AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 12,417
- מעורבות
- 3,105
- נקודות
- 113
כשפניתי ל- @נמר בעניין המאמרים המבזים האלה, הוא ענה לי: "אפשר לעשות מאמר נגדי", וניתק מגע.
פתאום עלתה בי ה"הארה", או התובנה, שאולי יש מקום לרדת לרמת הכותבים ולהגיב למאמרים "פסיכולוגיסטיים" על הכותבים על אודיו באותה מטבע ‑‑ וזה כמובן רק כדי להעלות שאלות שראויות למחשבה וקריטיות להבנת הנעשה בפורום. זה ממש נחוץ, וכמובן "עוסק בדפוסים אפשריים בשיח קהילתי, לא באבחון של כל אדם ספציפי". אז הנה זה:
יש מצב שמאמרים כאלה אינם אלא דרכם של כותביהם להתמודד עם הסיפור האישי שלהם ועם ההסתבכויות שלהם ביחסים שבין אהבת מוזיקה (מוזיקופיליה), אהבת סאונד (אודיופיליה) ואהבת ציוד (ציודופיליה).
במאמרים מסוג זה ניכרת לעיתים נטייה לשטח ולרדד את שלושת הצירים התלת‑ממדיים של מוזיקופיליה, אודיופיליה וציודופיליה לכדי ציר אחד בלבד, שבו מוזיקופיליה מוצגת כבריאה ולגיטימית בקצה אחד, ואילו שני התחומים האחרים נתפסים כחולניים, אובססיביים ובעייתיים על אותו רצף, כאילו הם זה מול זה.
לא פעם כותבים כאלה נוטלים לעצמם תפקיד של פסיכולוגים, למרות שלרובם אין הכשרה מקצועית בתחום, ודולים מאמרים מהאינטרנט או מצ'אטים, כאילו הם מכסים על המחסורים העצומים בידע ובהבנה שלהם ‑‑ במיוחד כשהם תורמים את "הארותיהם" כאילו מדובר בחשיפת דברים חדשים. חדשים למי? ייתכן שמדובר בניסיון לרפא את עצמם, תוך הצגת אחרים כבעלי תסביכים ואובססיות, בעוד שהם עצמם אלה שאצלם הדברים סבוכים מבפנים.
ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהם סבורים שמאמריהם דורשים "התמודדות" ‑‑משום שהמאמרים הם התמודדות שלהם עם הבעיות של עצמם.
אפשר גם לשער שלעתים הם פשוט מקנאים במי שמחזיקים ציוד נוצץ ויקר, כזה שהם היו מתים שיהיה להם. לכן בעלי ציוד כזה מוצגים כמי שעוסקים רק בלייקים, במראה החיצוני של הציוד, במשקלו וכדומה ‑‑ ולא ככאלה שנהנים מהציוד הנוצץ להאזנה למוזיקה ברמה שאינה אפשרית להם.
ייתכן גם שלכותבים כאלה נראה לא לעניין לעצור ולבדוק אם השתבש משהו בבמה או באימג'ינג, ולו רק משום שאינם מבחינים בדברים כאלה, ואולי אף מקנאים במי שרגישים יותר ומבינים יותר מהם בתחום. לכן במאמרים הם מציגים אותם כאובססיביים וחולניים, שאינם עוסקים במה שנראה לכותבי המאמרים כדבר היחיד ה"בריא" ‑‑המוזיקה.
אבל כשחושבים על זה, מה בעצם מיוחד או נעלה בלאהוב מוזיקה? הרי חובבי מוזיקה יש כמו גרגירי חול ‑‑ אלה רוב אוכלוסיית העולם. דווקא אודיופילים וציודופילים הם הנדירים והמיוחדים, ודווקא הם אלה שהגיעו לאתר כדי לדון בתחביביהם. ובכל זאת, דווקא הם מוצגים כבעייתיים וחולניים על ידי כותבי המאמרים, שאולי תיאורטית הם אודיופילים בעצמם, אך יש להם בעיות קשות עם אודיופיליה וציודופיליה. כך שלא מפריע להם לבגוד באוכלוסיות הללו ‑‑ שהן למעשה אוכלוסיית החברים באתר ‑‑ כדי להתמודד עם הבעיות של עצמם.
לכן נראה שמאמרי ריפוי‑עצמי מסוג זה הם בעייתיים מן היסוד, ועדיף היה שלא יפורסמו כלל ‑‑ובוודאי לא כעמדה רשמית של אתר כלשהו. ואם כבר פורסמו, עדיף למחוק אותם ולהתנצל על הפרסומים המבישים והמביישים.
ומאוד דייק מי שכתב:
פתאום עלתה בי ה"הארה", או התובנה, שאולי יש מקום לרדת לרמת הכותבים ולהגיב למאמרים "פסיכולוגיסטיים" על הכותבים על אודיו באותה מטבע ‑‑ וזה כמובן רק כדי להעלות שאלות שראויות למחשבה וקריטיות להבנת הנעשה בפורום. זה ממש נחוץ, וכמובן "עוסק בדפוסים אפשריים בשיח קהילתי, לא באבחון של כל אדם ספציפי". אז הנה זה:
יש מצב שמאמרים כאלה אינם אלא דרכם של כותביהם להתמודד עם הסיפור האישי שלהם ועם ההסתבכויות שלהם ביחסים שבין אהבת מוזיקה (מוזיקופיליה), אהבת סאונד (אודיופיליה) ואהבת ציוד (ציודופיליה).
במאמרים מסוג זה ניכרת לעיתים נטייה לשטח ולרדד את שלושת הצירים התלת‑ממדיים של מוזיקופיליה, אודיופיליה וציודופיליה לכדי ציר אחד בלבד, שבו מוזיקופיליה מוצגת כבריאה ולגיטימית בקצה אחד, ואילו שני התחומים האחרים נתפסים כחולניים, אובססיביים ובעייתיים על אותו רצף, כאילו הם זה מול זה.
לא פעם כותבים כאלה נוטלים לעצמם תפקיד של פסיכולוגים, למרות שלרובם אין הכשרה מקצועית בתחום, ודולים מאמרים מהאינטרנט או מצ'אטים, כאילו הם מכסים על המחסורים העצומים בידע ובהבנה שלהם ‑‑ במיוחד כשהם תורמים את "הארותיהם" כאילו מדובר בחשיפת דברים חדשים. חדשים למי? ייתכן שמדובר בניסיון לרפא את עצמם, תוך הצגת אחרים כבעלי תסביכים ואובססיות, בעוד שהם עצמם אלה שאצלם הדברים סבוכים מבפנים.
ייתכן שזו גם הסיבה לכך שהם סבורים שמאמריהם דורשים "התמודדות" ‑‑משום שהמאמרים הם התמודדות שלהם עם הבעיות של עצמם.
אפשר גם לשער שלעתים הם פשוט מקנאים במי שמחזיקים ציוד נוצץ ויקר, כזה שהם היו מתים שיהיה להם. לכן בעלי ציוד כזה מוצגים כמי שעוסקים רק בלייקים, במראה החיצוני של הציוד, במשקלו וכדומה ‑‑ ולא ככאלה שנהנים מהציוד הנוצץ להאזנה למוזיקה ברמה שאינה אפשרית להם.
ייתכן גם שלכותבים כאלה נראה לא לעניין לעצור ולבדוק אם השתבש משהו בבמה או באימג'ינג, ולו רק משום שאינם מבחינים בדברים כאלה, ואולי אף מקנאים במי שרגישים יותר ומבינים יותר מהם בתחום. לכן במאמרים הם מציגים אותם כאובססיביים וחולניים, שאינם עוסקים במה שנראה לכותבי המאמרים כדבר היחיד ה"בריא" ‑‑המוזיקה.
אבל כשחושבים על זה, מה בעצם מיוחד או נעלה בלאהוב מוזיקה? הרי חובבי מוזיקה יש כמו גרגירי חול ‑‑ אלה רוב אוכלוסיית העולם. דווקא אודיופילים וציודופילים הם הנדירים והמיוחדים, ודווקא הם אלה שהגיעו לאתר כדי לדון בתחביביהם. ובכל זאת, דווקא הם מוצגים כבעייתיים וחולניים על ידי כותבי המאמרים, שאולי תיאורטית הם אודיופילים בעצמם, אך יש להם בעיות קשות עם אודיופיליה וציודופיליה. כך שלא מפריע להם לבגוד באוכלוסיות הללו ‑‑ שהן למעשה אוכלוסיית החברים באתר ‑‑ כדי להתמודד עם הבעיות של עצמם.
לכן נראה שמאמרי ריפוי‑עצמי מסוג זה הם בעייתיים מן היסוד, ועדיף היה שלא יפורסמו כלל ‑‑ובוודאי לא כעמדה רשמית של אתר כלשהו. ואם כבר פורסמו, עדיף למחוק אותם ולהתנצל על הפרסומים המבישים והמביישים.
ומאוד דייק מי שכתב:
וחבל.
נערך לאחרונה ב:
