הסיפור בקצרה על ויויאן מאייר

[עמי חסון - בלוג עמי]

לטובת מי שלא מכיר , ויויאן מאייר נחשבת כאחת מצלמי הרחוב הטובים בעולם.
הצלמת [2007- 1926] שנולדה בארה"ב, עברה לצרפת ושבה לארה"ב [צילמה גם במקומות נוספים], הייתה אנונימית מבחינת כישוריה. לא היו לה חיים קלים ואת רוב עבודתה העבירה כמטפלת ועוזרת ובמרבית הזמן הפנוי שלה עסקה בצילום, תוך שהיא משקיעה סכומים ניכרים עבורה במצלמות וציוד צילום.
את צילומיה, לא הראתה לאנשים אחרים וכשפיתחה נגטיבים מדי פעם, חתמה בשם גברת סמית.
אדם בשם ג'ון מאלון, רכש לאחר מותה ארגז עם מרבית סרטי הצילום שלה - [ אלפים] כשחיפש תמונות ישנות של התקופה לספר שכתב.
על הארגז שילם "לפי המשקל" 380 דולר.
בספטמבר 2009, העלה כמה תמונות שלה לאתר פליקר ומשם התקבלו תגובות מדהימות שהובילו עד לתערוכות במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם.
את עבודותיה והרחבה מרובה, תוכלו למצוא כאן http://www.vivianmaier.com/
אגב, כמה שווה לדעתכם "הארגז" היום ?

 

[pruym]

10מיליון?

 

[carmi]

באמת אחד הסיפורים היפים, בעצם אני לא בטוח בכך היות והיא לא זכתה להכרה על כישרונה בחייה

 

[עמי חסון - בלוג עמי]

10מיליון?

ההערכה שלי הרבה יותר גבוהה, אבל היא לא שווה סנט.
נעשו עליה סרטים ונכתבו 5 ספרים, במקביל התנהלו משפטים [שאין לי מושג איך הסתיימו ואם בכלל] במאבק על זכויות הצילומים שלה.

 

[menahem]

אכן הייתה תביעה,של צלם אמרקאי בשם דיויד דאל,שניסתה לאתגר את חוקי זכויות היוצרים של ארה"ב.

העניין סבוך משום שוייאן עצמה היתה אזרחית אמרקאית,אם כי כאמור רוב חייה לא התגוררה בארה"ב,ואילו שארי בשרה,אילו שאותרו,לא היו אזרחים אמרקאים.

התביעה ניסתה לעשות הפרדה בין זכויות הקניין על התמונות מול זכויות היוצרים עליהן. בגדול:ההבדל בין זכות הקניין לזכויות היוצרים הוא בכך שזכות הקניין ניתנת לרכישה בכסף על ידי תשלום חד פעמי ואילו זכויות היוצר מזכות תשלום לאורך זמן לאומן עצמו או לשארי בשרו.

רוכש הארגז איתר קרוב משפחה של ויויאן בצרפת ורכש ממנו,בסכום לא ידוע,את זכויות הקניין.

לגבי זכויות היוצרים - לא נקבע במשפט האם הן של רוכש הארגז או של מי משארי בשרה של ויויאן. מאחר ולא נמצא שאר בשר,שלפי החוק האמרקאי יהיה גם היורש שלה, נשאר מצב שבו מי שכן שאר בשרה ואוחז בזכויות הקניין קיבל את שכרו ואילו זכויות היוצר נשארו בידיו של קונה הארגז שעל פניו רכש אותן כדין.

בעקרון: כל עוד הנגטיבים לא יוצאו,פיזית,משטח השיפוט של ארה"ב אין מי שידרוש עליהן זכות קניין וזכויות היוצרים הן של רוכש בארגז. אם יצאו מארה"ב,ובעיקר לצרפת,יכול משהו לטעון שהוא שאר בשר של ויויאן וכי הוא יורש טיבעי שלה ולכן זכויות היוצרים הן שלו. אבל מצב זה הוא תיאורטי בלבד.

בישראל המצב טיפה שונה. ישנן שתי מחלוקות לגבי עניין דומה.

ההקלטה של בן-גוריון מכריז על המדינה בוצעה על ידי אדם פרטי (מתנצל שחכתי את שמו),האדם העתיק אותה וההעתק הופץ ומוכר לכולנו.המקור מוחזק על ידי יורשיו החוקיים ברם:בהסכם מחוץ לבית המשפט סוכם שההקלטה היא נכס תרבותי בעל ערך לאומי ומשכזה הוא שייך למדינת ישראל וכך גם זכויות היוצרים. הנכס (סרט הקלטה ממתכת לא זה המוכר לנו) מוחזק במשמורת המשפחה היורשת אבל זכויות היוצר שיכות למדינת ישראל.

ובאותו עניין: בעזבונו של עורך דין תל אביבי (שוב התנצלותי שכחתי את שמו) נמצאה הטיוטה הראשונה של מגילת העצמאות. גם כאן נקבע שמדובר במסמך מכונן השייך למדינת ישראל והיורשים הסכימו לשמור עליו,כמדומני לפרק זמן שבסופו יועבר למשמורת בגינזך המדינה,וזכויות היוצר הועברו לידי מדינת ישראל.

ובאותו עניין,ויותר קשור לעניין הצילום,כל נכסי התרבות (צילום,הקלטות אודיו וגם קצת וידאו,ספרים יומנים וכו וגו) ששרדו את השואה אך מחבריהם לא שרדו - כל אלה שייכים למדינת ישראל וזכויות היוצר עליהם הם של מדינת ישראל באמצעות מוזיאון יד-ושם ועל פי חוק.

לגבי מחירו של אוסף הנגטיבים של ויוין מאייר: למיטב ידעתי מי שאוחז בזכויות היוצר סירב ומסרב להעמיד את האוסף להערכת מחיר מקצועית ולמעשה משולם לו על פי התעריף המצויין בחוק זכויות היוצרים האמרקאי (החוק הפדראלי) ומשכך ערכן לא יסולא בפז....

מנחם

 

[menahem]

בעצם אני לא בטוח בכך היות והיא לא זכתה להכרה על כישרונה בחייה

תהייה בטוח. יוהן סבסטיאן באך לא היה מוכר ואיש "לא ספר אותו" כשהיה בין החיים. ההכרה בו קרתה אחרי מותו ובאמצעות הכרה של יצירות שנכתבו על ידי בניו שהמשיכו את דרכו במוזיקלית בהלחנה,מן הסתם.

מנחם

 

[carmi]

לפחות הוא עבד בתחום שהוא אהב

 

[עמי חסון - בלוג עמי]

כתבה [די ישנה] בנושא התביעות על זכויות הצילומים של מאייר
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2435506

 

[Sol]

לא יודע מה שווין של התמונות,אותי זה לא מעניין.
יש שם עבודות נפלאות,שמאפיינות צלמים בעלי חוש לצילום רגעי.
עמי תודה.

 

[עמי חסון - בלוג עמי]

יש שם עבודות נפלאות,שמאפיינות צלמים בעלי חוש לצילום רגעי.

אכן עבודות נפלאות, שנעשו על ידה תוך כדי סיפור חיים ייחודי.
לגבי הרגע המכריע, הטיימינג בצילום [וכבר אמרו את זה בעבר במילים אחרות] אני אוהב את המשפט הבא:

הצילום מאפשר לך לקחת רגע שלעולם לא יחזור ולהקפיא אותו לנצח.

כמובן שמחוץ לטיימינג, חשוב גם מה להכניס לתמונה [קימפוז] ואיך.