מתוך הבלוג שלי, The SideMan:
משהו טוב קורה לג'אז הישראלי בזמן האחרון. כבר התרגלנו לשמוע על מוסיקאים ישראלים צעירים שמצליחים בחו"ל; כבר הפסקנו להתרגש מכך שבאלבומים של מוסיקאים ישראלים מנגנים כמה מהשמות החמים והמבוקשים בעולם הג'אז; כבר התרגלנו לראות את המוסיקאים הישראלים מופיעים, בלי שום רגשי נחיתות, לצד "כוכבים" מחו"ל שבאים להופיע בארץ – אבל לא לזה אני מתכוון.
הדבר הטוב והחשוב באמת הוא השינוי המוסיקלי שמביאים המוסיקאים הישראלים, שינוי שמביא איתו בשורה חדשה, רעננה ומעניינת לנוף המוסיקלי שלנו.
על מה אני מדבר, אתם שואלים ?
סוף השבוע האחרון שלי היה בסימן עומר אביטל. הוא החל בהופעה המצויינת שלו יחד עם עומר קליין בפסנתר ואיתמר דוארי המעולה בכלי הקשה במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה. ההופעה היתה מצויינת הן בזכות המיקום המצויין (לא קטן מדי, לא גדול מדי, וסאונד סביר בהחלט) אבל בעיקר בזכות השלישייה שניגנה חומר מקורי הן של עומר אביטל והן של עומר קליין. המוסיקה, שנטתה לכיוון המזרח תיכוני, נהנתה משליטתו המופלאה של דוארי בכל ההקשה ומפרשנות מצויינת שהעניקו לה צמד העומרים. מבלי להיכנס לניתוחים מוסיקליים אציין רק שהם יודעים היטב לנצל את המתח הטבעי הנוצר בין נגינת העוד, על רבעי הטונים שלו ובין נגינת הפסנתר שמוגבלת להרמוניות מערביות. התוצאה פשוט מקסימה. אני כבר לא בטוח שניתן לכנות את המוסיקה הזו ג'אז, למרות שהאילתור הוא עדיין מרכיב חשוב בה. היא רפטטיבית למדי, מאד ריתמית ומלאה בהומור, בקריצות ואזכורים למוסיקה שמקיפה את כולנו ביום יום: מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית ו"מוסיקה מזרחית" פופולרית. עומר אביטל עצמו התייחס אליה, בשיחה שנערכה לאחר ההופעה, כאל מוסיקת עולם שמנוגנת על ידי מוסיקאי ג'אז (או בלשונו, מוסיקאים שיודעים לנגן Donna Lee ו All The Things You Are) ולא נותר לי אלא להסכים.
עומר אביטל הוא אחד הישראלים שזכו להקליט הרבה (יחסית) והמוסיקה שלו תמיד מצליחה לרגש אותי. למרות שהוא מאז ומעולם היה מוסיקאי ייחודי, בכל אחד מההרכבים בהם הוא פעל, הרי שבאלבום האחרון שלו, Arrival, שהיווה את פס הקול לשאר סוף השבוע שלי, אפשר לשמוע, יותר מתמיד לטעמי, את החיבור החזק שלו עם שורשיו ועם המוסיקה המקומית.
זה מתחיל בנגינת העוד שנותנת למוסיקה צבע מדהים ומאד מקומי ומאפשרת לו לקחת כיוונים בנגינה שאי אפשר להוציא משום כלי אחר (פרט אולי לקונטרה באס תחת ידיו של עומר אביטל), ממשיך בתחושה הריתמית החזקה (ולטעמי זו תמיד היתה אחת התכונות החזקות באופיו המוסיקלי) במקצבים הבלתי סימטריים הסוחפים, ובליריות המאד מיוחדת הזו, של שישי אחר הצהריים, שכל ישראלי מכיר. בניגוד להופעה, האלבום הזה אינו מנוגן בטריו אלא בשישייה ולמרות שהכיוון הרבה פחות אתני, הוא עדיין מאד "ישראלי". ההלחנה של עומר אביטל, נשענת באופן מובהק על מקצבים שפועמים חזק לכל אורכה, היא מלאת חום ומאד מלודית, עד שממש אי אפשר שלא להתחיל לשיר עם המוסיקה...
האלבום מעובד, מופק ומנוגן היטב וניכר שהושקעו בו אהבה, מחשבה וכשרון רבים, כל זה עוד לפני שאמרנו משהו על המוסיקאים הנהדרים שמשתתפים בהקלטה הזו: אבישי כהן בחצוצרה, אבי לייבוביץ' בטרומבון, Jason Lindner בפסנתר, Joel Frahm בסקסופונים, Jonathan Blake בתופים.
בקיצור – אלבום נפלא, הופעה מעולה, וצעד נוסף בדרך להגדרת הג'אז הישראלי.
סדרת הג'אז בהרצליה – מומלץ ולחלוטין לא יקר
Omer Avital – Arrival
Fresh Sound, 2007
Avishai Cohen, Avi Leibovich, Joel Frahm, Jason Lindner, Omer Avital, Jonatahn Blake.
משהו טוב קורה לג'אז הישראלי בזמן האחרון. כבר התרגלנו לשמוע על מוסיקאים ישראלים צעירים שמצליחים בחו"ל; כבר הפסקנו להתרגש מכך שבאלבומים של מוסיקאים ישראלים מנגנים כמה מהשמות החמים והמבוקשים בעולם הג'אז; כבר התרגלנו לראות את המוסיקאים הישראלים מופיעים, בלי שום רגשי נחיתות, לצד "כוכבים" מחו"ל שבאים להופיע בארץ – אבל לא לזה אני מתכוון.
הדבר הטוב והחשוב באמת הוא השינוי המוסיקלי שמביאים המוסיקאים הישראלים, שינוי שמביא איתו בשורה חדשה, רעננה ומעניינת לנוף המוסיקלי שלנו.
על מה אני מדבר, אתם שואלים ?
סוף השבוע האחרון שלי היה בסימן עומר אביטל. הוא החל בהופעה המצויינת שלו יחד עם עומר קליין בפסנתר ואיתמר דוארי המעולה בכלי הקשה במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה. ההופעה היתה מצויינת הן בזכות המיקום המצויין (לא קטן מדי, לא גדול מדי, וסאונד סביר בהחלט) אבל בעיקר בזכות השלישייה שניגנה חומר מקורי הן של עומר אביטל והן של עומר קליין. המוסיקה, שנטתה לכיוון המזרח תיכוני, נהנתה משליטתו המופלאה של דוארי בכל ההקשה ומפרשנות מצויינת שהעניקו לה צמד העומרים. מבלי להיכנס לניתוחים מוסיקליים אציין רק שהם יודעים היטב לנצל את המתח הטבעי הנוצר בין נגינת העוד, על רבעי הטונים שלו ובין נגינת הפסנתר שמוגבלת להרמוניות מערביות. התוצאה פשוט מקסימה. אני כבר לא בטוח שניתן לכנות את המוסיקה הזו ג'אז, למרות שהאילתור הוא עדיין מרכיב חשוב בה. היא רפטטיבית למדי, מאד ריתמית ומלאה בהומור, בקריצות ואזכורים למוסיקה שמקיפה את כולנו ביום יום: מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית ו"מוסיקה מזרחית" פופולרית. עומר אביטל עצמו התייחס אליה, בשיחה שנערכה לאחר ההופעה, כאל מוסיקת עולם שמנוגנת על ידי מוסיקאי ג'אז (או בלשונו, מוסיקאים שיודעים לנגן Donna Lee ו All The Things You Are) ולא נותר לי אלא להסכים.
עומר אביטל הוא אחד הישראלים שזכו להקליט הרבה (יחסית) והמוסיקה שלו תמיד מצליחה לרגש אותי. למרות שהוא מאז ומעולם היה מוסיקאי ייחודי, בכל אחד מההרכבים בהם הוא פעל, הרי שבאלבום האחרון שלו, Arrival, שהיווה את פס הקול לשאר סוף השבוע שלי, אפשר לשמוע, יותר מתמיד לטעמי, את החיבור החזק שלו עם שורשיו ועם המוסיקה המקומית.
זה מתחיל בנגינת העוד שנותנת למוסיקה צבע מדהים ומאד מקומי ומאפשרת לו לקחת כיוונים בנגינה שאי אפשר להוציא משום כלי אחר (פרט אולי לקונטרה באס תחת ידיו של עומר אביטל), ממשיך בתחושה הריתמית החזקה (ולטעמי זו תמיד היתה אחת התכונות החזקות באופיו המוסיקלי) במקצבים הבלתי סימטריים הסוחפים, ובליריות המאד מיוחדת הזו, של שישי אחר הצהריים, שכל ישראלי מכיר. בניגוד להופעה, האלבום הזה אינו מנוגן בטריו אלא בשישייה ולמרות שהכיוון הרבה פחות אתני, הוא עדיין מאד "ישראלי". ההלחנה של עומר אביטל, נשענת באופן מובהק על מקצבים שפועמים חזק לכל אורכה, היא מלאת חום ומאד מלודית, עד שממש אי אפשר שלא להתחיל לשיר עם המוסיקה...
האלבום מעובד, מופק ומנוגן היטב וניכר שהושקעו בו אהבה, מחשבה וכשרון רבים, כל זה עוד לפני שאמרנו משהו על המוסיקאים הנהדרים שמשתתפים בהקלטה הזו: אבישי כהן בחצוצרה, אבי לייבוביץ' בטרומבון, Jason Lindner בפסנתר, Joel Frahm בסקסופונים, Jonathan Blake בתופים.
בקיצור – אלבום נפלא, הופעה מעולה, וצעד נוסף בדרך להגדרת הג'אז הישראלי.
סדרת הג'אז בהרצליה – מומלץ ולחלוטין לא יקר
Omer Avital – Arrival
Fresh Sound, 2007
Avishai Cohen, Avi Leibovich, Joel Frahm, Jason Lindner, Omer Avital, Jonatahn Blake.
נערך לאחרונה ב:
), טוב, "נ" שלי שלא ביקרתי לאחרונה בבלוג ): 
