אם לא קיים ניצור, אם לא מושלם... נשפר - ביקור אצל בנצי גלעד - חלק ראשון
יש אנשים שמצליחים להעביר כבר בדקות הראשונות תחושה שאתה עומד להיכנס לעולם אחר. כזה הוא בנצי גלעד. נסענו אליו, חבר ואני לביתו שבשערי תקווה, מתוך סקרנות לפגוש אדם שכבר שנים עוסק בפיתוח עצמאי של רמקולים. ידעתי שאנחנו הולכים לראות דברים לא שגרתיים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
כבר מהכניסה לבית היה ברור שלא מדובר בבית של חובב אודיו רגיל, כי במקום שני רמקולים קונבנציונליים משני צדי הטלוויזיה, ניצבה מולנו מערכת שנראתה יותר כמו מיצג עיצובי מאשר מערכת שמע. שני רמקולים גבוהים במיוחד, בגובה שמוערך בכמטר ושבעים עד מטר שמונים, ניצבו משני צדי המסך וביניהם רמקול אופקי המזכיר סנטר.
על הקירות נתלו רמקולים נוספים שנראו במבט ראשון כמו מסגרות תמונה דקות. רק אחרי כמה שניות מבינים שמדובר ברמקולים לכל דבר.
רמקולים שהתחפשו לתמונות על הקיר
הדבר הראשון שבנצי ביקש להראות לנו בכלל לא היה קשור לרמקולים. בפינת הסלון ניצב פטיפון, שברור היה שמדובר במשהו אחר לחלוטין."זה פטיפון כמובן תוצרת עצמית, מא' עד ת', הכול עץ," הוא אומר בגאווה. "כולל הצלחת".
ואכן, כמעט כל חלק בו עשוי עץ. לא רק הגוף, אלא גם הצלחת עצמה, שעשויה מעץ אקליפטוס כבד במיוחד. אבל הסוד האמיתי נמצא דווקא מתחת לצלחת. כשניסיתי להבין כיצד היא מסתובבת, בנצי חייך חיוך של אדם שנהנה לראות את סימני השאלה על פניו של המבקר.
"יש מערכת מגנטים" הוא מסביר. הרעיון פשוט להבנה אך מורכב לביצוע. מערכת של מגנטים גורמת לצלחת לרחף ומפחיתה בצורה דרמטית את החיכוך המכני. "בערך שמונים אחוז מהחיכוך נעלם."
פטיפון משולב מערכת מגנטים
מי שמכיר פטיפונים יודע שחיכוך הוא אחד האויבים הגדולים של יציבות הסיבוב. בנצי לקח את הבעיה הזאת לכיוון שרוב היצרנים כלל לא מנסים להגיע אליו. הוא חישב את משקל הצלחת, בחר את עוצמות המגנטים כך שידחו זה את זה בדיוק בנקודה הנכונה, והתוצאה היא מנגנון שמרגיש כמעט מרחף.
זו היתה הדוגמא הראשונה שמספרת על צורת החשיבה שלו. במקום לקבל פתרון קיים, הוא שואל האם אפשר לפתור את הבעיה בדרך אחרת.
מערכת הרמקולים בסלון
מהר מאוד השיחה עוברת מהפטיפון אל מה שבשבילו הוא גולת הכותרת: הרמקולים. במבט ראשון הם מזכירים רמקולים פלנאריים מוכרים, אבל בנצי ממהר להבהיר שמבחינתו זו רק נקודת ההתחלה.
לדבריו, אין כאן קרוסאובר קלאסי, נגדים או קבלים שמחלקים את תחומי התדרים בין דרייברים שונים. "מהמגבר יוצאים ארבעה חוטים, וזהו."
רמקולים ללא קרוס אובר
זו אמירה חריגה בעולם האודיו, שבו הקרוס אובר נחשב לחלק בלתי נפרד כמעט מכל רמקול. בנצי טוען שהחלוקה מתבצעת באופן מכני באמצעות המבנה עצמו.
הוא מצביע על הרמקול ומסביר שכל יחידה מחולקת לאזורים שונים, שכל אחד מהם מתוכנן אחרת: רוחב מוליכי הנחושת, המרחקים ביניהם, סוג המגנטים, השטף המגנטי ואפילו המבנה המכני של המסגר, מחלקים את הרמקול לאזורי צליל שונים, והכל ביחד יוצר את התוצאה, עליה ארחיב בהמשך.
לאורך כל ההסבר קשה שלא לשים לב לדבר נוסף: בשונה מאחרים אצלם ביקרתי, בנצי כמעט לא מדבר על מחירים, מותגים או יוקרה, אלא על פתרון בעיות. כשאנחנו שואלים על מגברים, הוא אפילו מצביע על מגבר דיגיטלי קטן יחסית.
"כל מגבר שתביא ייקח אותו כאילו לארוחת בוקר." זו עוד נקודה שבה הגישה שלו שונה מאוד מהמקובל. בעוד שרמקולים פלנאריים רבים בעולם ידועים כקשים מאוד להנעה ודורשים מגברים עצומים ויקרים, בנצי טוען שהרמקולים שלו תוכננו כך שהעכבה שלהם תהיה נמוכה משמעותית. מבחינתו, אין סיבה שמאזין יצטרך להשקיע עשרות אלפי שקלים במגבר רק כדי לגרום לרמקולים לעבוד.
עוד לפני שמתחילים לשמוע מוזיקה, הוא עוצר ליד הרמקולים התלויים על הקיר ומספר איך בכלל הגיע לרעיון.
"האישה באה ואומרת: נמאס לי מהקופסאות השחורות שלך." זו אולי אחת האמירות המשעשעות ביותר במהלך הביקור, אבל היא גם חושפת את צורת החשיבה שלו. מבחינתו, רמקול לא חייב להיות קופסה גדולה שתופסת חצי סלון. הוא יכול להיות חלק מהעיצוב, להשתלב על הקיר ואפילו להיראות כמו תמונה. ואז מגיע הרגע שלשמו התכנסנו.
"בוא נתחיל לשמוע". המוזיקה מתחילה להתנגן, וכבר בעוצמה נמוכה מאוד קורה משהו שקשה להסביר במילים. לא מדובר בצליל שמנסה להרשים בעוצמה או בבאס מנופח, אלא להיפך. הכול נשמע רגוע, פתוח ומאוורר.
אני קם מהכיסא ומתחיל ללכת ברחבי הסלון, ובעוד ברוב מערכות הסטריאו יש את נקודת ה- sweet spot שבה מתקבלת הבמה המושלמת, כאן זה פשוט לא קורה. אני מסתובב כמעט בכל החלל, מתקרב לקיר, הולך לכיוון המטבח, חוזר אחורה, והצליל נשאר כמעט זהה.
"הסתובבתי סביב החלל, ופשוט שומעים כמעט אותו דבר בכל החלל", אני אומר לבנצי. הוא מחייך, כי מבחינתו זו בדיוק הייתה המטרה.
לדבריו, אופן פיזור גלי הקול ברמקול זה שונה מהותית מזה של רמקול קופסתי רגיל. כדי להסביר הוא משתמש דווקא בדימוי מהטבע: גלים הנשברים על שובר גלים בים ונפתחים מחדש אחרי שהם עוברים את הפתח הצר.
זו אולי לא הגדרה פיזיקלית מדויקת, אבל היא מצליחה להעביר היטב את התחושה בחדר: הצליל לא "יורה" אל נקודה אחת, אלא ממלא את החלל באופן אחיד ומאפשר להמשיך לנהל שיחה גם כשהמוזיקה מתנגנת.
כבר בשלב זה היה ברור שהיום הזה עומד להיות הרבה יותר מסתם הדגמה של ציוד אודיו. כי אם בחלק הראשון עוד ניסיתי להבין את הטכנולוגיה, כעת התחלתי להבין שהסיפור של בנצי גלעד הוא בכלל לא רק סיפור על רמקולים, אלא על אדם שמסרב לקבל את המשפט "ככה זה". מבחינתו, כל בעיה היא נקודת פתיחה לפתרון חדש.
בנצי לא מדבר כמו איש שיווק, וגם לא כמו מי שמנסה למכור מוצר, אלא כמו ממציא שמתרגש מהדרך, הרבה יותר מאשר מהתוצאה. הוא ממשיך להשמיע מוזיקה, אבל מהר מאוד השיחה סוטה לכיוון אחר לגמרי, של אנשים שסובלים מירידה בשמיעה.
עברנו למטבח. "בדיוק בשבילם," הוא אומר, "עשיתי את זה." ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שבנצי השקיע שנים בפיתוח מערכת שנועדה לעזור דווקא לאנשים שכבר כמעט ויתרו על האפשרות ליהנות ממוזיקה. הוא מסביר שבמערכות רגילות, ובעיקר ברמקולים קופסתיים, נוצרות תופעות שמקשות על מי שסובל מירידה בשמיעה. מבחינתו, אחת הבעיות היא העיוותים והאופן שבו תדרים שונים "נלחמים" זה בזה.
ההדגמה במטבח
לדבריו, כשהבאס והגבוהים משתלטים על התמונה, תחום המיד, שבו נמצא רוב המידע של הדיבור האנושי, הולך לאיבוד.
"הוא שומע", הוא אומר על כבדי השמיעה, "אבל הוא לא מבין." כדי להסביר את המשמעות הוא מספר סיפור מקרי, שמבחינתו היה רגע מכונן. באחד משלבי הפיתוח הוא הגיע לנגר בכפר קאסם כדי לבצע עבודות עץ, ואחרי כמה שעות עבודה וישיבה משותפת על כוס תה, התפתחה ביניהם שיחה. הנגר התלונן שבכל ערב הוא צופה בחדשות, אבל מתקשה להבין את יונית לוי.
"אני שומע אותה," הוא אמר לבנצי, "אבל אני לא מבין מה היא אומרת." בנצי חייך וענה "זה לא היא." כמה ימים לאחר מכן בנצי הביא אליו זוג רמקולים קטנים, אב-טיפוס מוקדם של הרעיון שעליו עבד. בערב הטלפון צלצל, ומצדו השני של הקו עמד אותו נגר שבכה.
"לקחת אותי עשרים שנה אחורה," הוא אמר לו. "אני שוב שומע מוסיקה."
זו כבר לא הייתה שאלה של איכות צליל, אלא שאלה של איכות חיים. לדברי בנצי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הבין באמת מה הפיתוח שלו מסוגל לעשות.
לא מדובר רק במדידה במעבדה, בגרף תדרים או בעקומת עכבה, אלא באדם שסיפר לו שבזכותו חזר ליהנות ממוסיקה אחרי שנים. זו לטעמי נקודת מפנה שכל מהנדס היה חולם עליה.
בהמשך הביקור הוא מספר שהמערכת הוגשה לרישום כפטנט, ושהיא כבר מותקנת במערכת ניסיונית בבית החולים אסותא שברמת החייל, שם היא מיועדת לשמש גם לבדיקות שמיעה בדרך שונה מהמקובל.
אישור להתקנת המערכת במכון שמיעה
במקום לבודד את המטופל באמצעות אוזניות, הרעיון של המערכת החדשה לאפשר לו להאזין לסאונד בחלל טבעי יותר, ולבחון איך הוא מבין דיבור ומוסיקה בתנאים הקרובים יותר למציאות.
עד עכשיו ראינו סלון ומטבח, וכעת הובלנו החוצה לחצר, שם גילינו מה באמת מסתתר מאחורי הבית. בנצי מוביל אותנו אל מבנה שנראה מבחוץ כמו מכולת מטען רגילה, אבל מבפנים זו כבר מעבדה בה כל פינה מנוצלת. כל שולחן עמוס בכלי עבודה, שרטוטים, חלקי עץ, מגנטים, מסגרות, מוליכים וכלי מדידה.
כאן, רחוק ממפעלים עתירי תקציב וחברות ענק, נולדים הרמקולים שלו. לא בפס ייצור, רובוטים או מספר עמדות עבודה, אלא עם הידיים שלו.
בנצי משתף שכמעט כל רכיב עבר אצלו התאמה, לא לא רק בהיבט האקוסטי, אלא גם עבודות העץ, המסגרות, הפטיפונים והפתרונות המכניים.
קשה להאמין שאדם אחד עוסק בכל כך הרבה תחומים במקביל, אז בשלב מסוים אני כבר לא מצליח להתאפק ושואל אותו אם יש בכלל משהו בבית שהוא לא בנה בעצמו. בנצי מחייך, כי גם הדלת המאסיבית של הכניסה לבית, היא פרויקט אישי שלו. היא בנויה מפסי מתכת, קורות עץ, חיבורים מפרזול מתכת, והכל עבר תחת הידיים שלו בדרך זו או אחרת.
גם דלת הכניסה לבית היא פרויקט אישי שלו
לטעמי יש משהו מרשים מאוד בגישה הזאת, כי אנחנו חיים בעידן שבו כמעט כל מוצר נרכש מוכן, אבל אצל בנצי התחושה הפוכה לגמרי: אם משהו לא קיים, קרוב לודאי שהוא יפתח אותו, ואם הוא קיים אבל לא מספיק טוב, הוא ישפר אותו.
ואז מגיעה עוד הפתעה, כי כאילו כל מה שראינו עד עכשיו לא הספיק, אז באחת הפינות של החצר ניצבות מכוניות ספורט ומרוץ, ולא דגם אחד, אלא אוסף שלם.
יש שם מכוניות למסלול אספלט, אחרות המיועדות למרוצי שטח, ועוד לא מעט פרויקטים שנמצאים בשלבי עבודה שונים. אבל אלו לא רכבים של מליונר מפונק, אלא של מי שמטפל בהם על ליפט בחצר. בנצי מספר שגם הבן שלו למד מכונאות רכב, וככה פתאום הכול החל מתחבר לי, כי בדיוק שבו הוא מדבר על שטף מגנטי, משקל צלחת בפטיפון או תנועת ממברנה של ארבעה מיקרון, הוא אותו דיוק שנדרש כדי לכוון רכב מרוץ.
בשני העולמות אין מקום לכמעט. או שזה עובד, או שלא. בנקודה הזאת כבר הבנתי שבנצי הוא הרבה יותר מחובב אודיו, ושמדובר בממציא, נגר, מכונאי, מהנדס וחובב ספורט מוטורי. אחד שמסוגל לעבור באותה נשימה משיחה על מגנטים לשיחה על מכונית מסלול, ומשם לפתרון שיכול לעזור לאדם מבוגר לשמוע שוב את הנכדים שלו.
מעט מאוד אנשים מצליחים לחבר כל כך הרבה עולמות שונים, ועוד לגרום להם להרגיש כמו חלק מאותו סיפור. אבל אם חשבתי שכבר ראיתי את גולת הכותרת של הביקור, טעיתי, כי כל מה שראינו עד עכשיו היה רק הקדמה.
בנצי מחייך, ומבקש מאיתנו לרדת אחריו במדרגות אל קומת המרתף, ואומר כמעט בדרך אגב:
"עכשיו תשמעו את המערכת האמיתית." רק אז מתחיל סשן ההאזנה שבגללו, בסופו של יום, חזרתי הביתה עם הרבה יותר שאלות מתשובות.
המשך יבוא...