שינו במידה מפתיעה את תפיסתי את המקור – שלא השתנה כלל כמובן מבחינה אובייקטיבית.
לתערוכה הגעתי אחרי שבשבוע שעבר שמעתי ארבעה קונצרטים (שניים מהם מופלאים), בז'אנרים שונים, באולם פייר בולז בברלין, שהאקוסטיקה בו היא כמעט בגדר נס.
כשאני כותב את הדברים האלה אני תוהה אם זו הייתה טעות, או לא, ללכת לתערוכה עם מטען כזה. אני נוטה להניח שלא. יותר מדי אודיופילים – ויצרנים – חיים במעגל סגור ודי מנותק ממוזיקה חיה, לפחות ממוזיקה אקוסטית ולא מוגברת. הם מתרגלים לצליל המערכת שלהם, מאמינים שהיא הכי ריאליסטית בעולם, ונקודת הייחוס היחידה אצל רובם היא מערכות אחרות – שכמובן נשמעות פחות טוב מהמערכת שלהם. ברור.
העניין הזה ניכר בתערוכה על כל צעד ושעל.
כמעט בכל המערכות ששמעתי בתערוכה, כולל יקרות ביותר, יש משהו דפוק לגמרי בטונליות. משהו שכל כך רחוק ממה ששומעים במוזיקה חיה – אקוסטית או לא – עד שאני אישית לפחות לא מצליח להשלים אתו. ואותו הדבר תקף גם לגבי דינמיקה. היו מעט מאוד מקרים שמצאתי בהם דינמיקה שמזכירה קונצרט חי, והמון מקרים שמצאתי בהם MP3 על סטרואידים או, לחילופין, ספה בבית אבות.
ושתי אלה – טונליות ודינמיקה – הן היסודות המוצקים שעליהם עומד כל שחזור ראוי לשמו של המוזיקה.
אין ספק שבתנאי חלל אחרים, ובשילובים אחרים, חלק מהמערכות היו נשמעות יותר ריאליסטיות. מכל מקום, נכון שהתנאים בתערוכה אינם אידיאליים, אבל הם גם לא ממש גרועים. להרבה אודיופילים יש תנאים פחות טובים בביתם. רוצה לומר, התנאים הם כאלה שניתן לקבל רושם ראשוני סביר על המוצרים. מה גם שרוב המציגים מנוסים ובקיאים יותר מרוב האודיופילים בהעמדת הציוד שלהם.
היומיים האינטנסיביים בתערוכה, וההתבוננות לא רק בברזלים אלא גם באנשים, הזכירו לי שדור שלם גדל על MP3 והקשבה מטלפונים או מחשב, והרבה יותר מדור שלם גדלו על מוזיקה מוקלטת ומוגברת. זה מחלחל לעומק לתפיסת הצליל והמוזיקה בכלל.
בצד היצרני של האודיו יש בהחלט כמה מתכננים עם אוזניים מצוינות ויושר מקצועי, אבל ניכר שיש הרבה יותר יצרנים שקשובים הרבה יותר לאנשי המכירות ו/או לטעם "הקהל הרחב".
• הערה על המוזיקה שהושמעה בתערוכה.
ניתן לחלק את מה ששמעתי לשלוש קבוצות: האחת, מוזיקת פעמונים וצלצולים לאודיופילים; השנייה, מוצצות-מיקרופונים בליווי אינסטרומנטלי מצומצם; והקבוצה השלישית היא הגדולה ביותר, והיא גם זו שלא ניתן להבין ממנה כלום על היכולות של המערכת. עכשיו, ואני מודה שזו מוגבלות אישית, תהרגו אותי אם אני מבין מה זו, אם בכלל, המוזיקה הזאת. מדובר, אם אני לא טועה, בתערובת של פופ/מעליות/איזי ליסנינג והאל יודע מה עוד, שמגדירה מחדש את המילה "סתם". הצרה היא שגם רוב המערכות שמשמיעות את הסתם הזה נשמעות... סתם.
• הערה על מקורות השמע.
חוץ ממקרים ספורים, הרושם הוא שזהו – נגמרו נגני התקליטורים. כמעט בכל הביתנים היו רק שרתי מוזיקה ופטפונים. המון פטפונים. ופה ושם טייפ סלילים. בחלק גדול מהמקרים העדפתי את מה ששמעתי דרך שרתי המוזיקה.
• הערה על המחירים.
הכול התייקר. בטירוף.
הפער בין מחיר מערכת במחיר בינוני למחיר יקר הוא כבר באזור השבע ספרות.
בחלק גדול מדי מהמקרים אין קשר ישיר בין המחיר לתוצאה.
יש כנראה המון עשירים.
עשירים, לפי התערוכה, הם יצורים עם נטייה לעיצוב צעקני, בעלי אוזני בטון, וחובבי מוזיקת רקע – במקרה הטוב.
מחירים גבוהים מפיקים מהקהל המון פששש.
יקר, בעיני אותו קהל, מקביל ליפה ולטוב.
לסיום, הייתה רק מערכת אחת בתערוכה שהצליחה לבלבל אותי פעמיים-שלוש ולהשלות אותי שאני שומע משהו חי ולא הקלטה. האחראים לכך הם הרמקולים, שהייתי מכנה אותם "אנושיים". קצת סבלנות ותקבלו את כל הפרטים.
כמו רבים כאן, אני מאוהב במוזיקה ומוקסם מהברזלים שמשחזרים אותה. ופה אני רוצה לסייג – אני מוקסם מהם כל עוד הם משחזרים את המוזיקה בנאמנות למקור, כפי שאוזניי תופסות את המקור. הנאמנות הזאת למקור חמקמקה והיא בוודאי יחסית מאוד. בתחילת דרכי בתחום, לפני עשרות שנים, מגבר/פטפון/רמקולים ברמה התחלתית חביבה סיפקו לי את הנאמנות הזאת במידה משביעת רצון. השנים שעברו שינו במידה מפתיעה את תפיסתי את המקור – שלא השתנה כלל כמובן מבחינה אובייקטיבית.
לתערוכה הגעתי אחרי שבשבוע שעבר שמעתי ארבעה קונצרטים (שניים מהם מופלאים), בז'אנרים שונים, באולם פייר בולז בברלין, שהאקוסטיקה בו היא כמעט בגדר נס.
כשאני כותב את הדברים האלה אני תוהה אם זו הייתה טעות, או לא, ללכת לתערוכה עם מטען כזה. אני נוטה להניח שלא. יותר מדי אודיופילים – ויצרנים – חיים במעגל סגור ודי מנותק ממוזיקה חיה, לפחות ממוזיקה אקוסטית ולא מוגברת. הם מתרגלים לצליל המערכת שלהם, מאמינים שהיא הכי ריאליסטית בעולם, ונקודת הייחוס היחידה אצל רובם היא מערכות אחרות – שכמובן נשמעות פחות טוב מהמערכת שלהם. ברור.
העניין הזה ניכר בתערוכה על כל צעד ושעל.
כמעט בכל המערכות ששמעתי בתערוכה, כולל יקרות ביותר, יש משהו דפוק לגמרי בטונליות. משהו שכל כך רחוק ממה ששומעים במוזיקה חיה – אקוסטית או לא – עד שאני אישית לפחות לא מצליח להשלים אתו. ואותו הדבר תקף גם לגבי דינמיקה. היו מעט מאוד מקרים שמצאתי בהם דינמיקה שמזכירה קונצרט חי, והמון מקרים שמצאתי בהם MP3 על סטרואידים או, לחילופין, ספה בבית אבות.
ושתי אלה – טונליות ודינמיקה – הן היסודות המוצקים שעליהם עומד כל שחזור ראוי לשמו של המוזיקה.
אין ספק שבתנאי חלל אחרים, ובשילובים אחרים, חלק מהמערכות היו נשמעות יותר ריאליסטיות. מכל מקום, נכון שהתנאים בתערוכה אינם אידיאליים, אבל הם גם לא ממש גרועים. להרבה אודיופילים יש תנאים פחות טובים בביתם. רוצה לומר, התנאים הם כאלה שניתן לקבל רושם ראשוני סביר על המוצרים. מה גם שרוב המציגים מנוסים ובקיאים יותר מרוב האודיופילים בהעמדת הציוד שלהם.
היומיים האינטנסיביים בתערוכה, וההתבוננות לא רק בברזלים אלא גם באנשים, הזכירו לי שדור שלם גדל על MP3 והקשבה מטלפונים או מחשב, והרבה יותר מדור שלם גדלו על מוזיקה מוקלטת ומוגברת. זה מחלחל לעומק לתפיסת הצליל והמוזיקה בכלל.
בצד היצרני של האודיו יש בהחלט כמה מתכננים עם אוזניים מצוינות ויושר מקצועי, אבל ניכר שיש הרבה יותר יצרנים שקשובים הרבה יותר לאנשי המכירות ו/או לטעם "הקהל הרחב".
• הערה על המוזיקה שהושמעה בתערוכה.
ניתן לחלק את מה ששמעתי לשלוש קבוצות: האחת, מוזיקת פעמונים וצלצולים לאודיופילים; השנייה, מוצצות-מיקרופונים בליווי אינסטרומנטלי מצומצם; והקבוצה השלישית היא הגדולה ביותר, והיא גם זו שלא ניתן להבין ממנה כלום על היכולות של המערכת. עכשיו, ואני מודה שזו מוגבלות אישית, תהרגו אותי אם אני מבין מה זו, אם בכלל, המוזיקה הזאת. מדובר, אם אני לא טועה, בתערובת של פופ/מעליות/איזי ליסנינג והאל יודע מה עוד, שמגדירה מחדש את המילה "סתם". הצרה היא שגם רוב המערכות שמשמיעות את הסתם הזה נשמעות... סתם.
• הערה על מקורות השמע.
חוץ ממקרים ספורים, הרושם הוא שזהו – נגמרו נגני התקליטורים. כמעט בכל הביתנים היו רק שרתי מוזיקה ופטפונים. המון פטפונים. ופה ושם טייפ סלילים. בחלק גדול מהמקרים העדפתי את מה ששמעתי דרך שרתי המוזיקה.
• הערה על המחירים.
הכול התייקר. בטירוף.
הפער בין מחיר מערכת במחיר בינוני למחיר יקר הוא כבר באזור השבע ספרות.
בחלק גדול מדי מהמקרים אין קשר ישיר בין המחיר לתוצאה.
יש כנראה המון עשירים.
עשירים, לפי התערוכה, הם יצורים עם נטייה לעיצוב צעקני, בעלי אוזני בטון, וחובבי מוזיקת רקע – במקרה הטוב.
מחירים גבוהים מפיקים מהקהל המון פששש.
יקר, בעיני אותו קהל, מקביל ליפה ולטוב.
לסיום, הייתה רק מערכת אחת בתערוכה שהצליחה לבלבל אותי פעמיים-שלוש ולהשלות אותי שאני שומע משהו חי ולא הקלטה. האחראים לכך הם הרמקולים, שהייתי מכנה אותם "אנושיים". קצת סבלנות ותקבלו את כל הפרטים.
נערך לאחרונה ב:
