חג שמח, ושנה טובה ומתוקה לכל חברי האתר
חברים יקרים,
שתהיה לכולכם שנה מתוקה וטובה, מלאה שמחות בלבד!
מני דהן.
וכהרגלי בקודש במועדי ישראל (עקב הגבלה במספר התווים, קיצרתי...) :
ראש השנה, הוא חג יהודי המציין את התחלת השנה העברית. נחשב ליום המלכת ה' על האנושות (ומבחינה זו הינו חג אוניברסלי), וכן נחשב ליום הדין בו נידון האדם על השנה החולפת ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה, ומציין את תחילת עשרת ימי תשובה. החג חל בא' וב' בתשרי. המצווה העיקרית של החג היא שמיעת תקיעה בשופר. בתורה מכונה החג יום תרועה, בשל מצוות התקיעה בשופר הנוהגת בו. המונח "ראש השנה" מוזכר אמנם בספר יחזקאל, אולם לא במובנו העכשוי. מקור הביטוי "ראש השנה" במשמעות היום הראשון בשנה הוא המשנה.
מקורות החג
לפי התורה היום הראשון בחודש השביעי (שהוא חודש תשרי, לפי מניין החודשים בתורה) הוא יום טוב ואסור לעשות בו מלאכה. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בפרשייה בספר ויקרא והן בפרשייה בבמדבר:
" וידבר ה' אל משה לאמֹר: דבר אל בני ישראל לאמֹר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבֹדה לא תעשו, והקרבתם אִשֶה לה' "
" ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם: ועשיתם עֹלה לריח ניחֹח..."
תאריך המועד
בתורה מצוין שהמועד מתקיים ב"חודש השביעי באחד לחודש" כלומר בא' בתשרי. על-פי ההלכה ראש השנה נמשך יומיים, לא רק בחוץ לארץ, כפי שהדבר נוהג בכל חג, (יום טוב שני של גלויות) אלא אף בארץ ישראל. כמו כל יום טוב, שני ימי ראש השנה אסורים במלאכה מלבד מלאכות "אוכל נפש" (בישול ואפיה לצורך החג).
הטעם לשני ימי החג אף בארץ ישראל, מצוי במחלוקת ראשונים.
יש שכתבו שהיום השני איננו משום ספק (כפי שהדבר בשאר ימים טובים בחו"ל), אלא מלכתחילה. הסיבה נעוצה בשיטה הקדומה לקביעת זמן תחילת החודש על פי ראיית מולד הלבנה. מועד ראש החודש היה נקבע לפי עדות ראיה על הופעת הירח החדש בפני בית דין בירושלים. בתחילה, היו מקבלים עדות ראייה במשך כל היום, עד הערב. לפיכך, ביום השלושים של חודש אלול, מכיוון שהיו עשויים להגיע עדים שראו אמש את המולד, ואז היה ביה"ד מכריז על יום זה כעל א' תשרי (ראש השנה), נהגו בו בקדושה; אם אכן הגיעו עדים, היה מתברר בדיעבד שאמת נהגו, והיה יום זה א' תשרי ולמחרת יום חול רגיל. ואם לא הגיעו עדים, היה מתברר למפרע כי זה היה ל' אלול, ורק למחרת יהיה א' תשרי.
אלא שפעם אחת נתאחרו העדים והגיעו רק סמוך לערב, והלווים, שהניחו שכבר לא יגיעו עדים, שרו מזמור של יום חול. לפיכך תיקנו לקבל עדות על קידוש החודש רק עד זמן המנחה. עם זאת, גם כאשר לא הגיעו עדים עד אחר המנחה, עדיין נהגו באותו היום בקדושה, אפילו שוודאי היה שזהו ל' אלול ולא א' תשרי. יוצא, שנהגו קדושה לא מתוך ספק, אלא מלכתחילה.
ההשלכה למעשה היא בעיקר לגבי איסורי מוקצה ונולד. בשני ימים טובים של גלויות (שהם מספק ואחד מהם הוא וודאי חול, אלא שלא ידוע איזה), ביצה שנולדה בראשון אסורה בו ביום ומותרת למחרת. בראש השנה ביצה כזו אסורה גם ביום השני.
אבל אחרים כתבו שמכיוון שראש השנה נחוג בתחילתו של חודש תשרי ולא באמצעו, הרי גם בארץ ישראל (מחוץ לירושלים) לא ידעו את קביעתו של בית הדין בירושלים (מכיוון שלא יכלו להודיע, שכן בר"ה עצמו אין השלוחים יוצאים), לפיכך גם בארץ ישראל נהג ראש השנה יומיים מספק.
משבוטל קידוש החודש על פי ראייה והוחלף בלוח קבוע, נוצרה מחלוקת בשאלה כמה ימים יש לנהוג ראש השנה בארץ ישראל. דעת הרז"ה הייתה שבארץ ישראל אין לנהוג אלא יום אחד של ראש השנה, כמו בשאר המועדים. הוא העיד גם שכך נהגו בתחילה בארץ ישראל, עד שהגיעה לארץ הוראתו של הרי"ף שקבע לנהוג שני ימים גם בארץ ישראל. לבסוף, בימי הביניים, התקבלה הדעה שהעמידה את אורך החג על יומיים כהלכה קבועה.
טיבו של ראש השנה
על פי המקורות, לראש השנה יש כמה היבטים:
יום המלכתו של אלוהים על העולם
ראש השנה נחשב ליום שבו ממליכים באי עולם את ה' עליהם. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. מקורו של הרעיון בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א:
"א"ר [=אמר רבי] יהודה משום [=מאת] ר"ע [=רבי עקיבא] ... אמר הקדוש ברוך הוא: ... 'אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות'. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר."
וכפי שציין רב סעדיה גאון, המזכיר את אחת המסורות בתלמוד לפיה ראש השנה הוא היום שנברא בו אדם הראשון (המסורת השנייה היא שהעולם נברא בניסן) :
"מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה... ועוד מעשה אחר עשו; כיוון שראו מעמדם זה בראש השנה כמעמד טבעי וממשי של הכתרה, אמרו בלבם שדרכו של מלך בשעה שנותנים עטרה בראשו, שאומרים לפניו דברים מעניין היום..."
גם בתפילות ראש השנה יש ביטוי למלכותו של אלוהים על העולם:
"ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשייך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשיך... אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה."
יום הדין וחשבון הנפש הכללי
ראש השנה נחשב ליום שבו דן ה' את כל באי העולם לגבי הקורות אותם בשנה הקרובה. אחד מהטעמים שנקבע ראש השנה דווקא ביום זה, היא משום שעל פי המסורת ביום זה נברא אדם הראשון, חטא בחטא עץ הדעת וה' דן אותו באותו היום. ומאז נקבע יום זה כיום דין לעולם. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שיש רמז שראש השנה הוא יום הדין מהפסוק בתהילים "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" - איזהו חג שהלבנה מתכסה ('כסה') בו - (כלומר איזה חג חל בתחילת החודש העברי בו הלבנה כמעט ואינה נראית) - הוי אומר זה ראש השנה - ונאמר עליו "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" - כלומר שהיום הוא יום דין. ומניין שהדין הוא בקשר למה שיקרה במהלך כל השנה? זה נרמז בפסוק בספר דברים "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" - ודורשים את הפסוק שבא ללמד שה' דן מתחילת השנה (היינו ראש השנה) את השנה החדשה עד סופה.
מנהגי ראש השנה וסממניו
כרטיס ברכה "שנה טובה" עם תמונה של איש התוקע בשופר, אחד מסימני החג.התרת נדרים. על פי התורה יש חיוב על האדם לקיים את נדריו. אחת הדרכים להימנע מקיום הנדר הינו התרתו באמצעות חכם, שמוצא פתח לאי תקפותו של הנדר, שנעוץ בכך שהאדם לא היה נודר את נדריו אם היה יודע דבר מסוים. לכן בערב ראש השנה, נהוג שמתירים את הנדרים שננדרו במהלך השנה האחרונה, לפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שרק בכוחו לשחרר האדם מכל הבטחותיו.
בראש השנה מרבים בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום (אמצע היום), ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד, חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין קהילה לקהילה וגם המנגינות שלהם. מקובל שהחזן מרבה במיוחד בניגונים בתפילות אלו. הדגש בתפילות הוא על המלכת הקב"ה ועל חרדת הדין. פיוט מפורסם ביותר, הנכלל בתפילה הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. פיוט זה נהוג בעיקר בקרב הקהילות האשכנזיות ואילו בקרב הקהילות הספרדיות רק מעטים נוהגים לאומרו. בתוך תפילת העמידה של מוסף ניתן ביטוי בברכות לשלושה נושאים מרכזיים: "מלכויות" - מלכותו של הקב"ה במהלך הדורות, "זכרונות" - העלאת זיכרון ישראל לפניו ו"שופרות" - התגלות האלוהית, "בקול שופר עליהם הופעת". כלולים בהן, נוסף על הברכות הרגילות, מימרות ופסוקים המבטאים שלושה נושאים אלו.
קריאת התורה: ביום הראשון נקרא סיפורם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק. זיכרון העקידה עולה כמה פעמים בתפילה, כדוגמה לניסיון שמבקשים לעורר את זכרו בפני אלוהים בתקווה שיטה עבורו חסד. אצל יהודי אשכנז נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט, אך אצל הספרדים לא נהוג מנהג זה.
תקיעת שופר. לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. בתקיעה יש צלילים שונים הידועים כתקיעה - שהיא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - שהיא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה שהיא רצף של תשע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה שברים תרועה תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה שברים תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה תרועה תקיעה". בנוסף, מוזכר בגמרא שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", כדי לערבב את השטן, כשיראה שהמצוות חביבות על ישראל והם מרבים לתקוע. הפירוש המקובל על דעת רוב הפוסקים הוא, שיש לתקוע פעם אחת שלושים קולות לפני תפילת מוסף, כשיכולים עדיין לשבת, ופעם נוספת בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, בזמן שבו שליח הצבור "עומד" בתפילתו.
חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.
איחולים: נהוג לאחל בליל ראש השנה, ולדעות שונות אף ביומו ובליל היום השני, "לשנה טובה תיכתב ותחתם". יש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים". לנשים וילדות מברכים "לשנה טובה תיכתבי ותחתמי", ולרבים - בלשון רבים.
סימנים. בערב החג הראשון אוכלים מאכלים שמסמלים דברים מסוימים, כפי שנזכר בתלמוד (מסכת כריתות דף ו, א, ומסכת הוריות דף יב, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג סעיף א). כך לדוגמה אוכלים תפוח בדבש כמשאת נפש למתיקותה של השנה הקרבה, וראש כבש או ראש דג, כדי לקוות "שנהיה לראש ולא לזנב" וכן סלקא (תרד או סלק) כדי "שיסתלקו אויבנו", כרתי (כרישה, ירק הדומה לבצל ירוק) "שיכרתו אויבנו", תמרים "שיתמו אויבנו", קרא (=דלעת בארמית. יש נוהגים לקחת קישוא במקומה) ובעדות אחרות גזר "שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו", רימון "שירבו זכיותינו כרימון". יש נוהגים גם לאכול ריאה, שומשום, חבושים, ועוד. מנהג נוסף הוא לטבל את הלחם בסוכר או בדבש.ישנה מסורה נוספת בה נוהגים לברך על גזר חתוך כמטבעות "שתיתן לנו פרנסה טובה".
בקרב יהודי צפון אפריקה היה מנהג לא לשתות קפה בראש השנה בשל צבעו השחור, שנתפס כמבשר רעות. בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא. מטעם אי הזכרת החטאים, נוהגים בקהילות רבות לדלג בראש השנה כל מקום בתפילה שמוזכר בו וידוי על חטא.
תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים) , הולכים אחרי הצהריים לחוף נהר או ים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.
http://he.wikipedia.org/wiki/ראש_השנה
(Y)
