שי קציר
חבר משקיען
- הודעות
- 624
- מעורבות
- 2
- נקודות
- 16
יש מספר רמות של שמיעת מוסיקה, אפרט אותן מהרמה העמוקה ביותר לרמה השטחית ביותר:
1. הרמה הגבוהה ביותר של האזנה למוסיקה מאופיינת בכך שהמוח של המאזין זז לצד אבל לא נאטם ולא הולך לישון. במצב כזה מתרחשת ערנות מופלאה שבא השומע והמוסיקה נהפכים לאחד. לרמה הזו הגיעו מתי מעט ויחידי סגולה במהלך ההיסטוריה ולכן אין הרבה מילים בשפה האנושית היכולות לתאר אותה. אנשים הניחנים ברמה זו, אינם מחפשים להקשיב למוסיקה כלל, כיוון שהם נמצאים בקשר ישיר ואינטגרטיבי עם המציאות כולה על כל נטבחיה השונים ולא רק עם האספקטים המוסיקאליים שלה באופן שאין להם העדפות לגבי אספקט אחד של מציאות (-האספקט המוסיקאלי) על שום אספקט אחר. לכן אני מכנה את רמת השמע הזו "קשר ישיר למציאות".
2. את הרמה הפחותה ממנה, אני מכנה "קשר ישיר למוסיקה". גם רמה זו שמורה למתי מעט (גם אם רבים בהרבה מהרמה הראשונה). ברמה זו נפקח חוש פנימי בתודעה המסוגל לראות מבנים מוסיקאליים כתנועה של מאסות של אוויר בחלל החדר. הצופה בעל רמה זו, יחוש (כן כן, ממש יחוש, ואני מדבר על חוש נוסף על חמשת החושים) בזרימות צמיגיות של אוויר בחלל ההאזנה שלו, זרימות שחלקן מתנהלות באיטיות רבה, ממש מזדחלות בחלל החדר ואילו אחרת נעות בזריזות רבה, לעיתים ממש במהירות הקול, כמו כן, יחוש הרואה ברמה זו, בצורות השונות שיוצרים הכלים השונים בתנועות האוויר בחלל. כלי נשיפה יעלו בדרך כלל אובייקטים צינוריים בחלל החדר או בועות זריזות עגלגלות או אליפטיות. כינורות יצרות גופים מחוספסים בצורה 'קיפודית' או 'קקטוסית'. קלידים ייצרו מבנים מלבניים ומשטחים מאורכים של תנועות אוויר וכיו"ב.
3. את הרמה הפחותה מרמה זו, אני מכנה "האזנה אסוציטיבית". ברמה זו, עולים בתודעתו של המאזין דימויים שונים של צבע, אור, צליל או צורה, מחשבות, רגשות ודמיונות הקשורים במוסיקה הנשמעת. רמה זאת נבדלת משתי הרמות הקודמות לה בכך שהיא סובייקטיבית בעוד השתיים הקודמות אובייקטיביות. כלומר: שני אנשים שיקשיבו מתוך הרמה שתיארתי בסעיף 2, לטראק מוסיקאלי מסויים, יסכימו לגמרי לגבי תנועות האוויר בהן הם חשו, על צורתן, כיוונן, אופיין ואופן התמזגותן זו בזו. לעומת זאת, בדעתו של כל אחד מהמקשיבים ברמה 3, עשויות לעלות אסוציציות שונות לגבי אותו הטראק המוסיקאלי. מרבית חובבי המוסיקה, מקשיבים לה ברמה הזו.
4. רמת ההקשבה הרביעית, היא "רמת ההזדהות", האופיינית לצעירים בגיל העשרה, הנותנים למוח שלהם להיות מותנה באופן מודע למחצה ע"י המוסיקה אליה הם מקשיבים. אנשים כאלו בעצם מנסים 'להפוך' למוסיקה אותה הם שומעים, בין אם ע"י דבקות בערכים שהיא מטיפה אליהם באופן מילולי או באמצעות הצלילים. למוסיקה של וגנר למשל, מיחסים אחראיות מסויימת לעליית החיה הנאצית. הערך המרכזי העובר דרך המוסיקה של איל גולן, הוא תאוות בצע, והמזדהים איתה עלולים להפוך לסוג של חזירים קפיטליסטיים נטולי מוסר שתרבות השקר והשיווקיות, נר לרגליהם. ערכים מרכזיים ברוקנרול ועוד יותר ברוק הכבד למשל, הם הטפה להרס עצמי. המוסיקה של גון באז, הופכת את מאזיניה לרגישים וקשובים יותר, המוסיקה של דיויד בואי (בשנות השיא שלו) עלולה להפוך את המאזין לג'אנקי או פאנקיסט פסדוניסט וכיוצ"ב כל ג'אנר מוסיקאלי וכל אמן ספציפי והאופן בו הוא משפיע על קהל המזדהים איתו. רמת הקשבה זו אופיינית לאנשים שאישיותם טרם גובשה במלואה ולעיתים אני מכנה את הרמה הזו, רמת חוסר הקשב הראשונה, כי בעצם לא מדובר פה על הקשבה אמיתית למוסיקה, אלא על הפיכה לנפעל של המוסיקה. דיסקוטקים ו(קצת פחות) הופעות חיות, הם זירה חשובה להתניה המוסיקאלית הזו המתכנתת בעצם את נפש האדם כרובוט.
5. "ניתוק" - זוהי בעצם אינה רמה של קשב אלא רמה של חוסר קשב והתעלמות שהיא תוצר של מצבים של נפש שאינה פנויה להאזנה כלל.
כמובן שמאזינים מהרמות הגבוהות יותר, עשויים לחוות גם את הרמות הנמוכות יותר במקביל. כמו-כן, ישנם אנשים הנעים על-פני רמות שונות של האזנה כשפעם הם מצליחים להאזין ברמה אחת ופעם באחרת. עם-זאת, דומני שמועטים האנשים החולשים על יותר משתי רמות ביחד או לחוד.
חובב מוסיקה נמדד אך ורק על פי הרמות בהן הוא מסוגל להאזין. חובב מוסיקה, אינו נמדד על פי המדיומים שהוא שומע (-רדיו, דיסקים, קבצי מחשב, תקליטים) ואפילו אינו נמדד בציוד השמע שברשותו (טייפ מונו, ווילסון אלקסנדריה, קבל VDH או קבל חלוד) או במחיר הציוד הנ"ל
למוסיקה, כמו לכל מדיום אומנותי אחר, יש צורה ויש תוכן. הצורה היא פני השטח והתוכן הוא המהות העמוקה. עיסוקה של האודיופיליה רובה ככולה הוא בצורה השטחית: הכלים והציוד להעברת המוסיקה. עיסוקה של תאורית חמש רמות ההאזנה שלי, הוא במהותה העמוקה של ההקשבה למוסיקה.
