בונים את הרגע בו אין מקום לטעויות - In3D מאמנת צוותי חירום להתמודד עם מצבים שאי אפשר באמת לתרגל

לפעמים כל מה שהוכשרנו אליו מתנגש עם המציאות. הפרמדיק הראשון שמגיע לזירת פיגוע לא שואל את עצמו אם הוא זוכר את הנהלים, כי בתוך שניות הוא צריך להחליט במי לטפל ראשון. ראש העיר שיושב בחמ"ל לא יכול לעצור כדי להתייעץ כשעשרות דיווחים מציפים את המסכים, וקצין פיקוד העורף לא יקבל הזדמנות שנייה אם יקבל החלטה שגויה. כי בזמן שעשרות טלפונים מצלצלים בו זמנית, כל אחד מהם מבקש תשובה אחרת.

על המצבים האלה קשה להתאמן.

אפשר ללמוד נהלים, לשנן פקודות או לעבור קורסים ולתרגל שוב ושוב את מה שצריך לעשות, אבל ברגע האמת, אף אחד לא עובד בול לפי הספר. כי בלחץ ורעשי רקע, אנשים נבהלים, העייפות מצטברת וכל אלה משנים את אופן קבלת ההחלטות.

דווקא במדינה כמו ישראל, שבה מצבי חירום אינם דמיוניים אלא חלק מהמציאות, השאלה הזו הופכת קריטית: האם ניתן לאמן אנשים גם על מה שלא כתוב בנוהל?

זו בדיוק השאלה שעמדה במרכז אירוע חשיפה שערכה חברת In3D, חברת bootstrap ישראלית שפועלת כבר כמעט עשור בתחום ה- Extended Reality (XR), ובשנים האחרונות מיקדה את פעילותה בפיתוח מערכות אימון למצבי חירום ואסון.

באירוע הציג מנכ"ל החברה, דניאל רייכר, את הדרך שעברה החברה מאז הקמתה, השינוי האסטרטגי שביצעה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר ואת החזון שעומד מאחורי הפלטפורמה שפיתחה: מערכת שנעזרת במציאות מדומה ובינה מלאכותית, כדי להפיק מודלים של תלת מימד, תוך היעזרות בחיישנים ביומטריים. כל זה כדי להכשיר את מי שביום פקודה יידרשו להציל חיים בישראל.

דניאל רייכר

לצידו הופיעה איילת שמואל, מנהלת מרכז החוסן של עיריית שדרות, שהציגה כיצד עיר אחת, שהפכה במשך שנים לסמל של התמודדות עם טרור עזתי, מבקשת להפוך עכשיו למרכז בינלאומי ללמידה, הכשרה ובניית חוסן.

כדי להבין למה חברה שעוסקת במציאות מדומה מדברת דווקא על הצלת חיים, צריך לחזור כמעט עשור לאחור.

"אם אי אפשר להביא את החניכים אל הספינה - נביא את הספינה אליהם"

רייכר לא מגיע מעולם ההייטק הקלאסי. יחד עם שותפו להקמת החברה, רן חייקין, הוא שירת במשך שנים כקצין בחיל הים. שניהם בוגרי קורס חובלים ושירתו על ספינות הטילים של החיל.

דווקא שם, בתוך אחת ממסגרות העילית של צה"ל, נולד הרעיון שלהם, שממנו צמחה In3D.

"כשלומדים בקורס חובלים," סיפר במהלך ההרצאה, "חלק גדול מההכשרה מתבצע בכיתה. לומדים מערכות מורכבות, נהלים ותהליכים מתוך ספרים, בזמן שהספינות עצמן נמצאות בפעילות מבצעית. אי אפשר פשוט להביא כל קורס אל כלי השיט."

השאלה שעלתה אז הייתה פשוטה: 'אם אי אפשר להביא את החניכים אל הספינה, אולי אפשר להביא את הספינה אל החניכים?', מה שנשמע אז כרעיון טכנולוגי הפך בהמשך לחזון שלם.

ב-2016 הקימו השניים את In3D, כשהמטרה הייתה להשתמש בטכנולוגיות תלת־ממד ומציאות מורחבת כדי להנגיש סביבות עבודה מורכבות, לאפשר למידה אינטראקטיבית ולחסוך זמן, כסף ומשאבים.

התקדמות החברה לאורך השנים

נקפוץ בזמן ל-7 באוקטובר, אז רייכר ושותפו גויסו למילואים בחיל הים למשך חודשים ארוכים, בזמן שהחברה המשיכה לפעול במקביל. דווקא התקופה הזאת, הייתה הרגע שבו הבינו שהטכנולוגיה שפיתחו יכולה לשמש למשהו אחר לגמרי.

"מה שלמדנו בשביעי באוקטובר," אמר במהלך הראיון שקיימתי לאחר ההרצאה, "זה שלא מספיק שכל גוף יתאמן לבד." במשך שנים כל ארגון פיתח את היכולות שלו: פיקוד העורף התאמן על התרחישים שלו, צוותים רפואיים על הנהלים שלהם, המשטרה על אירועים מבצעיים ורשויות מקומיות על תרגילי חירום.

אבל אז הבינו שהאירוע האמיתי קורה דווקא במקום שבו כולם צריכים לעבוד ביחד. שצבא, משטרה, מד"א, כבאות, רשויות מקומיות, בתי חולים וחברות תשתית יכנסו לאותו אירוע, יראו אותה תמונת מצב ויקבלו החלטות בזמן אמת.

כך עברה החברה מפיתוח סימולטורים שממוקדים בתפקידים בודדים, לפלטפורמה שמדמה אירועים מורכבים שבהם כל הגופים פועלים יחד.

באולם ההדגמות שהקימה In3D קשה היה שלא להתפתות להרכיב את אחד ממשקפי המציאות המדומה שהיו פזורים בין העמדות. על פניו, הם נראו כמו עוד גאדג'ט טכנולוגי. אלא שכעבור כמה דקות התברר שזו בדיוק הטעות שרייכר מנסה להילחם בה.

ככל שהאירוע התקדם, היה ברור יותר ויותר שהמשקפיים עצמם הם רק שער הכניסה. המוצר האמיתי נמצא במקום אחר. "כולם מסתכלים על המשקפיים," הוא אומר בחיוך, "אבל המשקפיים הם לא המוצר. המוצר הוא העולם שאנחנו בונים מאחוריהם." זו אולי אחת מנקודות המפתח להבנת החברה.

המשקפיים הם לא המוצר

בניגוד למה שנהוג לחשוב, In3D בונה סביבת אימון דיגיטלית, שבתוכה אפשר לשחזר כמעט כל תרחיש, להזרים אליו משתנים חדשים בזמן אמת, להכניס בעלי תפקידים שונים ולבחון כיצד הם מתפקדים כשהמציאות שהם רגילים אליה מתחילה להתפרק.

כך ניתן לבנות שכונה שלמה, מפעל, בית חולים, בסיס צבאי או אפילו עיר שלמה, ולהפעיל עליה תרחישים כמו טיל שפוגע בבניין, דליפת חומרים מסוכנים, שריפה או רעידת אדמה.

לא רק מה עושים - אלא איך מתנהגים

בשלב הזה של ההרצאה רייכר עצר לרגע והסביר שהבעיה היא לא ללמד אנשים צ'קליסט, כי "בחירום אין צ'קליסט." זה לא שאין נהלים, אלא שבאירוע אמיתי שום דבר לא מתנהל לפי הספר בלבד. כי פתאום מישהו צורח ברקע, אחר מתקשר בפעם החמישית, עוד דיווח נכנס למערכת, המפקד בשטח מבקש תגבור, מישהו מוסר מידע סותר, ובדיוק עכשיו צריך לקבל החלטה.

במהלך ההדגמות הוצגו לי סביבות הכשרה של אנשי כיבוי אש, בהן הם שומעים צעקות פצועים, קולות נפץ ואזרחים מבוהלים, כדי לייצר עומס קוגניטיבי שקיים כמעט בכל אירוע חירום אמיתי.

בנוסף, אם בעבר הסימולטורים הסתמכו על דמויות שפעלו לפי תסריטים קבועים, כאן המצב שונה. המתאמנים מקיימים שיחה עם אחת הדמויות, וזו לא הקלטה. אפשר לדבר איתה, לשאול, להרגיע ולקבל ממנה תגובות שונות בהתאם להתפתחות האירוע.

היא יכולה להיות בחרדה או מבולבלת ואפילו למסור מידע חלקי, והמתאמנים צריכים לדעת להתמודד גם עם זה.

הסימולטור לא בוחן רק האם הצלחת לבצע פעולה טכנית, אלא גם את אופן התקשורת עם בני אדם.

כשהדופק הופך למדד מקצועי

לדעתי, החלק המסקרן ביותר כאן הוא לא החלק שנראה לעין. בזמן שהמשתתפים מתאמנים, הם עונדים חיישנים ביומטריים שמודדים דופק, מדדי סטרס ושינויים פיזיולוגיים נוספים. כך, אם הסימולציה הצליחה להעלות למשתתפים את הדופק, כנראה שהיא הצליחה לייצר תחושה קרובה יותר למציאות.

בסיום האימון אפשר לראות בדיוק באיזו נקודה עלה מפלס הלחץ, איזה החלטות התקבלו באותו רגע, ואיך השפיע הסטרס על התקשורת בין חברי הצוות ואפילו האם המשתתף התקשה לבצע פעולות מסוימות דווקא כשהעומס גדל.

כששאלתי מאיפה מגיע הידע המקצועי לסימולטורים רפואיים ולמערכות לזיהוי חללים, רייכר הדגיש שהחברה לא קובעת את הפרוטוקולים המקצועיים. כל מערכת נבנית יחד עם הגוף שמפעיל אותה: רופאים מגדירים את ההכשרה הרפואית, אנשי החילוץ את התורה המבצעית, ו-In3D מתרגמת את הידע הזה לסביבה דיגיטלית.

משכך ברור שהחברה לא מנסה להציג את עצמה כמומחית להצלה או לרפואה, כי המומחיות שלה היא הטכנולוגיה.

מהזירה ועד חדר המצב

במהלך האירוע התנסיתי בסימולטורים שכבר נמצאים בשימוש, למשל סימולטור לטיפול באירועי אסון המשלבים שריפה, חילוץ לכודים וטיפול בחומרים מסוכנים. בנוסף, היו סימולטורים לזיהוי חללים, חילוץ מאתרי הרס ומתן טיפול רפואי ראשוני, סימולציות של קריסת מבנים ופינוי נפגעים.

רייכר מספר שחלק מהתרחישים מבוססים על אירועים אמיתיים שהתרחשו בישראל. "אנחנו עושים גם רפליקציה אחד לאחד של אירועים שקרו בארץ." המטרה כאן לא לשחזר טראומות, אלא ללמוד מהן, כדי לוודא תיפקוד מיטבי באסון הבא.

ועדיין, עולה שאלה אחת: עד כמה אפשר באמת לדמות את הכאוס של אירוע אמת? גם הסימולטור המתקדם ביותר אינו משחזר את הריח, הכאב, האדרנלין או תחושת האחריות על חיי אדם. ב-In3D לא מתיימרים להחליף את המציאות, אלא לקרב אליה ככל האפשר.

תמונות מאחד הסימולטורים

חברה קטנה עם רשימת לקוחות גדולה

למרות שהיא מעסיקה רק כ-15 עובדים, בתוך תשע שנים בלבד הצליחה החברה לעבוד עם שלל לקוחות כמו חיל הרפואה, פיקוד העורף, חיל האוויר, חיל המודיעין, חברת החשמל ובתי החולים איכילוב והדסה.

כך למשל, בפיקוד העורף נעשה שימוש בערכות ניידות הכוללות משקפי VR, טאבלטים וציוד נוסף, שאותו ניתן לקחת ישירות לרשויות המקומיות ולאמן צוותים מבלי להזדקק למרכז סימולציה קבוע.

סימולטור בו אומן צוות במוסד רפואי

היום זה נשמע מובן מאליו, אבל במשך שנים סימולטורים מהסוג הזה היו מתקנים ענקיים שעלו עשרות מיליוני שקלים והיו זמינים בעיקר בבסיסי הדרכה. כאן התפיסה שונה לחלוטין, במקום להביא את האנשים אל הסימולטור, מביאים את הסימולטור לאנשים.

עד לפני שנים לא רבות, כשדיברו על סימולטורים, רוב האנשים דמיינו חדר אפלולי בבסיס צבאי, עמוס מסכים, מחשבים ומערכות יקרות, כזה שרק מעטים זוכים להיכנס אליו. רייכר מבקש לשבור בדיוק את התפיסה הזאת.

בתוך תשע שנים בלבד הצליחה החברה לעבוד עם שלל לקוחות

מערכת שמדמה עיר שלמה

כאן נכנסת לתמונה עיריית שדרות שמהווה שותפה נוספת בפרויקט. אחרי ההרצאה של רייכר עלתה לבמה איילת שמואל מנהלת מרכז החוסן בעיר. מי ששומע אותה לכמה דקות בלבד מבין מיד שלא מדובר באשת שיווק שמציגה מוצר חדש, אלא מדברת מתוך ניסיון של עיר שחיה במשך יותר משני עשורים תחת איום ביטחוני, ושב-7 באוקטובר מצאה את עצמה בלב אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה.

"אנחנו חלק מה-UNDRR" היא מספרת לקהל, ומתכוונת למסגרת של האו"ם העוסקת בהפחתת סיכוני אסון בעולם. "שדרות כבר מוגדרת כעיר חוסן, ואנחנו פועלים להפוך לעיר מלמדת."

המשמעות שבמקום להיות עיר שמזוהה רק עם טראומה, שדרות מבקשת להפוך למקום שאליו מגיעים כדי ללמוד איך מתמודדים עם טראומה, ולא רק עם מלחמות. גם עם רעידות אדמה, שריפות ענק, קריסות מבנים ואירועי רב נפגעים.

החזון הזה קיבל צורה פיזית במרכז חדש שנבנה בעיר, בשיתוף רפאל ו-In3D. ככל שההסבר שלה מתקדם, מתברר שלא מדובר בעוד מרכז מבקרים עם מסכים, אלא מתחם אימונים שלם שמי שיגיע אליו יעבור תהליך מובנה. בלובי יקבל טאבלט שיהפוך מאותו רגע לטלפון המבצעי שלו. דרכו יזרמו הודעות, שיחות, עדכוני מודיעין, דיווחי תושבים והודעות וואטסאפ, בדיוק כפי שקורה באירוע אמת. במקביל יוצמדו אליו חיישנים שימדדו את מצבו הפיזיולוגי לאורך כל התרגיל.

לאחר התדריך הוא ייכנס אל תוך התרחיש ויידרש לטפל בו. מאותו רגע, כל המבנה יהפוך לזירת האסון.

שלבים באימון במרכז החוסן

מה שעבר על שדרות, הופך לכלי לימוד

אחד הרגעים החזקים בהרצאה מגיע דווקא כשהדיון גולש לבניין החדש. מישהו מהקהל שואל למה המבנה תוכנן כפי שתוכנן, ומנהלת מרכז החוסן עוצרת לרגע ומצביעה אל הרחוב.

"אתם רואים את הרחוב הזה?" היא אומרת. "שם הייתה תחנת המשטרה." היא לא צריכה להוסיף הרבה, כי כל מי שזוכר את תמונות ה-7 באוקטובר יודע בדיוק על איזה מקום היא מדברת.

"שם היום יש אנדרטה." הרעיון הוא ליצור רצף מהאנדרטה אל בית המייסדים ואל מרכז החוסן שמהווה את מרכז ההכשרה החדש. וזה לא כדי למחוק את מה שקרה, אלא להפוך אותו לידע.

"אנשים אספו שם גופות לתוך שקיות" היא אומרת. "עכשיו אנחנו רוצים שאנשים יגיעו לכאן כדי ללמוד איך מצילים חיים."

איילת שמואל, מנהלת מרכז החוסן הבינלאומי בשדרות

כשהתרחיש מחליט להפתיע אותך

אחד היתרונות הגדולים של הפלטפורמה, הוא שהיא לא בנויה סביב תסריט קבוע. בסימולטורים מסורתיים, המדריך יודע מראש מה עומד לקרות, המתאמן יודע שבשלב מסוים תהיה שריפה, אחר כך יקרוס בניין ובהמשך יגיע פצוע נוסף.

כאן, לעומת זאת, הכול יכול להשתנות תוך כדי, כי מנהל האימון יושב בחדר הבקרה ומזרים אירועים חדשים בזמן אמת. אם הוא מזהה שהצוות מתמודד טוב, הוא יכול להוסיף מוקד נוסף של קריסת מבנה, או שריפה במקום אחר.

לדברי אנשי החברה, גם הבינה המלאכותית אמורה בעתיד לקחת חלק בתהליך הזה. אם החיישנים מזהים שהמשתתף עדיין רגוע מדי, אפשר להגביר את הקושי, ואם הסטרס קיצוני, נוריד עומס כדי לשמור על רצף הלמידה. בפעם הראשונה, הסימולטור לא רק מציג תרחיש, אלא מגיב למי שמתאמן בתוכו.

למה גם חברות מסחריות צריכות את זה?

מסתבר שגם חברות מסחריות עלולות למצוא עצמן בתוך דקות באירוע קיצון, מפגיעת טיל ועד קריסת תשתיות, שבו הנהלה נדרשת לקבל החלטות תחת לחץ, לנהל עובדים, תקשורת והמשכיות עסקית.

"שלושה עובדים נהרגו ועשרה נפצעו. המקום עולה באש. מה עושה עכשיו המנכ"ל?

זו כבר לא שאלה של ביטוח, אלא של ניהול משבר. מי מדבר עם המשפחות, נותן מענה לעובדים, אחראי על התקשורת ואיך ממשיכים להפעיל את החברה? איפה נמצא צוות משאבי האנוש ואיך מתמודדים עם מאות שיחות נכנסות?

"זה כבר לא Business Continuity" היא אומרת. "זה Crisis."

בנקודה הזאת מבינים שמרכז החוסן והסימולטורים לא מיועדים רק לבעלי תפקידים מבצעיים, אלא גם לארגונים עסקיים גדולים שעלולים למצוא עצמם בתוך דקות, במציאות שלא תרגלו מעולם.

גם מי שמתאמן שנים עלול להיכשל

כדי להמחיש את הצורך באימון מהסוג הזה, מביאה איילת שמואל מנהלת מרכז החוסן דוגמה שלא קשורה בכלל לישראל. היא מספרת על הקהילה היהודית בעיר דטרויט שבארצות הברית, שבמשך שנים התאמנה מקומית לתרחישי חירום, ואז באירוע אמת של מחבל עם משאית ממולכדת בבית הכנסת, כשבמתחם נמצאים גם ילדים קטנים, הוא נוטרל. אבל כשהאירוע הסתיים, אנשי הקהילה הגיעו למסקנה קשה שהם לא תפקדו כמו שהם חשבו שהם יתפקדו.

מסתבר שאפשר להתאמן שוב ושוב, אבל אם האימון לא מצליח לדמות את העומס, חוסר הוודאות, רעשי הרקע והלחץ הפסיכולוגי, אז ברגע האמת הגוף והמוח עלולים להגיב אחרת לחלוטין.

בנקודה הזו הטכנולוגיה יכולה לתרום עבור בני האדם.

אי אפשר היה להתעלם גם מהדרך שעברה החברה עצמה

מעט מאוד סטארט אפים ישראליים יכולים לומר שהם פועלים תשע שנים, רווחיים מהיום הראשון, מעסיקים כ-15 עובדים, עובדים עם מערכת הביטחון, בתי החולים, רשויות מקומיות, חברת החשמל, חברות ביטחוניות וגופים אזרחיים וכל זה מבלי לגייס הון.

רייכר מספר שהחברה צמחה בשיטת Bootstrapping, כלומר מההכנסות שלה. לומר שחברה כזו רווחית מהשנה הראשונה נשמע חריג מאד בנוף ההייטק הישראלי של השנים האחרונות.

בעולם שבו משברים מגיעים אחד אחרי השני, מגפות, מלחמות, מתקפות סייבר, רעידות אדמה, שריפות ענק, קריסות תשתית ואירועי טרור, לא שואלים אם יתרחש אירוע נוסף, אלא האם מי שיצטרך להתמודד איתו יהיה מוכן.

זו בדיוק הסיבה שמרכז החוסן החדש בשדרות לא מיועד רק לתושבי העיר, אלא פורץ דרך למשלחות מחו"ל, קהילות יהודיות, רשויות מקומיות, חברות מסחריות וארגוני חירום.

בסיום האירוע, כשכל המצגות הסתיימו והמבקרים עברו להתנסות במערכות עצמן, נותרה בעיקר תחושה שישראל הפכה, בעל כורחה, למעבדת החירום הגדולה בעולם.

בסופו של דבר, הסימולטור לא מציל חיים, וגם לא משקפי המציאות המדומה או הבינה המלאכותית. מי שעושה זאת הם בני האדם שמקבלים את ההחלטה הנכונה ברגע שאין זמן לחשוב.

אם הטכנולוגיה של In3D תצליח לאפשר לכל אחד מהם להגיע לרגע הזה רגוע, מיומן ומתורגל יותר, אז ייתכן שההשפעה שלה לא תימדד במספר המשתמשים או בהיקף המכירות, אלא במספר האנשים שיחזרו הביתה בשלום.