האם אנחנו באמת שומעים טוב יותר או רק רוצים להאמין?

מתוך סדרת הכתבות "מחשבות על אודיופיליה"

מסע מפלצבו למדעים, מציוד מגניב לתחושת אמת בשמע

תחשבו על זה: אתה קוראים ביקורת על מערכת שמתוארת כבעלת Soundstage שלא מהעולם הזה, ואז, אתם שומעים אותה בעצמכם, ופתאום זו החוויה הוירטואלית הכי טובה שחוויתם בשנים האחרונות. למה? מה קרה כאן? האם זה באמת הצליל? או שבמקומות עמוקים יותר במוח שלנו משהו משחק משחק כפול?

זוהי השאלה שמלווה את עולם האודיופיליה כבר עשורים: לא רק מה אנחנו שומעים, אלא איך אנחנו מפרשים את מה שאנחנו שומעים, ולפעמים יותר מזה: איך אנחנו מאמינים שאנחנו שומעים.

זה נכון במיוחד כשהדיון מגיע לנושא החם ביותר בתחום: האם אנחנו באמת מבחינים בשיפור שמע אמיתי כשאנחנו משתמשים בפורמטים רזולטיביים, ציוד יוקרתי יותר או הגדרות סאונד אחרות, או שמא זה רק האמונה שמניחה את דעתנו במקום מסוים?

הוויכוח המדעי: מה אומרים המחקרים?

בעולם המדעי יש כמה נקודות קריטיות שכדאי להבין, ומי שסקרן מספיק לבדוק לעומק, ימצא שגם לתוצאות אין תשובה חד-משמעית, אלא מפה מורכבת של צבעים, תנאים, ומצבים פסיכולוגיים:

מחקר רחב היקף משנת 2016, שפורסם ב-Journal of the Audio Engineering Society ונותח מחדש מאוחר יותר על ידי חוקרים רבים בתחום, בדק 18 ניסויים שונים בהם מעל 400 נבדקים השתתפו ביותר מ־12,500 ניסויים של הבחנה בין פורמטים סטנדרטיים 44.1-48kHz ב- 16 ביט, לבין פורמטים ברזולוציה גבוהה יותר. התוצאות הראו יכולת הבחנה קטנה אך סטטיסטית משמעותית במיוחד כאשר הנבדקים היו מאומנים היטב על המשימה. זה מזכיר לי את השירשור על נמר שהתערב כאן עם חבר אתר שהוא יכול לזהות הבדלים בין רכיבים במערכות.

אבל יש נקודה קריטית לסיפור: ההבדל שנמצא במחקר היה עדין מאוד, בקירוב של כמה אחוזים מעל רמת הניחוש, ונדרש אימון רציני כדי להפוך את ההבחנה הזו ליציבה.

במילים אחרות, במצבים מסוימים, לאנשים באמת יש יכולת להבחין. אבל השאלה הגדולה היא האם זה מה שהם שומעים בהאזנה רגילה? וזה כבר תלוי במצב, בהגדרה, בהיכרות עם החומר, ובהרבה מקרים בציפיות שלהם מראש.

הציפייה עושה את הצליל? או שזה האפקט הפלצבו של האודיופיל

בדיונים בפורומים כאן ובעולם, עולה לעיתים קרובות השאלה כמה מהבחינה שלנו היא באמת שמיעה אובייקטיבית, וכמה מזה פלצבו?

היו מי שסברו כאן שהשפעת הפלצבו בעולם האודיופיליה היא עצומה, ולכן המחיר, המיתוג, ואפילו הציפייה הם אלו שקובעים את חוויית ההאזנה הרבה יותר מהתוכן עצמו. יש אפילו מי שמעריך שכ-97% מההנאה שלנו נובע מהסיפור בסביבה שלנו ולא מהשיפור האמיתי בזמינות הצליל!

יש הטוענים שאם ניתן לאדם להקשיב למערכת בחשכה ונאמר לו שהיא יקרה מאוד, הוא יחווה את ההאזנה באופן שונה לחלוטין מאשר אם נגיד שהיא זולה. וזו בעיה מעניינת: ציפייה משפיעה על תוצאה וזה בדיוק ההגדרה של אפקט פלצבו.

אוזן מאומנת מול "הרוב" מה זה אומר?

העולם המדעי גם מכיר במושג שנקרא אוזן זהב, golden ear, כלומר מי שיש לו יכולת שמיעה מאד גבוהה ולפעמים גם מאד מאומנת, שיכול לזהות הבדלים שקהל רגיל פשוט לא יכול.

במחקרים כמו זה שהוזכר לעיל, מי שקיבל אימון מיוחד הצליח לזהות הבדלים ברזולוציה גבוהה הרבה יותר מאשר מי שלא קיבל, וזו נקודה מתסכלת עבור רבים, שמעוררת את השאלות הבאות:

• האם איש מקצוע בתחום האודיו באמת שומע יותר טוב?

• האם מי שיש לו "אוזן זהב" יכול לזהות הבדלים שאחרים לא יכולים?

• או שבסופו של דבר אלה שמאמינים שיש להם אוזן כזו פשוט חוו את העולם בדרך אחרת, דרך הציפייה שלהם עצמם?

האמת היא שזה כנראה גם זה וגם זה ואולי אף יותר מזה: היכולת שלנו להשוות צלילים ולקבל החלטות שמיעתיות היא אינטר אקטיבית מאוד, נבחנת בהקשרים חברתיים, פסיכולוגיים, ורגשיים ולא רק במעבדה מדעית.

למה כל כך קשה למדוד באמת?

יש כאן שתי בעיות יסוד שצריך לתת עליהן את הדעת:

• קושי בהגדרה ובמדידה: הבדלי סאונד קטנים מאוד יכולים להיות מעבר ליכולת ההבחנה של אנשים ללא אימון מיוחד, במיוחד במבחן double-blind שבו כל הסחות הדעת מתמסמסות.

• תלות בהקשר: רעש סביבתי, עייפות של האוזניים, ציפייה, והבנה מוקדמת, כל אלה משפיעים על חוויית ההאזנה הרבה יותר ממה שמערכת שמע יכולה לבודד. העולם שומע, והמוח מפרש. לא רק החושים עובדים כאן, אלא גם הקוגניציה שלנו.

אז מה בעצם אנחנו שומעים?

בדיונים שהיו כאן בעבר, עלו נקודות שמחקרים טכניים לא תמיד לוקחים בחשבון:

• מהי ההשפעה של ההנחה מראש: אנשים מודים שהם יש להם חוויה שונה כשהם יודעים שמה שהם שומעים הוא יקר, אפילו אם אותו הקטע נשמע להם אותו הדבר בדיוק. איך כתב כאן מישהו "אם אני במוד שונה - נניח ברכב - שומע את כל התקלות אבל המוח שלי מסנן אותן - נהנה מאוד"

• איזה חלק בשמיעה שלנו היא תוצאה של אימון ומודעות, ואיזה יכולת שמיעתית מולדת.

והכי מעניין, שיש מי שמאמין בפלצבו כהשפעה חיובית: או כמו שכתב כאן פעם מישהו "אני יודע שלא אוכל לעבור מבחן עיוור, אבל אני רוצה לשמוע את ההבדל וזה מה שאני שומע."

וזו נקודה חשובה, כי לפעמים החוויה שאנחנו מחפשים היא עצם תהליך ההאזנה, ולא רק האזנה יבשה. זה לא רק הציוד שמשפיע עלינו, אלא גם איך אנחנו נכנסים לחוויה.

כוס וויסקי, ההאזנה משתנה וכרטיס האשראי נפתח

לא ניתן להתעלם מתופעה מוכרת, כמעט טקסית, בעולם ההיי אנד אודיו: ההאזנה שמלווה בכוס משקה אלכוהולי. בחנויות מסוימות, באירועי השקה, בתערוכות, ולפעמים גם בסלון הביתי, מוזגים לנו וויסקי, יין או קוניאק "כדי להיכנס לאווירה".

לכאורה זו מחווה של אירוח, אבל בפועל מדובר במשתנה פסיכואקוסטי לכל דבר. אלכוהול, אפילו במינון מתון, משפיע ישירות על מערכת העצבים. הוא מפחית עכבות, מרכך ביקורת, מצמצם רגישות לפרטים צורמים ומגביר תחושת נעימות כללית. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מראים שצריכת אלכוהול קלה משפרת הערכה סובייקטיבית של חוויות חושיות, לא משום שהגירוי השתנה, אלא משום שסף השיפוט ירד. הצליל לא בהכרח נהיה טוב יותר. הוא פשוט פחות נשפט. במצב כזה, מה נשמע "זורם", "מוזיקלי" ו"עגול" יותר? אלו בדיוק המילים שמוכרות ציוד אודיו.

חשוב להבהיר שמחקרים לא אומרים שאלכוהול משפר את הצליל בעיני המאזין, אלא שהוא משנה את הדרך בה המוח מסנן ומעריך את הגירוי, מה שיכול להוביל לתחושת הנאה מוגברת של חווית האזנה מוסיקלית, גם כשהגירוי עצמו לא באמת "טוב יותר". אין המדובר רק בירידה ביכולת השיפוט הקפדנית של מאזין, אלא שינוי בפוקוס הקוגניטיבי ובהתייחסות לפרטי האות שמגיע לאוזן, שעשוי להתפרש כמעט כמו שיפור אמיתי.

האם יש כאן קונספירציה? כנראה שלא. אבל יש כאן הבנה אינטואיטיבית עמוקה שחוויית האזנה אינה מתרחשת באוזן בלבד אלא במצב תודעתי שלם. וכשאנחנו יוצאים מהחנות עם תחושת אופוריה קלה וכרטיס אשראי חם, כדאי לשאול ביושר האם קנינו מערכת שנשמעה מדהים, או זיכרון של ערב נעים שבו הכל נשמע נכון?

מסקנה שהיא לא באמת מסקנה

בסוף היום, התשובה לשאלה "האם אנחנו באמת שומעים טוב יותר או רק רוצים להאמין?" היא לא חד משמעית, ולא שחור לבן. יש ראיות מדעיות שמצביעות על כך שקיימת יכולת הבחנה אמיתית, לפחות במצבים מסוימים ובהקשרים מסוימים, במיוחד אצל אלו שאומנו במיוחד לכך.

אבל ההבדלים בדרך כלל קטנים מאוד, קשים לזיהוי בתנאי האזנה רגילים, ותלויים בהקשר הפסיכולוגי של המאזין.

והכי מהפכני? זה לא רק אוסף של נתונים שמגיע לאוזן שלנו, אלא החיבור בין תודעה, ציפייה, תרבות, והחוויה הפנימית שעובר הצליל במודעות המוחית שלנו, וזה מה שהופך את עולם האודיופיליה לכה מרתק אבל גם מאד מבלבל.

הסיפור בסופו של דבר

אולי הדברים האמיתיים לא נמצאים בשאלה האם יש הבדל שמע בכלל, אלא בשאלה: איך אתה בוחר לחוות אותו? כי אחרי הכל, אולי הפסיכולוגיה של ההאזנה היא לא עניין משני, אלא הלב של האודיופיליה עצמה.