בחוף הים

[עמי חסון - בלוג עמי]

אודה על עיונכם \תגובתכם [מעבר להיבט הטכני]. תודה.
בזמנו כתבתי כמה מילים על סיטואציה די דומה. ברשותכם :

רואה אותו על חוף הים, גבר צעיר יושב בכיסא גלגלים.
המולה מסביב, ילדים מתרוצצים.
אנחנו קצת מדברים,
הוא חייל נכה וליבי אליו ממש יוצא.
מצדיע לך איש צעיר, על שהיית מוכן להקריב את גופך,
כדי שאנחנו, הרוב הדומם, נמשיך בשגרה הברוכה.
הלוואי ותחייה את חייך בטוב, תאהב, תקים משפחה
ותמריא לשחקים, לאן שרק תרצה נפשך.

נפרדנו לשלום, ושלום, זו לא רק המילה,
בתוכי הבעתי גם משאלה.

 

[עמי חסון - בלוג עמי]

את הצילום הזה שהוא פחות טוב טכנית כפי שרואים, הבאתי כדי להמחיש שמעבר לכל הדברים הטכניים שאנחנו משווים בודקים וממליצים ,הצילומים שבסוף נזכור הם אלו שמעלים בנו רגשות. [כן ברוך..., גם צילום עירום זה בסדר, אם הוא עשוי היטב].
הצילום שמרבית הישראלים זוכרים הוא הצילום של מיכה ברעם של הצנחנים בכותל. [אגב הצילום וראיון קצר עם מיכה ברעם מופיעים גם בבלוג]. הצילום מהעולם שמרביתנו זוכרים מהשנים האחרונות, הינו: הנערה האפגנית של סטיב מקארי.
משהו בסיפור ובעיניה הפך אותה למעין מונה ליזה של הצילום.
אז טכניקה ואיכות זה מאוד חשוב, אבל זה כשלעצמו לא מספיק. כדי שנזכור את הצילום, הוא צריך לעורר בנו רגשות.

 

[עמי חסון - בלוג עמי]

מבקש לתקן טעות: תמונת הצנחנים בכותל צולמה כמובן על ידי דוד רובינגר.
אגב הצלם רב המוניטין [חתן פרס ישראל] שצילם את כל ראשי המדינה מתחילת הדרך, לא "משתגע" על התמונה הספציפית. ההיסטוריה חשבה אחרת.