זהו. חזרתי מגרמניה בתום טיול של כשבוע, לאחר תערוכת מינכן. אנסה לתמצת את החוויה בכללותה, יותר מאשר לתאר סאונד של מותגים אקזוטיים במילים.
יום שישי, לפנות בוקר. המקום- נמה"ת בן גוריון. שני חברים (לא לתחביב, סתם חברים) ואני עומדים, חצי רדומים, בתורים לבידוק. הקשר הישראלי של התערוכה מתחיל כבר כאן, דמות מוכרת מנופפת לי – מסתבר שניל מגיע גם, באותה טיסה. בהמשך אפגוש עוד רבים במתחם התערוכה.
מאחר והטיול הוגדר כטיול ולא כנסיעה לתערוכה, אני לא ממשיך ישירות מהמטוס למתחם MOC, אלא מתארגן בעיר ומגיע לקראת השעה 2 למתחם התערוכה. המתחם פתוח לקהל הרחב במשך 3 ימים, בין השעות 10 – 18. מחיר כניסה ליום 10 יורו (מגוחך ביחס לתמורה). התערוכה מחולקת לשתי קומות, קומה ראשונה: המון ציוד בתצוגה סטטית פתוחה ומעט קומבינות של חדרי הדגמה, שהקימו ממשטחי דיקט. אין הרבה מה לעשות שם חוץ מלשטוף את העיניים ולקנות דיסקים אודיופילים במחיר אודיופילי (אני ויתרתי). לצערי בזבזתי שעתיים בקומה הראשונה, עד שעליתי לדבר האמיתי בקומה העליונה. עשרות חדרים עם מיטב ציוד האודיו ומעט חדרי קולנוע ביתי (פיוניר וכאלה). היום הראשון היה כבר שרוף. למחרת הגעתי למשך כחמש שעות וביום השלישי הבנתי את הטעות ובאתי ליום מלא. מי שמתעניין ברצינות יכול וצריך להיות רק בקומה העליונה, שלושה ימים מלאים.
קצת רקע אישי: בשלוש השנים האחרונות שמעתי חלק גדול מהציוד המודגם בארץ, בעיקר במחירי ביניים ומעלה. סבלתי מסימפטומים של מחלות ילדות בחצי השנה הראשונה, כגון שיטוט וחיטוט במרחבי האינטרנט וקריאת ביקורות ציוד במגאזינים ידועים (=בדיחה מסחרית). עם הזמן למדתי לסמוך על עצמי ועל דעות של אנשים מנוסים ממני שאני מכיר (לרבות יבואנים, שהם לכאורה לא אובייקטיבים). התוצאה המפתיעה: מצאתי את עצמי בהמון חדרים עם רמקולים שניתן לזהות ע"פ שם ידוע של המותג ואלקטרוניקה לא מוכרת ברוב המקרים. לא אידיאלי מבחינתי (על חשיבות הרמקול במערכת לא הייתי שם 40% ביום אופטימי).
אווירה כללית
אהבתי:
הנינוחות, הפתיחות, הנימוס והסבלנות של המציגים.
הרצינות לנושא.
נשים – כן, באופן כללי אני נמשך, אבל גם בהקשר שלנו. מסתבר שישנן נשים המגיעות לבד / עם בן/בת זוג, ומגלות עניין אמיתי בהאזנה לציוד. חלקן שואלות שאלות, על חלקן ניכר כי יש להן ניסיון. כמה עברו איתי מחדר לחדר בעקביות ואחת מהן אפילו רשמה בכל חדר את רשמיה בפנקס קטן.
גאווה ישראלית- אבל באמת! יאיר תמם לבוש כמו חתן בחדר אפל ומסוגנן (פתח-תקוה על המפה!), יואב גבע עם סלוגן של חוצפה ישראלית (אבל יש כיסוי!) וכמובן מורל.
פחות אהבתי: לא תמיד יש שקט, התנאים הכלליים לא תמיד בעד האזנה (זה משתנה מחדר לחדר, ובחלק מהמקרים פיצחתי את השיטה: יש הסדר בין חדרים סמוכים, מי דומיננטי בווליום מתי. פשוט צריך להיות בחדר הדומיננטי וכשהוא מסיים לעבור לחדר הסמוך)
חירטוטי סאונד (למי שטרח לקרוא עד הלום)
כל מי שמתכוון לקנות מערכת בחצי מיליון שקל או יותר, על סמך אמון עיוור בהתרשמות הקצרצרה והדחוסה שלי – זה הרגע המכריע עבורו!
ונתחיל מהסוף: מיס יוניברס של מינכן 2009 היא לא אחרת מאשר MBL (צפוי, הא?). בגסות הייתי אומר שיש את מערכת העל של MBL ואת שאר התערוכה בנפרד. היו חדרים מדהימים, אבל שום חדר לא נתן את הנינוחות, הזרימה, הנפח, האיזון, השליטה, השקיפות, הפירוט, הנוכחות, הריאליזם, עידון ודינאמיות – יחדיו ובהרמוניה מלאה. במה זה במה: צריך לשמוע שורת כינורות נכנסת, במהלך קטע סימפוני, בשביל להבין שכל מה שהגדרתי עד עכשיו כבמה, מיקום והפרדת כלים תלת מימדית, הופך לפאתטי. אני לא טיפוס שנוטה להצטמרר ברבים, בחדר הזה זה קרה והרבה. לא שלא היו עוד חדרים פוטנציאליים, זה פשוט לא קרה בתנאים של תערוכה.
גם במחיר של כמה מיליוני ₪ זו לא מערכת מושלמת; הנפח הכללי עשוי להגדיל גם את הסולנית במרכז למימדים לא טבעיים. לא יודע עד כמה המערכת מסוגלת להיות אינטימית ובטוח שהיא לא מתאימה ל- 99% מהחדרים בארץ. אבל למה להיות קטנוניים?
המרשימים:
מסתבר שמערכות מאוד יקרות בדר"כ מספקות את הסחורה: פרזנטציה ענקית, איזון, דיוק ופירוט ברמה הכי גבוהה. חלק עם יותר נשמה, חלק עם פחות. איזופון, גרייפון, B&M, יואב גבע YG (קצת עוקצת לפעמים בגבוהים- ולא בגלל ההגברה של ASR, אבל מאוד מרשימה), בורמיסטר (טיפ קטן: מעדיף לשמוע את האלקטרוניקה בלבד, עם רמקולים אחרים). TAD – המדפיים נתנו הצגה מעולה, הריצפתיים גם, אבל לפעמים נשמעו לי קצת אגרסיביים (אולי אני לא רגיל לנפח ופרזנטציה ברמות האלו)
מתמחים:
הגודל של אוונגרד – חוויתי, אבל גדול מהחיים (נהניתי לשמוע את האיזון הטונאלי של המערכת היקרה, לאחר שהתרשמתי פעם בארץ מגוון כהה מלאכותי).
מג'יקו- אדיר בכלים אקוסטיים (לא שמעתי שם חומר אחר)
מפתיעים:
פוקאל מדפי מהסדרה הגבוהה, אלקטרוניקה של YBA- מסתבר שפוקאל לא חייב לעשות לי חור בראש. קארמה + אלקטרוניקה של קורד: משום מה הגעתי עם דעה קדומה שהרמקולים קרים וטכנוקרטיים- מה שממש לא נכון במציאות. הייתה בחדר גמישות מוסיקלית- חוויתי את ההאזנה הכי איכותית שלי לדיסק של מדונה. ואם זה לא הספיק, שמו אחרי זה סימפלי רד (כבוד ל- 80' ?)
מפתיעים לרעה:
ויויד הגדול- מעוצב כמו אגרטל ענק. לא יאמן אבל המיד שלו עמום. חשבתי שמשהו לא בסדר בהדגמה, אבל קיבלתי חיזוק לדעתי מבר סמכא ישראלי.
אדם – הרמקול הענק נשמע מתכתי וחסר נשמה לחלוטין
מורל – הגברת השמנה נשמעה כחושה. משהו שם לא עבד נכון בהדגמה.
וילסון מקס3 והגברה סולושיין – מרשימים בפרמטרים טכניים, אולי משהו בחדר לא הסתדר לי עם הבס.
אופייניים:
לחברות יש אופי עקבי בד"כ: טריאנגל שמציק לי בארץ בגבוהים, מציק לי גם בחו"ל בדגם יקר יותר. אודיו פיזיק גם ממשיך להישמע רזה/יבש/אנליטי.
חביביי הקהל:
כמה מערכות שלא ידעתי על קיומן ולא נראות הכי יקרות (יחסית):
ASW - הדיוק, האיזון והפירוט – יחד עם נעימות/מוסיקליות שלא בהכרח נמצאה במערכות יקרות אחרות. WADAX רמקולים מוגברים- פשוט ישבתי ושמעתי מוסיקה, כמעט כמו בבית. פיניט אלמנט- של הרהיטים, לא ידעתי בכלל שיש להם רמקולים. אהבתי.
הנעדרים:
טוב, אי אפשר להספיק את הכל (בטח שלא ביום + חצי +רבע שאני הייתי). ניים- עשו הדגמות בשעות מוגדרות- פיספסתי.
רמקולים שקופים מזכוכית- ראיתי בסוף התערוכה. לא שמעתי. ויזואלית מאוד מרשימים. רציתי לשאול אם הם נגד מים, יכול לעלף אורחים בסלון אם ימלאו אותם במים ודגים צבעונים.
אפילוג:
שעות אחה"צ, שמש חמימה במינכן, בדרכי חזרה לתחנת הרכבת אני חוצה את רחוב בורמיסטר (בחיי, יש שם שטראסה כזה BURMESTER), כולי עמוס רשמים, מנסה לעשות סדר בזיכרונות. בתחנת הרכבת אני מבחין בדמות מזוקנת – רן לוי. לפני שנה וחצי דיברתי איתו במשך שעה לפחות, בסגנון 'הכה את המומחה'. יש לו ידע פנומנאלי ונכונות לחלוק אותו עם מתחילים. במהלך הנסיעה חזרה למרכז אני מחכים מתחנה לתחנה – לא יכולתי לחשוב על סיום מוצלח יותר לתערוכה.
יום שישי, לפנות בוקר. המקום- נמה"ת בן גוריון. שני חברים (לא לתחביב, סתם חברים) ואני עומדים, חצי רדומים, בתורים לבידוק. הקשר הישראלי של התערוכה מתחיל כבר כאן, דמות מוכרת מנופפת לי – מסתבר שניל מגיע גם, באותה טיסה. בהמשך אפגוש עוד רבים במתחם התערוכה.
מאחר והטיול הוגדר כטיול ולא כנסיעה לתערוכה, אני לא ממשיך ישירות מהמטוס למתחם MOC, אלא מתארגן בעיר ומגיע לקראת השעה 2 למתחם התערוכה. המתחם פתוח לקהל הרחב במשך 3 ימים, בין השעות 10 – 18. מחיר כניסה ליום 10 יורו (מגוחך ביחס לתמורה). התערוכה מחולקת לשתי קומות, קומה ראשונה: המון ציוד בתצוגה סטטית פתוחה ומעט קומבינות של חדרי הדגמה, שהקימו ממשטחי דיקט. אין הרבה מה לעשות שם חוץ מלשטוף את העיניים ולקנות דיסקים אודיופילים במחיר אודיופילי (אני ויתרתי). לצערי בזבזתי שעתיים בקומה הראשונה, עד שעליתי לדבר האמיתי בקומה העליונה. עשרות חדרים עם מיטב ציוד האודיו ומעט חדרי קולנוע ביתי (פיוניר וכאלה). היום הראשון היה כבר שרוף. למחרת הגעתי למשך כחמש שעות וביום השלישי הבנתי את הטעות ובאתי ליום מלא. מי שמתעניין ברצינות יכול וצריך להיות רק בקומה העליונה, שלושה ימים מלאים.
קצת רקע אישי: בשלוש השנים האחרונות שמעתי חלק גדול מהציוד המודגם בארץ, בעיקר במחירי ביניים ומעלה. סבלתי מסימפטומים של מחלות ילדות בחצי השנה הראשונה, כגון שיטוט וחיטוט במרחבי האינטרנט וקריאת ביקורות ציוד במגאזינים ידועים (=בדיחה מסחרית). עם הזמן למדתי לסמוך על עצמי ועל דעות של אנשים מנוסים ממני שאני מכיר (לרבות יבואנים, שהם לכאורה לא אובייקטיבים). התוצאה המפתיעה: מצאתי את עצמי בהמון חדרים עם רמקולים שניתן לזהות ע"פ שם ידוע של המותג ואלקטרוניקה לא מוכרת ברוב המקרים. לא אידיאלי מבחינתי (על חשיבות הרמקול במערכת לא הייתי שם 40% ביום אופטימי).
אווירה כללית
אהבתי:
הנינוחות, הפתיחות, הנימוס והסבלנות של המציגים.
הרצינות לנושא.
נשים – כן, באופן כללי אני נמשך, אבל גם בהקשר שלנו. מסתבר שישנן נשים המגיעות לבד / עם בן/בת זוג, ומגלות עניין אמיתי בהאזנה לציוד. חלקן שואלות שאלות, על חלקן ניכר כי יש להן ניסיון. כמה עברו איתי מחדר לחדר בעקביות ואחת מהן אפילו רשמה בכל חדר את רשמיה בפנקס קטן.
גאווה ישראלית- אבל באמת! יאיר תמם לבוש כמו חתן בחדר אפל ומסוגנן (פתח-תקוה על המפה!), יואב גבע עם סלוגן של חוצפה ישראלית (אבל יש כיסוי!) וכמובן מורל.
פחות אהבתי: לא תמיד יש שקט, התנאים הכלליים לא תמיד בעד האזנה (זה משתנה מחדר לחדר, ובחלק מהמקרים פיצחתי את השיטה: יש הסדר בין חדרים סמוכים, מי דומיננטי בווליום מתי. פשוט צריך להיות בחדר הדומיננטי וכשהוא מסיים לעבור לחדר הסמוך)
חירטוטי סאונד (למי שטרח לקרוא עד הלום)
כל מי שמתכוון לקנות מערכת בחצי מיליון שקל או יותר, על סמך אמון עיוור בהתרשמות הקצרצרה והדחוסה שלי – זה הרגע המכריע עבורו!
ונתחיל מהסוף: מיס יוניברס של מינכן 2009 היא לא אחרת מאשר MBL (צפוי, הא?). בגסות הייתי אומר שיש את מערכת העל של MBL ואת שאר התערוכה בנפרד. היו חדרים מדהימים, אבל שום חדר לא נתן את הנינוחות, הזרימה, הנפח, האיזון, השליטה, השקיפות, הפירוט, הנוכחות, הריאליזם, עידון ודינאמיות – יחדיו ובהרמוניה מלאה. במה זה במה: צריך לשמוע שורת כינורות נכנסת, במהלך קטע סימפוני, בשביל להבין שכל מה שהגדרתי עד עכשיו כבמה, מיקום והפרדת כלים תלת מימדית, הופך לפאתטי. אני לא טיפוס שנוטה להצטמרר ברבים, בחדר הזה זה קרה והרבה. לא שלא היו עוד חדרים פוטנציאליים, זה פשוט לא קרה בתנאים של תערוכה.
גם במחיר של כמה מיליוני ₪ זו לא מערכת מושלמת; הנפח הכללי עשוי להגדיל גם את הסולנית במרכז למימדים לא טבעיים. לא יודע עד כמה המערכת מסוגלת להיות אינטימית ובטוח שהיא לא מתאימה ל- 99% מהחדרים בארץ. אבל למה להיות קטנוניים?
המרשימים:
מסתבר שמערכות מאוד יקרות בדר"כ מספקות את הסחורה: פרזנטציה ענקית, איזון, דיוק ופירוט ברמה הכי גבוהה. חלק עם יותר נשמה, חלק עם פחות. איזופון, גרייפון, B&M, יואב גבע YG (קצת עוקצת לפעמים בגבוהים- ולא בגלל ההגברה של ASR, אבל מאוד מרשימה), בורמיסטר (טיפ קטן: מעדיף לשמוע את האלקטרוניקה בלבד, עם רמקולים אחרים). TAD – המדפיים נתנו הצגה מעולה, הריצפתיים גם, אבל לפעמים נשמעו לי קצת אגרסיביים (אולי אני לא רגיל לנפח ופרזנטציה ברמות האלו)
מתמחים:
הגודל של אוונגרד – חוויתי, אבל גדול מהחיים (נהניתי לשמוע את האיזון הטונאלי של המערכת היקרה, לאחר שהתרשמתי פעם בארץ מגוון כהה מלאכותי).
מג'יקו- אדיר בכלים אקוסטיים (לא שמעתי שם חומר אחר)
מפתיעים:
פוקאל מדפי מהסדרה הגבוהה, אלקטרוניקה של YBA- מסתבר שפוקאל לא חייב לעשות לי חור בראש. קארמה + אלקטרוניקה של קורד: משום מה הגעתי עם דעה קדומה שהרמקולים קרים וטכנוקרטיים- מה שממש לא נכון במציאות. הייתה בחדר גמישות מוסיקלית- חוויתי את ההאזנה הכי איכותית שלי לדיסק של מדונה. ואם זה לא הספיק, שמו אחרי זה סימפלי רד (כבוד ל- 80' ?)
מפתיעים לרעה:
ויויד הגדול- מעוצב כמו אגרטל ענק. לא יאמן אבל המיד שלו עמום. חשבתי שמשהו לא בסדר בהדגמה, אבל קיבלתי חיזוק לדעתי מבר סמכא ישראלי.
אדם – הרמקול הענק נשמע מתכתי וחסר נשמה לחלוטין
מורל – הגברת השמנה נשמעה כחושה. משהו שם לא עבד נכון בהדגמה.
וילסון מקס3 והגברה סולושיין – מרשימים בפרמטרים טכניים, אולי משהו בחדר לא הסתדר לי עם הבס.
אופייניים:
לחברות יש אופי עקבי בד"כ: טריאנגל שמציק לי בארץ בגבוהים, מציק לי גם בחו"ל בדגם יקר יותר. אודיו פיזיק גם ממשיך להישמע רזה/יבש/אנליטי.
חביביי הקהל:
כמה מערכות שלא ידעתי על קיומן ולא נראות הכי יקרות (יחסית):
ASW - הדיוק, האיזון והפירוט – יחד עם נעימות/מוסיקליות שלא בהכרח נמצאה במערכות יקרות אחרות. WADAX רמקולים מוגברים- פשוט ישבתי ושמעתי מוסיקה, כמעט כמו בבית. פיניט אלמנט- של הרהיטים, לא ידעתי בכלל שיש להם רמקולים. אהבתי.
הנעדרים:
טוב, אי אפשר להספיק את הכל (בטח שלא ביום + חצי +רבע שאני הייתי). ניים- עשו הדגמות בשעות מוגדרות- פיספסתי.
רמקולים שקופים מזכוכית- ראיתי בסוף התערוכה. לא שמעתי. ויזואלית מאוד מרשימים. רציתי לשאול אם הם נגד מים, יכול לעלף אורחים בסלון אם ימלאו אותם במים ודגים צבעונים.
אפילוג:
שעות אחה"צ, שמש חמימה במינכן, בדרכי חזרה לתחנת הרכבת אני חוצה את רחוב בורמיסטר (בחיי, יש שם שטראסה כזה BURMESTER), כולי עמוס רשמים, מנסה לעשות סדר בזיכרונות. בתחנת הרכבת אני מבחין בדמות מזוקנת – רן לוי. לפני שנה וחצי דיברתי איתו במשך שעה לפחות, בסגנון 'הכה את המומחה'. יש לו ידע פנומנאלי ונכונות לחלוק אותו עם מתחילים. במהלך הנסיעה חזרה למרכז אני מחכים מתחנה לתחנה – לא יכולתי לחשוב על סיום מוצלח יותר לתערוכה.
נערך לאחרונה ב:
