לא בטוח שיודע מה זו "אבן דרך" במוזיקה הישראלית, אבל לדעתי יש כמה אומנים שגם הטביעו חותם, גם ייחודיים בתחום וגם מתאימים לבלוטות הטעם האישי שלי:
1. שלום חנוך - ללא ספק פורץ דרך. קודם כל אמן ולא רק מבצע.אמן = אדם שכותב את החומרים שלו. שמביע את מה שיש לו במילים ובמוזיקה, ובמקרה הזה גם באיכות יוצאת דופן. כותב מחונן ומלחין מחונן, ומבצע...... שלום חנוך גם הכניס את תרבות הופעות הרוק בישראל (פעם ראשונה שהקהל הבין שאפשר לקום בהופעה, לרקוד ולהשתלב ולא לשבת מעונב) והיה הראשון והיחיד בזמנו שהכניס את המושג פרפקציוניזם לתחום ההופעות החיות. היו שנים שלאיש בקושי היה כסף לשכר דירה ואוכל, אבל הוא לא התפשר על האומנות שלו, האמירה האישית שלו, ולא פחות מכך על איכות ההגברה (!) והסאונד בהופעות. שלום חנוך היה הראשון להביא את הציוד הכי מתקדם והכי יקר לארץ, כי מבחינתו לא היה מקום לשום פשרה בסאונד. ההפקות שלו היו הכי מושקעות והכי יקרות מבחינת סאונד ובמה, על חשבון ההכנסות לכיסו הפרטי. את שלום חנוך לא מעניין לנסוע במרצדס ולענוד שעון רולקס. האומנות שלו והאמת שלו הרבה יותר חשובות לו.
2. אריק איינשטיין - בשבילי, אחד מסמלי הישראליות, זו הישנה והטובה של פעם, שכבר קשה למצוא כמוה. זמר מיוחד עם קול נהדר, שהעיז ושר שירי משוררים, אבל במקביל ידע לעשות מוזיקה של "החבר'ה" והשכונה, אבל הכל ברמה, בחן ובמין ישראליות חיננית שכזו. שימו לב למילים בשירים שלו ושימו לב לשירה. לא צועק ולא צורח, כל מילה שיוצאת לו מהפה מובנת. זמר. מעבר לזה הוא איש מצחיק ברמות שקשה לתאר.
3. חוה אלברשטיין. מה נאמר ומה נגיד. איכות קולית יוצאת דופן. קיבלה ממני מתנה של קול מדהים, חוש מוזיקלי מפותח מאוד ויכולת שירה ומשחק עם הקול, שאין לרבות אחרות. גם אצלה החומרים סופר איכותיים. אין אוצר מילים נמוך, (אוהב אותך/חולה עלייך/ כפרה/ עיניים שלי/ יאללה מוטי לך הבייתה/ נשמתי וכד'),מביאה הרבה מאוד חומר מקורי. ביקורתית מאוד האומנותית, לא מתפשרת, לא חיה בשביל הלהיט הבא ולכן גם לא שרה כל דבר ולא מופיעה בכל מקום. מינעד ברמה גבוהה, קול יוצא דופן. זמרת עילאית.
4. מאיר אריאל -אשף המילים. יוצר מיוחד במינו שידע לפלרטט עם העברית בצורה ובחן שאף אחד לא ידע ועדיין לא יודע. הכניס לזמר העברי כמה נכסי צאן ברזל. יש בחומרים שלו סוג של ניחוח האדמה. הטבע. החיים הפשוטים, אבל כאלה עם עומק תרבותי שאפשר היה למצוא לפני עידן בהתיישבות העובדת, היכן שפלאח יכול היה להיות גם איש תרבות, משורר או סופר. עוד אחד שאחרי לכתו נשאר ואקום. עדיין לא נמצא זה שנכנס לנעליו.
5. יהורם גאון. לא כל מה שעשה היה לטעמי, אבל עדיין זמר גדול לדעתי. ההקלטות מימיו הטובים (כיום כבר איבד את קולו) מגלות טרובאדור של ממש, עם יכולת ווקאלית מרשימה, מינעד מצויין, עוצמה ווירטואוזיות. גם אצלו יש כבוד למילה. כל שורה בשיר מובנת ומוקפדת. מרבית החומרים שלו נכתבו על ידי כותבים שנתנו כבוד למילה וידעו להביע הרבה במילים בודדות, כיאה לשיר טוב. הלחנים כמעט תמיד והלחנו על ידי מלחינים מחונננים. וילנסקי, למשל. עבודתו של יהורם גאון בתחום הלאדינו החזירה עטרה ליושנה ועזרה לשמר נדבך תרבותי מאוד חשוב בהסטוריה היהודית - גם זו של ספרד מלפני 500 שנה וגם זו של הישוב היהודי הספרדי בארץ ישראל של שנות טרום המדינה.
6. מתי כספי. גאון מוזיקלי. אין כמעט כלי נגינה שהוא לא יודע לנגן עליו. חוש מוזיקלי נדיר ויכולת נגינה מושלמת. מסוגל להקליט שיר או תקליט שלם שבו הוא המלחין, המעבד, הזמר, וזה שמנגן על כל הכלים - כל כלי ההקשה והתופים, כל הקלידים והסינטסייזרים, כלי המיתר, כלי הנשיפה, ועד כלים ייחודיים מתרבות שונות ומשונות מדרום אמריקה או מאפריקה. יוצר מוכשר, זמר עם קול ייחודי, שמסוגל לרדת נמווווך. גם הוא, כמו כל הרשימה עד כה, קפדן, בלתי מתפשר, מחויב קודם כל לאומנות שלו ורק אחר כך לג'ובות. לכן מקפיד לשיר רק חומרים איכותיים, גם כשהוא משתטה.
7. הגבעטרון. הם לא עשו מהפכה של ממש, אבל הם מובילי הזמר של החברותא, שהפכו אותו למקצועי ומהוקצע. מעבר לכך, ידעו לשמר סוג של מוזיקה מיוחדת ומלהיבה שצמחה כאן, שגם אם לא הייתה מקורית (הרבה לחנים מאמא רוסיה) היא המוזיקה שמזכירה לכולם את רגבי האדמה, הקיבוץ והמושב. הגבעטרון הם סוג של סמל וגעגוע לארץ ישראל של פעם, חלוציות, אהבת מולדת, תרבות הפלמ"ח, החבר'ה שבאו לבנות כאן מדינה ליהודים ועוד והרבה ערכים טובים שהלכו לעזאזל כשהמרדף אחרי הבורסה, הכסף והחומרניות השתלט גם על התרבות.
8. שלמה ארצי. במובנים מסויימים דומה במשהו לשלום חנוך, אלא שאצלו ההתפתחות הזו החלה מאוחר יותר. אם שלום חנוך כתב את "לילה" המיתולוגי בגיל 17, ולא הרבה אחריו את "אגדת דשא" ולא הרבה אחר כך פיתח סוג של אמירה אומנותית אישית ואינטימית, הרי שלשלמה ארצי זה לקח יותר זמן להתפתח בכיוון הזה ולצאת מ"שוטי שוטי ספינתי" לכיוון של אמירה אישית וביקורתית על עצמו ועל החיים. בהמשך הוא הצליח לפצח בצורה כמעט מושלמת את 'הקוד הישראלי', במובן הטוב והאיכותי של המילה, ובכך ייחודו ועל כך מגיע לו צל"ש מיוחד. מזה כמה שנים ששלמה ארצי הוא ללא ספק הזמר הישראלי. אני חושב ששלמה הוא קודם כל מלחין יוצא מן הכלל, אבל הוא גם כותב מוכשר מאוד שיודע לכתוב על חלק ניכר מפסקול החיים שלנו במדינה -אהבה, שנאה, מלחמה, מתחים, פוליטיקה, חלומות שאכזבו, שאיפות שהלא התגשמו, חברה שסועה. הוא מביא את הכל לשולחן, בצורה הייחודית שלו. מעבר לכך, פרפומר ענק שיודע לשחק עם הקהל שלו וליצור סוג של אינטימיות שמעטים יודעים לייצר. גם כשהוא עומד מול אלפים, הוא יידע לתת לכל אחד ביציע תחושה שהוא שר בשבילו ונוגע בו, כאילו הוא בצוותא. בהחלט זמר ויוצר גדול שכייף שלמוע וכייף לראות בהופעות.
עכשיו אני יוצא להפסקה. אולי אמשיך אחר כך. לכל המאוכזבים - אם מישהו בכלל שם על מה שאני כותב - החבר'ה מהזמר הים תיכוני/ מזרחי ודומיו לא יכנסו לרשימה שלי. סורי.
