הטעם שלי בסאונד השתנה מקצה לקצה.
התחלתי ברמה של רדיו מנורות עתיק
צפה בקובץ המצורף 55915
והשתדרגתי לרמה של פטיפון מזוודה
צפה בקובץ המצורף 55916
ומשם, עם עוד כמה שלבים בדרך, למגבר Yamaha CA-810 עם טיונר Yamaha CT-710, פטיפון של Yamaha ורמקולים KEF 105.
אבל מרגע שנכנסתי לעניין של סאונד, מה שהיה חשוב לי שהוא יהיה מציאותי/ריאלסטי ככל הניתן, ושהצורה ההגיונית ביותר להשיג אותו זה לקנות ציוד כמו באולפני הקלטות של מוזיקה קלאסית, שהוא זה שלפיו המקליטים והעורכים בודקים את הסאונד, ולהם יש את ההזדמנות גם להשוות בין מה שהם שומעים במציאות לבין מה שהם שומעים בחדר הבקרה ובאולפן.
כך הגעתי לרמקולים של B&W, החל ב-Matrix 2, דרך Matrix 3, ואחריו Nautilus 802 ולסיום B&W 800D1. את ההגברה של Classé לא יכולתי להרשות לעצמי, כי היבואן בארץ הפציץ מחירים מעבר למחיר באנגליה, שהיה גבוה בהרבה מהמחיר בארה"ב, אז "הסתפקתי" במגברים כמו Krell KSA 250, ואחרי הרבה שנים עברתי לדברים אחרים, כולל Bel Canto eVo 4 עלוב הנפש וכלה ב-Antique Sound Lab Hurricane המנורתיים המצויינים, עד ל-Parasound Halo JC1.
בהתאמה למדיניות זו, גם קניתי טרנספורט, DAC ו-preamp של EMM Labs, רב ערוציים.
באיזשהו שלב גם מכרתי את מירב התקליטים שהיו לי, ונשארתי רק עם כאלה שאין בדיסק או שלא שווה להשקיע בדיסק.
עם השנים, התעמקה בי יותר ויותר ההבנה שהמירוץ אחר הדמיון למציאות הוא חסר שחר.
יש את העניין שאנחנו יודעים מה הכיוון שממנו מגיע קול לפי שני סוגי "רמזים" (cues):
-- אם שומעים צליל חזק יותר למשל באוזן ימין יחסית לשמאל, הקול מגיע מצד ימין
-- אם שומעים את הצליל קודם למשל באוזן ימין יחסית לשמאל (הפרש פאזה), הקול מגיע מצד ימין
כאשר גם הראש "מסתיר" באופן חלקי את הצלילים שלא באים ישר מולנו, וגורם גם להחלשה וגם להארכת המסלול.
כדי לשמר את הכיווניות כפי שמאזין היה שומע, יש להשתמש בדיוק בשני מיקרופונים, הממוקמים בשני צידיו של ראש מלאכותי, באיזור האוזניים, במקום טוב באולם.
עניין נוסף הוא מרחק המיקרופון ממקור הקול -- הכלי או הזמר. ככל שהמיקרופון קרוב יותר, כך הצליל עשיר יותר, עם אימפקט גדול יותר, ועם פירוט גדול יותר. ואז גם גווני הצליל משתנים, וגם שומעים כל מיני קולות שבמציאות לא שומעים אותם, כמו אצבעות מקישות על הכלים, נשימות, נשיפות, הימהומים וגניחות, מגע הקשת במיתר, כיסאות חורקים, הפיכת דפי תווים, וכו' וכו', ומעבר לזה, קולות משניים, שבמציאות הולכים לאיבוד, פתאום יכולים להישמע באופן ברור וצלול.
מה שקורה ברוב המוחלט והמוחץ של הקלטות בימינו הוא שיש ריבוי מיקרופונים, שממוקמים קרוב יחסית למקורות הקול, מעליהם ולא מולם, מיקרופון לכל קבוצת כלים, ואת הפלטים של כל המיקרופונים האלה מערבבים באולפן. ה-cues המקוריים של הכיווניות/מיקום של הכלים בכלל לא מוקלטים, והכיווניות שאנחנו שומעים מהקלטות נוצרת באולפן.
אז בעצם אנחנו מקבלים מההקלטה תמונה מלאכותית ומעוותת, שבה:
- כל ה-soundstage הוא מלאכותי ומיוצר באולפן -- הכיווניות המקורית בכלל לא מוקלטת. גם נוצרת כיווניות חדה ומוגדרת הרבה יותר מאשר במציאות.
- כל הכלים/קולות הם עם הגוון ה"משופר" שנובע מהקירבה של המיקרופונים, לעומת האזנה מציאותית שמתבצעת מרחוק
- שומעים פרטים שבמציאות לא שומעים
אז כל הבמה והפרטים שאנשים כל כך מתגאים עליהם במערכות שלהם הם מלאכותיים ולא רק שאינם ביטוי של מציאות אלא בדיוק ההדגשה של האספקטים שרחוקים מהמציאות.
ולכן כל המרדף אחר ה"מציאות" חסר שחר.
יש כאלה שמבינים את הנ"ל, אז מה שהם מחפשים אינו נאמנות למציאות, אלא שהמטרה של מערכת סאונד מבחינתם צריכה להיות שיחזור נאמן ביותר למה ששמע הטכנאי שעשה את המיקס. לא שאני מבין כיום למה זה צריך להיות הערך המקודש.
אז הגעתי למסקנה שהבחירה ההגיונית ביותר של מערכת היא כזו שתסב לבעליה את ההנאה המירבית.
דרך אגב, הבחירה הנ"ל כוללת כמקרה פרטי את אלה שנהנים מכך שהם חושבים שהמערכת שלהם משחזרת משהו שקשור למציאות.
בכל אופן, השוני המהותי הזה בחשיבה גרם לשינויים הבאים:
- עברתי להגברה מנורתית
- הוספתי סאב/ים
- החלפתי רמקולים ל-Acapella
- קניתי פטיפון והתחלתי לאסוף הקלטות משובחות בהדפסות משובחות
- קניתי Room Correction של טרינוב
וזה המצב כעת