תודה גם לך, שניצל. בעניין הרזולוציה, ברור שתמיד אפשר לשאוף לשמוע את תזוזת שערות האוזניים של הצ'לן בכיסא השני מימין בשורה השלישית, ושמעתי פעם או פעמיים מערכת כזאת. אבל מה? ברור, אין מוזיקה. הרזולוציה הפסיכופטית הזאת, או (אם לדייק) הדגשת היתר שלה ביחס למרכיבי שמע אחרים, תמיד נשמעת אנטי מוזיקלית, כמו כל דבר שמודגש, ובצורה בולטת, יותר מן השאר. החוכמה היא האיזון בין כל התכונות שעושות את מה שנקרא "מוזיקה". ברור שבסופו של דבר האיזון הזה הוא אישי, אבל ככל שהאדם מוזיקלי יותר, וחשוף יותר למוזיקה, כך גדל הסיכוי שהאיזון הזה לא יהיה אישי לגמרי ועל גבול האוטיזם.
לפעמים אני תוהה מתי חלק ממתכנני ציוד העל היה בפעם האחרונה בקונצרט אקוסטי (לא מוגבר בשום צורה שהיא!).
המושג הזה, "אימג'ינג", למשל - הוא שייך לחלוטין לתחום המערכות ולא לתחום הקונצרטים החיים, כי פשוט אין אימג'ינג בקונצרט חי. תעמדו כמה מטרים מרביעיית ג'ז - נאמר פסנתר, תופים, קונטרה בס וסקסופון - נכון, הם יישמעו לכם גוש מונו נטול כל "סטריאופוניות". מה שכן תשמעו זה צליל גדול, דינמי רצח, עשיר במידה, ונטול עיוותים ברמה שמחייבת מונחים אחרים לגמרי מן המונחים שאנחנו משתמשים בהם לגבי שחזור מוזיקה במערכת. כך גם לגבי הפירוט. מי בכלל שומע בקונצ'רטו לצ'לו, בהיכל התרבות למשל, את המכות של הקשת במיתרים?
שניצל, תגיד ליאיר תמם שהמערכת שלך מפורטת מאוד, אבל בצורה מאוזנת ביחס לתכונות האחרות. היא פשוט לא צועקת "אני מפורטת!" וגם תוסיף שאם הוא מתכנן את המג'יקו שלו כך שהתכונה הבולטת תהיה אותה שערה באוזן, הוא חייב לרוץ מייד לכמה קונצרטים לא מוגברים, ורצוי של כמה סוגי מוזיקה.