אני מציע להפריד בין מוזיקת פופ, או סתם נוננסנס, לבין מוזיקה שבאה להגדיר קבוצה מגדרית ולייצג אותה.
מוזיקת פופ, ברוב המקרים, היא מוזיקה ששמה פחות דגש על המילים. הרבה להיטי פופ כתובים בשפה נמוכה עד כדי דבילית, וזה "בסדר". אני לא חושב שליידי גאגא או להבדיל דנה אינטרנשיונל, שרות טקטסים עמוקים. אבל לכולם ברור שזו מוזיקת פופ, או מוזיקת ארוויזיון (דינג דונג) או מוזיקת ריקודים עם להיטים אופנתיים שבאים והולכים, ולכן זה "בסדר".
לעומת זאת כשז'אנר מוזיקלי-תרבותי שלם, ששנים טען - ועדיין טוען - לקיפוח, מבקש לייצג עדה או תרבות, ועושה שימוש בטקסטים נמוכים, שלא לומר אינפנטיליים, באופן כמעט קבוע, אז יש לנו בעיה. אם הטקסטים האלה מייצגים את תרבות המזרח של היהודים בארץ, אז סביר שלחלק גדול ממי שמגדרים עצמם כ"מזרחיים" יש בעיה, כי מה שמייצג אותם ואת המורשת שלהם זה תת תרבות אינפנטילית-נמוכה. אוי ואבוי לתרבות יהודי המזרח אם מכל המטען התרבותי העשיר והעמוק שלה, שנוצר לפני מאות שנים ויחזיק מעמד עוד אלפי שנים, מה שמייצג אותה היום זו השירה עם הטקסטים העלגים האלה. אני חושב שעדיף ליהדות המזרח שתיוצג על ידי הרמב"ם, יהודה הלוי ואחרים. לא על ידי כותבי להיטי החתונות של הדור הנוכחי.
מבחינה זו יהורם גאון גם צודק, וגם עושה שירות טוב להרבה מזרחיים שחשים בושה כשמכנים את המוזיקה הזאת כ"מוזיקה מזרחית". כולה מוזיקת פופ קצבית, די מונוטנית ובטח לא מתוחכמת, עם טקסטים די מפגרים, שטובה להרקדות המוניות בשמחות. לא שונה מכל מוזיקת מועדונים בכל מקום אחר בעולם. אם היא תוגדר ככזו, הכל יהיה בסדר. אבל האם זה מה שאמור לייצג את תרבות המזרח של היהודים? חס וחלילה....
ונמר, בויכוח הזה כבר היינו. כדאי שתזכור שמכירות ועשיית כסף הם לא מדד לשום דבר שקשור לתרבות. ההמונים תמיד הלכו וילכו למכנה המשותף הכי נמוך, ומי שיעשה תרבות של מכנה משותף נמוך תמיד יהיה הכי עשיר. תוכניות הטלביזיה הכי מפגרות עושות מיליונים כי רובינו אוהבים להציץ או להסתלבט אחד על השני. יש בנו יצר חולני שנהנה לראות אנשים סובלים ולכן אנחנו מיצרים לתוכניות מסוימות רייטניג שמייצר כסף. אז מה זה אומר על התרבות שלנו? זה בטח לא אומר כלום על האיכות.
כל עושי המיליונים במה שקרוי בטעות "זמר מזרחי", לא מתקרבים לקצה של השפיץ של הבוהן של חוה אלברשטיין, שיוצרת מוזיקה עוד מלפני שהם נולדו, מחדשת ומתחדשת ותמיד תמיד מקורית ומעניינת, ואם יהיה צורך היא תרעב ללחם ולא תתפשר על העשייה האומנותית שלה ועל הטקסטים הבהירים והברורים, או של ברי סחרוף (כנ"ל), או יהודה פוליקר (כנ"ל), או שלום חנוך (כנ"ל) או אהוד בנאי (כנ"ל) או עמיר בניון (שמבחינתי רחוק ממה שקוראים כאן "זמר מזרחי", כרחוק מזרח ממערב). כולם יוצרים שמסרבים להתפשר ומייצרים מוזיקה עם אמירה אישית ואיכות גם בטקסטים וגם בלחן.
