אני מבין שאתה מתאר את החווייה האישית שלך, ומזה אין לי שום הסתייגות.
בהחלט כתבתי את דעתי הסובייקטיבית.
עם זאת, לא אצל כל המאזינים / הצופים הוויזואלייה משתתפת בעניין באותה צורה ו/או "כמות" כמו אצלך.
אם זה הייה המצב, אי אפשר הייה להיסחף משמיעה מדיסקים/תקליטים ללא תמונה, מה שכן קורה לאנשים רבים.
לא טענתי שא"א להיסחף באודיו בלבד
חלק מהאנשים (שכולל אותי) נסחפים אפילו יותר בלי תמונה.
חלק מהאנשים (שדומני שלא כולל אותי), נסחף/לא בצורה שונה כשייש/אין תמונה, אפילו מהקלטת אודיו לעומת וידיאו מאותו ביצוע,
כלומר, מבחינתי, התמונה מסיחה את הדעת ממה שאמור להיות מrכז העניין -- האמירה
המוסיקאלית -- ומבחינתי, הוויזואליה היא משהו
חוץ-מוסיקאלי, שייכול להיות מעניין/מרגש/סוחף בזכות עצמו, אבל לא שם המוסיקה עצמה ולא "תכני היצירה".
כתבתי שהויזואליה אמורה להמחיש ולסייע לעיקר שהוא האמירה המוסיקלית
ייתכן ש"תכני המוסיקה" אינם נהירים לך די צרכך רק מעצם שמיעתה, ואתה מעדיף שצד ג' חיצוני למוסיקה יבהיר לך את הדברים -- הנה
כאן זה עצוב והנה
כאן זה דרמאטי וכו',לאו דווקא ברמה שיטחית שכזו, אלא בשפת גוף מורכבת הרבה יותר.
בוידאו הרבה יותר קל לראות את היצירה מול העיניים, לדוגמה, כאן חטיבת הכינורות מנגנת, ובהמשך הויולות עונות וכו'. ככלל הוידאו משמש כעין מורה מנחה כאשר התחנה הסופית והעיקרית היא ההבנה במוחו של המאזין
מצויין, וכאמור אין לי שום הסתייגות מזה -- עבורך.
רק אם תרשה לי להפנות את תשומת לבך לכך שכמה מהגדולים והמעמיקים במבצעים לא הצטיינו בצד הכוריאוגראפי של הדוכן, בלי שעומק המסרים שהמוסיקאליים שלהם ייקטן עקב כך.
דוגמה אחת כבר נתת -- אני לא בטוח שברנשטיין העמיק יותר ו/או הוציא לעולם-הצלילים רבדים מעמיקים יותר של משמעויות היצירות מאשר קאראיאן, אפילו לא בתחומי התמחותו המובהקים והחזקים ביותר של ברנשטיין, כמו מאהלר, ובמידה פחותה גם בטהובן, דביסי, ואפילו צ'ייקובסקי, שלא לדבר על תחומים שברנשטיין לא הרבה לעסוק בהם, כמו ברוקנר, ורדי, פוצ'יני ואחרים.
דוגמה אחרת היא פריץ ריינר (אחד המורים של ברנשטיין
), שמה שאפיין אותו הייה סטאטיות מוחלטת על הדוכן, עם תנועות שרביט מינימאליות, שאם הנגנים לא היו ממוקדים עליהן די הצורך לדעתו, הוא הייה מקטין אותן עוד יותר, אבל התוצאות! בוא נאמר שהוא ידע לחולל סערות מוסיקאליות וגווני גוונים של דברים לא פחות מברנשטיין עם כל הג'סטות הגדולות.
ואוטו קלמפרר -- משותק, על כיסא גלגלים, עם תנועות לא ברורות, אפילו עבור הנגנים שעבדו איתו המון שנים -- ובכל זאת, הוא ודאי לא פחות עמוק מברנשטיין.
וטוסקאניני בסוף ימיו, עומד כמו פסל ומנפנף בשרביט בפנים קפואות -- האם המסרים המוסיקאליים הייו פחות משל אחרים?
ודווגמה מתחום אחר קצת -- יאשה חפץ -- גם עמד כמו פסל, בפרצוף קפוא, ללא הבעה, ואכן היו כאלה שהאשימו
(אותו
) את נגינתו (נניח בהשוואה לאויסטראך ) בחוסר רגש -- כנראה אלה שמושפעים בעיקר מהתמונה
-- אבל אם הם הייו מקשיבים לתוצאה -- היו יכולים אולי לקלוט שלמרות שהפרצוף קפוא, המוסיקה רותחת.
עמיר
