האם אודיופיל ותיק הוא בהכרח מנוסה?

[AK1]

מצטער, על אף שהבנת הנקרא שלי לרוב מושלמת אין לי שום מושג מה שניכם רוצים.
לילה טוב.

מה שבטוח, אף אחד מאיתנו לא רצה להפריע לשנתך.
למרות ששמך היה כתוב שם מפורשות, מספיק בעצם שאחרים יבינו.

לילה טוב!
ע

 

[שמעון ב.]

אני מוותר על הדיאגנוזה שלך לגבי הותק שלי. הניסיון שלי נסמך על בדיקה וסינטזה של דיעות ובדיקות של טובים ומבינים ומנוססים ממני תוך כדי התנסות עצמית.
אני מעדיף להתמחות ולהתמקצע בדברים אמיתיים וחשובים יותר לטעמי.

הבעיה היא שכל ילד עם עשרים שנות ניסיון ו B&W מכולבו של בסט ביי ,חושב באמת שהוא בעל ניסיון, בגלל אגו ולא באמת בגלל ניסיון

לגבי הסיגנון- זה דבר שאני גאה בו היות והוא עקבי.
אני משתדל לא לרדת על מוצרים ספציפים וגם לא על סוחרים.
מי שמקבל בראש הם תמיד אותם טיפוסים:
1- שקרנים (יש כמה כאילו סידרתיים )
2- מגמתיים בעלי אינטרסים זולים
ובנוסף לתכונות המצויינות- הם חייבים להיות גם "אגו " שמרמז על אגו פגוע קשות בחיי היום יום

.

יום טוב לכולם-מקווה שלאונדר כהן קיבל את התזונה הראויה בארץ הקודש

אפרופו אוסקר ווילד, "אני שומר את העקביות לבינוניים".

 

[שמעון ב.]

לשאלה המקורית, ברור שאודיופיל ותיק אינו בהכרח מנוסה. הכל עניין של מעורבות, ולכל אחד מאתנו יש שפע דוגמאות לכך. אבל הבעיה בשאלה טמונה כמובן בהגדרה של אודיופיל.

להגדרתי, אודיופיל הוא "חובב מוזיקה, העסוק ללא הרף בניסיון הסיזיפי להגיע לשחזור מדויק של האירוע המוזיקלי המקורי".

הערות להגדרה:
א. אי אפשר להיות אודיופיל בלי שהמוזיקה תיגע במשהו עמוק מאוד בלב המאזין. אם מגיע הרגע שבו המוזיקה מפסיקה לגעת בו, הוא יפסיק תוך זמן קצר להיות אודיופיל.
ב. אודיופיל הוא אדם כפייתי, המסתובב ללא הרף סביב המערכת שלו.
ג. הניסיון הוא סיזיפי, מפני שהוא נטול כל תקווה. במהותו שחזור אינו מקור.

ובכן, הואיל והאודיופיל הולך נמרצות בדרך הנואשת הזאת, הוא יחליף לנצח את ציודו - מה שמכונה "שדרוג".
עם השנים, ועם החלפת הרכיבים השונים, משתכללת בהכרח אוזנו של האודיופיל, והוא ייטה יותר ויותר לציוד המצריך הון רב.
כאן נכנס אחד הגורמים הבעייתיים ביותר לאודיופיל הממוצע, שאינו משופע בממון.
הוא נאלץ להתפשר הן ברמת הציוד והן בחלל ההאזנה, ופשרה היא מילה גסה בדרך ל"התגלות".
אבל בסופו של דבר, ממון אינו אינהרנטי להגדרה של אודיופיל, וכשם שהאודיופיל משלה את עצמו בדרכו ל'התגלות", כך ישלה את עצמו כשישמע ציוד עם פשרות, כמו כל האודיופילים, כמעט. הבעיה שלו תתחיל כמובן מן הרגע שבו הוא ייחשף למערכות ורכיבים מוצלחים יותר משלו, והואיל והוא אודיופיל, כלומר אדם חסר שקט ומנוחה, הוא ייחשף תמיד למערכות ורכיבים מוצלחים יותר, ומכאן שתמיד הוא יהיה בבעיה.

אם נסכים לאמור לעיל, נהיה חייבים להודות שהשאלה המקורית טאוטולוגית.

הלאה.
מכאן מובן שלא נכון לחלק בין אודיופילים חובבי מוזיקה לבין אודיופילים חובבי ציוד, מפני שכאמור, כל האודיופילים חובבי מוזיקה וחובבי ציוד, אחרת הם אינם אודיופילים.
אולי מוטב להבדיל בין אודיופילים המוכנים להודות בינם לבין עצמם וזולתם באודיופיליה שלהם ובין אלה שאינם מוכנים להודות בכך.

והערה אחרונה שמוטב אולי לפתוח בה שרשור חדש. השמתם לבכם לכך שגורם מרכזי לשינוי הטעם המוזיקלי אצל אודיופילים הוא הרכב המערכת שלהם בזמן נתון? כלומר, מערכות הנוטות ל"אינטמיות" מובילות להאזנה מרובה יותר להרכבים קטנים וליצירות קמריות, ומערכות השמות דגש על דינמיקה ובמה גדולה מובילות להאזנה רבה יותר להרכבים גדולים וליצירות סימפוניות, וכך הלאה.

 

[AK1]

לשאלה המקורית, ברור שאודיופיל ותיק אינו בהכרח מנוסה. הכל עניין של מעורבות, ולכל אחד מאתנו יש שפע דוגמאות לכך. אבל הבעיה בשאלה טמונה כמובן בהגדרה של אודיופיל.

להגדרתי, אודיופיל הוא "חובב מוזיקה, העסוק ללא הרף בניסיון הסיזיפי להגיע לשחזור מדויק של האירוע המוזיקלי המקורי".

הערות להגדרה:
א. אי אפשר להיות אודיופיל בלי שהמוזיקה תיגע במשהו עמוק מאוד בלב המאזין. אם מגיע הרגע שבו המוזיקה מפסיקה לגעת בו, הוא יפסיק תוך זמן קצר להיות אודיופיל.
ב. אודיופיל הוא אדם כפייתי, המסתובב ללא הרף סביב המערכת שלו.
ג. הניסיון הוא סיזיפי, מפני שהוא נטול כל תקווה. במהותו שחזור אינו מקור.

ובכן, הואיל והאודיופיל הולך נמרצות בדרך הנואשת הזאת, הוא יחליף לנצח את ציודו - מה שמכונה "שדרוג".
עם השנים, ועם החלפת הרכיבים השונים, משתכללת בהכרח אוזנו של האודיופיל, והוא ייטה יותר ויותר לציוד המצריך הון רב.
כאן נכנס אחד הגורמים הבעייתיים ביותר לאודיופיל הממוצע, שאינו משופע בממון.
הוא נאלץ להתפשר הן ברמת הציוד והן בחלל ההאזנה, ופשרה היא מילה גסה בדרך ל"התגלות".
אבל בסופו של דבר, ממון אינו אינהרנטי להגדרה של אודיופיל, וכשם שהאודיופיל משלה את עצמו בדרכו ל'התגלות", כך ישלה את עצמו כשישמע ציוד עם פשרות, כמו כל האודיופילים, כמעט. הבעיה שלו תתחיל כמובן מן הרגע שבו הוא ייחשף למערכות ורכיבים מוצלחים יותר משלו, והואיל והוא אודיופיל, כלומר אדם חסר שקט ומנוחה, הוא ייחשף תמיד למערכות ורכיבים מוצלחים יותר, ומכאן שתמיד הוא יהיה בבעיה.

אם נסכים לאמור לעיל, נהיה חייבים להודות שהשאלה המקורית טאוטולוגית.

הלאה.
מכאן מובן שלא נכון לחלק בין אודיופילים חובבי מוזיקה לבין אודיופילים חובבי ציוד, מפני שכאמור, כל האודיופילים חובבי מוזיקה וחובבי וציוד, אחרת הם אינם אודיופילים.
אולי מוטב להבדיל בין אודיופילים המוכנים להודות בינם לבין עצמם וזולתם באודיופיליה שלהם ובין אלה שאינם מוכנים להודות בכך.

והערה אחרונה שמוטב אולי לפתוח בה שרשור חדש. השמתם לבכם לכך שגורם מרכזי לשינוי הטעם המוזיקלי אצל אודיופילים הוא הרכב המערכת שלהם בזמן נתון? כלומר, מערכות הנוטות ל"אינטמיות" מובילות להאזנה מרובה יותר להרכבים קטנים וליצירות קמריות, ומערכות השמות דגש על דינמיקה ובמה גדולה מובילות להאזנה רבה יותר להרכבים גדולים וליצירות סימפוניות, וכך הלאה.

הי, משה!

לפני כמה דקות הוספתי פוסט חדש הכולל הגדרה אלטרנאטיבית לאודיופיל:
http://www.dtown.co.il/forum/9722-הצעה-לשפה-משותפת-אודיופילים-אוהבי-מוסיקה-ומה-שביניהם.html

למיטב ידיעתי, חלק משמעותי מהאודיופילים לא באמת מתעסק בשיחזור הצליל המקורי (לא שייש להם באמת מושג נכון מה הוא הייה), אלא בצליל שהם אוהבים, שנעים להם באוזן, שמרשים את החברים, וכו'. חלקם (הקטן) אפילו לא אוהבים מוסיקה, וייש להם בעיקר תקליטי demo למיניהם.

יכול להיות אודיופיל (לאהוב סאונד) גם בלי להגיע לאובססיה (אודיופילייה נרבוזה ==> שדרגת), ואפשר אפילו בלי להשקיע דולר אחד במערכת הפרטית שלו, פשוט לאהוב סאונד במערכת של אחרים.

עמיר

 

[שמעון ב.]

AK1, החלוקה שלך מעניינת ויסודית. עם זאת, הרשה לי לנסות להעמיק קצת את הפער בין אודיופיל לאלה שתיארת כרגע (להרשים חברים, תקליטי דמו, וכיו"ב).

אודיופיליה, בעיניי, היא תופעה כרונית המושתתת על רגישות גבוהה למוזיקה. האנשים שתיארת כרגע אינם אודיופילים אלא מתלהבים זמניים. אלה אנשים שנחשפו לעולם ההיי-פיי בדרך כלשהי, והדבר מלהיב אותם מאוד. אבל כשם שהם ניצתו, כך הם כבים, ועוברים לדברים אחרים. אני רוצה לומר שאודיופיל אמיתי יכול בהחלט ליפול לאזור תקליטי הדמו השונים, אבל זה זמני בלבד, מפני שלאהבה אין קו א.ק.ג. של מת. ההתרגשות עולה ויורדת, יש תקופות מתות, יש תקופות התעוררות, אבל האהבה לעניין קיימת תמיד.

אינני מקבל את החלוקה שלך בין אודיופיל ל"ציודופיל", כפי שאתה מכנה את זה. כל אודיופיל אוהב מכשירים, או אולי את האפקט שמפיקים המכשירים. לדוגמה, לכל אחד מאתנו מזדמן לשמוע חצוצרן רחוב, אבל ככל הידוע לי, אף אחד מאתנו לא מתעלף מזה. לעומת זאת, אם המערכת שלנו תפיק צליל דומה - נתעלף במקום. למה? בזכות המוזיקה? לא. אלא בזכות העובדה שמכשירים הצליחו להפיק את הצליל הזה.

ועוד משהו חשוב מאוד: אודיופיל אמיתי מתלהב ממוזיקה בביתו יותר מאשר בהופעה חיה. אקח לדוגמה את עצמי: אין מה להשוות בין האושר שמסבה לי ההאזנה למערכת לבין הישיבה בקונצרט חי. אני זוכר פעם אחת בלבד שהתרגשתי ממוזיקה בקונצרט חי כשם שאני מתרגש בבית.

ביום שהבנתי לפני 4 שנים בערך שאין טעם להתנגד לאובססיה האודיופילית, אלא לחיות איתה בשלום, חיי השתנו.

 

[אורי_ו]

משה , כאשר אני הולך ברחוב ויש כנר, חצוצרן,סקסופוניסט,גיטריסט, אבל אחד טוב , יש לי עור ברווז וגם לרוב אשאיר לו כסף.
הבעיה שרובם לא באמת טובים, הם בסדר...אבל זהו.

 

[AK1]

הי, משה!

כל מה שאתה כותב בעצם בא מהגדרה אחרת של "אודיופיל". זו לא הגדרה אישית שלך, אלא מקובלת במידה מסויימת. חלק מחברי הפורום מעדיף הגדרה אחרת, משהו כמו "מי שבונה לעצמו מערכת טובה ככל האפשר כאמצעי לתמוך באהבת המוסיקה שהיא העיקר", בעוד שאני ניסיתי ללכת על הגדרה מילולית, ניטראלית, ללא משמעויות לוואי חיוביות/שליליות.

הרשה לי לנסות להעמיק קצת את הפער בין אודיופיל לאלה שתיארת כרגע (להרשים חברים, תקליטי דמו, וכיו"ב).

"להרשים חברים" היא תכונה משותפת להרבה (רוב?) האודיופילים, אוסף הכולל רק/בעיקר תקליטי דמו קיים רק אצל מיעוטם.

אודיופיליה, בעיניי, היא תופעה כרונית המושתתת על רגישות גבוהה למוזיקה.

לסאונד. אודיופיל == אוהב סאונד

האנשים שתיארת כרגע אינם אודיופילים אלא מתלהבים זמניים. אלה אנשים שנחשפו לעולם ההיי-פיי בדרך כלשהי, והדבר מלהיב אותם מאוד. אבל כשם שהם ניצתו, כך הם כבים, ועוברים לדברים אחרים.

שמעתי על מישהו ספציפי שייש לו אוסף תקליטי דמו, והוא מתלהב מהם לאורך זמן ומשדרג את המערכת שלו בעקביות לאורך שנים, להפיק מהם יותר. לא משהו זמני/חולף.

אני רוצה לומר שאודיופיל אמיתי יכול בהחלט ליפול לאזור תקליטי הדמו השונים, אבל זה זמני בלבד, מפני שלאהבה אין קו א.ק.ג. של מת. ההתרגשות עולה ויורדת, יש תקופות מתות, יש תקופות התעוררות, אבל האהבה לעניין קיימת תמיד.

אני רוצה לומר שכל מי שאוהב סאונד ושחשוב לו שהסאונד יהייה טוב לטעמו הוא אודיופיל "אמיתי", ואין אודיופיל לא אמיתי פרט לשקרן, שמשום מה טוען שסאונד חשוב לו ובעצם ממש לא.

אינני מקבל את החלוקה שלך בין אודיופיל ל"ציודופיל", כפי שאתה מכנה את זה. כל אודיופיל אוהב מכשירים, או אולי את האפקט שמפיקים המכשירים.

ההבדל בין ציודופיל לאודיופיל הוא בדיוק ההבדל בין לאהוב מכשירים ובין לאהוב את האפקט שמפיקים המכשירים, כך שאם אתה מבלבל בין השניים ברור שלא תקבל את החלוקה
יש לי חבר ששונא מכשירים, אבל אוהב שהסאונד יהייה טוב. הוא השקיע המון כסף במכשירים וכבלים, עבד שעות על מיקום הרמקולים, וכו' וכו', אבל כל זאת רק כאמצעי. מרגע זה והלאה הוא שונא כל רגע של התעסקות במכשירים, הוא לא מתעניין בציוד אחר, לא רוצה לשדרג, כלום. ממש האידיאל של אודיופיל לגבי חלק מהאנשים כאן, אבל ממש לא ציודופיל. עם זאת, כנראה שהוא חי מתוך הגדרה דומה לשלך של אודיופיל, ולפיכך לא רוצה שייסווגו אותו ככזה.

לדוגמה, לכל אחד מאתנו מזדמן לשמוע חצוצרן רחוב, אבל ככל הידוע לי, אף אחד מאתנו לא מתעלף מזה. לעומת זאת, אם המערכת שלנו תפיק צליל דומה - נתעלף במקום. למה? בזכות המוזיקה? לא. אלא בזכות העובדה שמכשירים הצליחו להפיק את הצליל הזה.

ראה הפוסט הקודם של אורי_ו. אולי אתה מסיק מעצמך יותר מדי לגבי הכלל

ועוד משהו חשוב מאוד: אודיופיל אמיתי מתלהב ממוזיקה בביתו יותר מאשר בהופעה חיה. אקח לדוגמה את עצמי: אין מה להשוות בין האושר שמסבה לי ההאזנה למערכת לבין הישיבה בקונצרט חי. אני זוכר פעם אחת בלבד שהתרגשתי ממוזיקה בקונצרט חי כשם שאני מתרגש בבית.

שוב התייחסות לאודיופיל "אמיתי" ושוב אולי אתה מסיק מעצמך יותר מדי לגבי הכלל, ומגדיר "אודיופיל אמיתי" לפי עצמך. להרבה אודיופילים ("אמיתיים" -- כאלה שממש אוהבים סאונד טוב), דווקא הצליל הטבעי הוא ה-reference והמרגש ביותר.

ביום שהבנתי לפני 4 שנים בערך שאין טעם להתנגד לאובססיה האודיופילית, אלא לחיות איתה בשלום, חיי השתנו.

כאמור, אודיופילייה לכשעצמה -- אהבת הסאונד -- אינה בהכרח אובססייה, אלא יכולה/עלולה להגיע לכדי אובססייה ("אודיופילייה נרבוזה").
הרבה אנשים, כולל חברי לעיל, נמנעים מלהגדיר עצמם כאודיופילים מתוך הגדה הדומה לשלך -- אינם רוצים, ובצדק, להיחשב אובססיבים כשהם לא.

ולכן ניסיתי להגדיר בצורה נייטראלית יותר, ו/או להביא למודעות את הפרשנויות האפשריות למושגים.

עמיר

 

[diz1]

ההגדרות האילו לא מאוד חשובות לדעתי.
מנסיוני יש הרבה אנשים נורמאלים שאוהבים מוזיקה כפי שהיא חיה באולמות הקונצרטים ומתקיימת במציאות. בצר להם, הם מוכנים להתפשר בחלק מהזמן על מוזיקה מושמעת דרך מכשירים.
מי שמעדיף להקשיב למוזיקה במערכת שלו על פני המציאות, הוא נכה נפשית.
הנכות הזו מופיעה למשל בספרו של יז'י קושינסקי "להיות שם" רק כאן הטלוויזה הוחלפה ברמקולים
ולגיבור יש תחושה שהוא יכול להכיר את החיים ולהבינם דרך המידע שנחשף דרך הטלוויזיה.
כמובן שלקורא מהצד זו נראית הגזמה אבל יש לציין שהגיבור "חושב " שזה מצב נורמאלי וככה החיים פועלים. כאמור הגיבור אינו אדם רגיל אלא בעל פגיעה נפשית ושכלית, המאפשרת לו לחיות תחת "המציאות הזו" ללא חשש ופחד היות והמציאות שלו נתפסת בעיניו כמציאות האונברסלית הקיימת.


לצערי התחביב הזה גם גורף הרבה אנשים שאינם בריאים בנפשם המפתחים אובססיות ופרנויות שבו העיסוק במוזיקה או מיכשור הוא רק האמצעי בכדי להתמודד עם בעיות נפשיות חמורות

 

[AK1]

ההגדרות האילו לא מאוד חשובות לדעתי.
מנסיוני יש הרבה אנשים נורמאלים שאוהבים מוזיקה כפי שהיא חיה באולמות הקונצרטים ומתקיימת במציאות. בצר להם, הם מוכנים להתפשר בחלק מהזמן על מוזיקה מושמעת דרך מכשירים.
מי שמעדיף להקשיב למוזיקה במערכת שלו על פני המציאות, הוא נכה נפשית.
לצערי התחביב הזה גם גורף הרבה אנשים שאינם בריאים בנפשם המפתחים אובססיות ופרנויות שבו העיסוק במוזיקה או מיכשור הוא רק האמצעי בכדי להתמודד עם בעיות נפשיות חמורות

יש צורות הסתכלות שונות על דברים

אתה, מסיבות השמורות עמך ו/או בהשפעת ספר, מעדיף להגדיר מי שמעדיף להקשיב למוזיקה במערכת שלו על פני המציאות כמישהו שהוא נכה נפשית, והרבה אנשים אחרים כבעלי בעיות נפשיות חמורות.

ישנו לעתים קרובות העניין של "הפוסל -- במומו פוסל".

זה מזכיר לי באסוציאצייה טענה של חבר שלי שאמר שחתול היא חייה שאינה לומדת. למה? כי החתולים האלה כל הזמן נדרסים!! (הוא לא שם לב שלא מדובר באותו חתול).

בצורת החשיבה שלך יש לפחות bug אחד עקרוני ומהותי: לא מדובר על אותה מציאות. לא מדובר על אנשים שייש להם האופצייה לשבת במקום טוב באולם אמיתי ולשמוע את גדולי המבצעים live, ומשום טירופם ונכותם הנפשית הם מעדיפים לשמוע את אותו אירוע אצלם בביית מתוך מכשירים.

מדובר על אירועים מהעבר, בלתי ניתנים לשיחזור, שאותם שומעים מתוך מכשירים.

חוצמזה, אם אני רוצה לשמוע מוסיקה live, אני צריך לשמוע את מה שמגיע לכאן, באקוסטיקה שייש לנו כאן, ובמחירים ובזמנים שייש לנו כאן, כשהתוכניות נקבעות לא על פי טעמי ולא על פי מתי מתחשק לי לשמוע משהו אחד ומתי לא מתחשק לי לשמוע דבר אחר למרות שאני אוהב אותו בזמנים אחרים.

"פעם ב-" אני יכול להגיע להופעות בחו"ל, אבל לא תמיד יש מקומות טובים או מקומות בכלל למה שאני רוצה. הייתי בקונצרטחבאו פעמיים -- פעם בשורה 1 בצד ופעם בשורה מי-זוכר-איזו בסוף. האולם והתזמורת מהטובים בעולם. האם זו הייתה חוויית סאונד? לא ממש.האם עדיף בביית? מבחינתי, כנראה שכן (נראה כשיגיע ה-SACD שהוקלט באותם קונצרטים).

בקונצרט חי גם צריך "לחוות" את השיעולים, מחיאות הכפיים שלא בזמן, הזקנה שפותחת צלופן במשך חצי שעה ואחר כך שומעים את הסוכרייה נוקשת בשיניה התותבות, השכן שנשען עליך תוך כדי נחירות קלות והשכן השני שמזייף עם (או בפיגור אחרי) המוסיקה, אלה שמפטפטים, אלא שמחליפים פתקים ברעש, אלה שמתופפים או קופצים בכסאם ומנדנדים את כל השורה, גם לא תמיד בקצב, שלא לדבר על להיות בתוך כל הזיוף הסנובי של תצוגת האופנה/פרוות וכאלה. אני לא אוהב את כל זה!!!

שלא לדבר על זיופים, טעויות, קטע שהייה יפה או עם משהו מיוחד ואני רוצה לחזור לרגע לראות מה קרה שם, או קטע שנמאס ממנו ורוצים לקפוץ לקטע הבא, וכו'.

לעומת זאת בביית, עם מערכת טובה, אני יכול לשמוע מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, להפסיק בכל רגע, בלי לחשוש שמא אצטרך לשירותים באמצע ברוקנר ואצטרך להקים את כל השורה. אני יכול לבחור לשמוע את הביצועים הטובים ביותר, שבחלק מהמקרים אין כאלה יותר ב-live בעולם, בלי כל תופעות הלוואי האמורות, ובמחיר של קונצרט אחד, אני יכול לקנות כמה דיסקים שייתנו לי חוויות חוזרות ושאוכל להעמיק בהם. האם זו נכות נפשית? תמהני על מי שמגדיר זאת כך.

עמיר

 

[שמעון ב.]

שלום עמיר (AK1),
אכן, איננו מסכימים לגבי ההגדרה לאודיופיל.
לטענתך, אודיופיל יכול להיות גם אדם שהתאמץ לבנות מערכת מצוינת, וכשהגיע לכך, הוא מניח להתעסקות במערכת ומתרכז במוזיקה בלבד.
ובכן, בעיניי אדם כזה הוא חובב מוזיקה נלהב, המכיר ביתרונות של מערכת טובה. הוא איננו אודיופיל.

מדבריך משתמע שכאשר אתה אומר "סאונד", אתה מתכוון לצליל טבעי. נכון, אודיופיל מחפש את הצליל הזה, משום שהוא לב לבו של המוזיקה והבסיס שלה. זו הסיבה שאנחנו מעדיפים לשמוע את KINDERSZENEN של שומן על פסנתר ולא על אורגנית. הואיל ואין שום אפשרות שבעולם להגיע לשחזור מדויק של הצליל הזה, אין שום אפשרות שבעולם שהאודיופיל יפסיק לחפש אותו, וזאת אף על פי שהוא יודע שזה בלתי אפשרי. לזה קוראים אובססיה, ולכן כל אודיופיל, כהגדרתי, הוא אובססיבי. השאלה היחידה בנקודה הזאת היא האם הוא מוכן לקבל את זה או לא. לעומת זאת, חובב המוזיקה יסתפק באשליה לפי אמות המידה שלו (ממקלט רדיו קטן ועד מערכת על), וייעצר בה.

באחת הביקורות שלי כתבתי:
"הואיל ומערכת מוזיקה מתווכת בין האירוע האמיתי לאוזניים שלנו, הרי מעצם טבעה, כמתווכת, אין היא יכולה להעניק את הדבר האמיתי. פשוט וקל להבנה וכולנו יודעים את זה. אם כך מה אנחנו מבקשים? כמובן, אשליה. ככל שהאשליה רחוקה יותר מן המציאות, יש צורך ביתר דמיון. אם כן, אודיופיליה מתאפיינת בתסמונת איבוד הדמיון. מדוע? כי ככל שאנחנו מאבדים יותר את הדמיון, אנחנו זקוקים לאשליה שתהיה קרובה יותר למציאות. במילים אחרות, אנחנו זקוקים למערכת מוזיקה משוכללת יותר, כדי לנסות לזכות בסיפוק הרגשי והאינטלקטואלי שהעניקה לנו 'מערכת משולבת קומפקטית' בימים שבהם פרח בנו הדמיון. האם יש קשר בין זה לבין העובדה שמחלת האודיופיליה מתחילה, לרוב, להתגלות בסוף שנות העשרים/תחילת שנות השלושים לחיי הפציינט? כנראה".

אני חושב שהדברים האלה שכתבתי הם דרך אחת להסתכל על אודיופיליה. דרך אחרת להסתכל על זה היא לסבור שהאודיופיל אינו מאבד את הדמיון, אלא עובר לדגשים אחרים. אם בתחילה הדגש היה על המכלול, על המוזיקה, מאוחר יותר הדגש עובר לצליל, לרכיב הבודד. לזה קוראים "התמחות" - תהליך שקורה בכל תחום, למי שנובר בו.
וכפי שאמר אריסטו ב"פוליטיקה" שלו: בוא נשאיר את הנבירה בפרטים לפלבאים.
אם כן, אוסיף להגדרה שלי סעיף משנה: בתוך הנכפות האודיופילית קיימת תנועה מתמדת בין העץ ליער, כשחלק מן הנכפים נוטים לרדת לרמת העלים ונימי השורשים, וחלק נוטים ליער כולו.

 

[AK1]

הי, משה!

אכן, איננו מסכימים לגבי ההגדרה לאודיופיל.

מה שמעניין כאן הוא שנוצר כאן ויכוח על הגדרה. מצב מעניין לכשעצמו
שים לב שבהגדרה אין נכון ולא נכון. יש רק אילו הגדרות הן שימושית, מוסכמות ומכסות את הצרכים. אני רואה שאתה מתעקש על הגדרה אחרת, אז בוא תגדיר מחדש במדוייק כל מושג שייש לך השגות לגביו, ותסביר למה אתה חושב שההגדרה שלך שימושית יותר, מוסכמת יותר ו/או מכסה את הצרכים, במיוחד כשאצלך אודיופיל הוא סוג של חולה נפש אובססיבי.

בנוסף, אנא שקול את האפשרות שאנשים מעדיפים להמציא/לקבל הגדרות ששמות אותם באיזשהו מקום מעל האחרים, ו/או מאפשרות להם לשים אחרים באיזשהו מקום מתחתיהם. ראה פוסט חדש שהוספתי בנושא זה: http://www.dtown.co.il/forum/9722-ה...פילים-אוהבי-מוסיקה-ומה-שביניהם.html#post74801

לטענתך, אודיופיל יכול להיות גם אדם שהתאמץ לבנות מערכת מצוינת, וכשהגיע לכך, הוא מניח להתעסקות במערכת ומתרכז במוזיקה בלבד.
ובכן, בעיניי אדם כזה הוא חובב מוזיקה נלהב, המכיר ביתרונות של מערכת טובה. הוא איננו אודיופיל.

א. לא טענתי כלום. הגדרתי, שזה שונה מהותית
ב. אני מבין שמתוך הגדרות אחרות ניתן באופן ולידי לראות את זה גם כך.

מדבריך משתמע שכאשר אתה אומר "סאונד", אתה מתכוון לצליל טבעי. נכון, אודיופיל מחפש את הצליל הזה, משום שהוא לב לבו של המוזיקה והבסיס שלה.

א. ממש לא משתמע ממה שכתבתי וממש לא התכוונתי לצליל טבעי. זה מוציא מחוץ למשחק את כל אלה שאינם מתעניינים במוסיקה אקוסטית, והמוסיקה שלהם בנוייה רק מגיטארות חשמליות, סינתסייזרים, וכו'.
ב. כפי שכתבתי קודם, חלק ניכר מהאודיופילים אינו מחפש דווקא את הצליל הטבעי (אפילו חלק מאלה שטוענים שכן) אלא צליל שהם אוהבים, שנעים להם באוזן ועושה להם טוב, ואולי מזכיר במשהו את הזיכרון שייש להם מהפעם האחרונה שהם שמעו את הכלים האמיתיים (אבל זיכרון שמיעתי הוא קצר-מועד, מה גם שמה שהם שמעו הייה בתנאים שונים מכל הבחינות).

זו הסיבה שאנחנו מעדיפים לשמוע את KINDERSZENEN של שומן על פסנתר ולא על אורגנית.

זו הסיבה שלך, אני סתם לא אוהב אורגנית בלי שום קשר אם המקור הוא פסנתר או לא, וחובבי אורגנית עשויים לאהוב דווקא את גירסת האורגנית על פני גרסת הפסנתר. אולי אתה שוב מכליל מעצמך לאחרים.

הואיל ואין שום אפשרות שבעולם להגיע לשחזור מדויק של הצליל הזה, אין שום אפשרות שבעולם שהאודיופיל יפסיק לחפש אותו, וזאת אף על פי שהוא יודע שזה בלתי אפשרי. לזה קוראים אובססיה, ולכן כל אודיופיל, כהגדרתי, הוא אובססיבי. השאלה היחידה בנקודה הזאת היא האם הוא מוכן לקבל את זה או לא.

זה המשך הוויכוח שלך עם עצמך, שאולי לא באמת פתרת אותו.

באחת הביקורות שלי כתבתי:
"הואיל ומערכת מוזיקה מתווכת בין האירוע האמיתי לאוזניים שלנו, הרי מעצם טבעה, כמתווכת, אין היא יכולה להעניק את הדבר האמיתי. פשוט וקל להבנה וכולנו יודעים את זה

זה נכון ומדוייק -- מערכת לא יכולה לשחזר את הצליל האמיתי, אבל מי אמר שזה מה שכולם מחפשים????

בפוסט הקודם נתתי לך די הרבה סיבות ודוגמאות למה אני מעדיף לשמוע בביית, למה התיווך נדרש לגבי אירועים שהיו בעבר, וכו'. אנא התייחס לזה, לא לדברים שאתה מדקלם מהעבר ומביקורות קודמות וממה שאתה כבר יודע.

. אם כך מה אנחנו מבקשים? כמובן, אשליה. ככל שהאשליה רחוקה יותר מן המציאות, יש צורך ביתר דמיון. אם כן, אודיופיליה מתאפיינת בתסמונת איבוד הדמיון. מדוע? כי ככל שאנחנו מאבדים יותר את הדמיון, אנחנו זקוקים לאשליה שתהיה קרובה יותר למציאות. במילים אחרות, אנחנו זקוקים למערכת מוזיקה משוכללת יותר, כדי לנסות לזכות בסיפוק הרגשי והאינטלקטואלי שהעניקה לנו 'מערכת משולבת קומפקטית' בימים שבהם פרח בנו הדמיון. האם יש קשר בין זה לבין העובדה שמחלת האודיופיליה מתחילה, לרוב, להתגלות בסוף שנות העשרים/תחילת שנות השלושים לחיי הפציינט? כנראה".

אני חושב שהדברים האלה שכתבתי הם דרך אחת להסתכל על אודיופיליה. דרך אחרת להסתכל על זה היא לסבור שהאודיופיל אינו מאבד את הדמיון, אלא עובר לדגשים אחרים. אם בתחילה הדגש היה על המכלול, על המוזיקה, מאוחר יותר הדגש עובר לצליל, לרכיב הבודד. לזה קוראים "התמחות" - תהליך שקורה בכל תחום, למי שנובר בו.
וכפי שאמר אריסטו ב"פוליטיקה" שלו: בוא נשאיר את הנבירה בפרטים לפלבאים.
אם כן, אוסיף להגדרה שלי סעיף משנה: בתוך הנכפות האודיופילית קיימת תנועה מתמדת בין העץ ליער, כשחלק מן הנכפים נוטים לרדת לרמת העלים ונימי השורשים, וחלק נוטים ליער כולו.

מתוך הדמיון שאבד לי בהיותי אודיופיל, אני יכול לראות אותך משייט לך אי שם מעבר לאופק וממשיך להתווכח עם עצמך בסגנון גליליאו: בכול זאת אודיופילים הם אובססיבים...

הפלגת רחוק, חבר! האם אתה עוסק בפסיכולוגייה/פסיכיאטרייה?

עמיר

 

[יואלפלרמן]

למשה
המהלך הלוגי מ"אודיופיל" ל"אובססיבי" לא ממש שלם.
אפשר להיות אודיופיל, לרצות לשפר - לפי התקציב/טכנולוגיה - לדעת מה האידיאל ועם זאת לא להיות אובססיבי.
מושג זה מתייחס בהקשר כאן לאופן בו עושים דברים, לא למהות שלהם.
הדברים שכתבת (בציטוט שהבאת מדבריך) מסבכים את העניינים באופן מוקצן.
אריסטו השאיר את הנבירה בפרטים לפלבאים (מושג לא נכון; פלבאים הוא מושג לטיני); זאת הסיבה שהיה יכול לכתוב כי יש הבדל במספר השיניים בין גבר לאישה; טענה שגויה שהיה יכול בקלות להימנע ממנה (אם היה "נובר" בפרטים).
לפי ניסיוני שלי, ההסברים על המערכת מגיל כזה ואחר אינם נכונים. נסה הסבר כלכלי פשוט. זה נכון גם בתחומים אחרים של מוצרי צריכה יקרים שמעבר לכאלט שהם רק לשימוש מסוים.
לטעמי, פילוסופית-יתר ופסיכולוגית-יתר מערבים את העניינים יתר על המידה, ומפריעים להבנה כאשר במקור העניין בתחום פשוט למדי.
ואין כמו ההוכחה של של סמואל ג'ונסון ביחס לתיאוריה של ברקלי כדי להדגים זאת.

 

[שמעון ב.]

ליואל ולעמיר,

אני בטוח שנוכל לשוחח להנאתנו, וגם אם לא נגיע להגדרה מוסכמת, לפחות נוכל לדעת, בדרך השלילה, אלו אפשרויות נשארות בידינו. אם כן, אני מציע לפתוח יומנים ולקבוע פגישה. זה לפחות מוסכם?

 

[AK1]

ליואל ולעמיר,

אני בטוח שנוכל לשוחח להנאתנו, וגם אם לא נגיע להגדרה מוסכמת, לפחות נוכל לדעת, בדרך השלילה, אלו אפשרויות נשארות בידינו. אם כן, אני מציע לפתוח יומנים ולקבוע פגישה. זה לפחות מוסכם?

יכול להיות מרענן ומשעשע להיפגש (אם כי אני טיפוס של דיאט קולה ולא של בירה), אולי כדאי קודם כל לתאם ציפיות:

ראשית, אנחנו יכולים לדון כאוות נפשנו וכן/לא להגיע למסקנות שברומו של עולם, אבל יש יותר סיכוי מלא שאנשים לא יקראו בכלל, או יקראו ולאו דווקא יסכימו (לא נבחרנו לייצג אותם) וגם אלה שהסכימו ישכחו ויחזרו להגדרות שהיו להם מאז ומעולם. אז שייהייה ברור שהדיון הוא בעיקר (כמעט רק) להנאתנו ולא "למען משתתפי הפורום".

שנית, ישנה השאלה של מיקום. אני מר"ג, ולא בטוח שהייתי רוצה לנסוע עשרות/מאות קילומטרים לצורך דיון תיאורטי על כוס קולה/בירה.

שלישית, נראה שאם קוראים בצורה מעמיקה את מה שכל אחד כותב ושוקלים את זה, לא מייד מעיפים, ומתייחסים לכל נקודה, ניתן להגיע למסקנות לא פחות מהר ולא פחות יעיל מאשר בשיחה, אולי עוד אפילו לפני שניתן בכלל לצאת למקום מפגש ביום כיפור...

מה אתם להגיד על כ"א מהנושאים?

עמיר

 

[שמעון ב.]

מה יש לי לומר?
א. לשמחתי, אינני נשיא המדינה, ולכן אני מדבר בשם עצמי בלבד.
ב. מהרבה בחינות רמת גן רחוקה מאוד מתל אביב, לא מן הבחינה הגיאוגרפית.
ג. ביחס לשיחה חיה, פורום - כל פורום - משול בעיניי למערכת משולבת.
ד. תוספת שלי: אשמח לארח אתכם ולהתארח אצלכם , כך שאם יימאס לנו מהגדרות, נוכל להתקוטט על ביצועים, והכי חשוב לענייננו (לפחות, לענייני): להתרשם זה מן המערכת של זה, מפני שכך אפשר להבין לעומק (ובמובן מסוים, יותר ממילים) את מבנה האוזן/המוח/הרוח של המאזין.
ה. אינני חובב קולה ובירה, אבל אשמח להגיש לכם. אני עצמי אסתפק בשיבס ריגל.

 

[AK1]

מה יש לי לומר?
א. לשמחתי, אינני נשיא המדינה, ולכן אני מדבר בשם עצמי בלבד.
ב. מהרבה בחינות רמת גן רחוקה מאוד מתל אביב, לא מן הבחינה הגיאוגרפית.
ג. ביחס לשיחה חיה, פורום - כל פורום - משול בעיניי למערכת משולבת.
ד. תוספת שלי: אשמח לארח אתכם ולהתארח אצלכם , כך שאם יימאס לנו מהגדרות, נוכל להתקוטט על ביצועים, והכי חשוב לענייננו (לפחות, לענייני): להתרשם זה מן המערכת של זה, מפני שכך אפשר להבין לעומק (ובמובן מסוים, יותר ממילים) את מבנה האוזן/המוח/הרוח של המאזין.
ה. אינני חובב קולה ובירה, אבל אשמח להגיש לכם. אני עצמי אסתפק בשיבס ריגל.

המערכת שלי די מנוטרלת כרגע זו הסיבה שבגללה התחלתי להשתתף בפורומים באופן פעיל
מכרתי את המגברים הקודמים והחדשים הגיעו לארץ כבר לפני יותר מחודש, אבל נתקעו במכון התקנים

מבחינתי אפשר לארגן מפגש אצלך. יואלפלרמן -- איפה אתה גר?

בקשר להגדרות, מה שאני בעצם מציע זה לבודד את ה-essence, את המהות הבסיסית, של כל מילה, בלי להוסיף לה תכנים שאינם ספציפיים לה. למשל, אודיופיל == אוהב סאונד, ולאובססיבי יש כבר מילה נפרדת ("אובססיבי" ), שיכולה להתייחס גם ללא-אודיופילים.

הצירוף "אודיופיל אובססיבי" הוא הגיוני ומתייחס ליצורים שקיימים במציאות. אני מציע שייש גם אוהבי סאונד שאינם אובססיבים, שאולי אין להם אפילו כסף לקנות מערכת ואין להם אפשרות להיות אובססיביים בקשר לזה, אבל כשהם שומעים צליל של מערכת טובה, זה "עושה להם את זה". לפיכך, אני מציע לנתק בין אודיופיל ל-אובססיבי, להתייחס לכל מקרה לגופו, ובמקרי הצורך להוסיף מה שצריך. יכול אפילו להיות מישהו שהוא אובססיבי כמאפיין העיקרי שלו, ואודיופיליה נרבוזה זו רק עוד דרך לביטוי של זה, עוד אספקט צדדי.

לאור זה, משה, האם תהייה מוכן לניתוק בין אודיופיל ל-אובססיבי, לצורך הגדרת שפה משותפת, למרות שאצלך באסוציאציה הטבעית והאוטומאטית הם מחוברים די חזק?

אין חובה. מדובר רק בהצעה.

תודה!
עמיר

 

[שמעון ב.]

אם אצלי, בבקשה.
ובקשר לתיאוריה, תן לחשוב על זה.