אנחנו אכן טיפשים, והפרלמנט הישראלי משקף היטב את העם העלוב ששלח אותו.
המדינה נמצאת בפשיטת רגל במגוון תחומים, העיסוק בחוק הזה הוא רק אחד מהם.
הבעייה היא ביישום, לא בחסימה :
האם כברירת מחדל יש חסימה אוטומאטית וצריך
להתקשר לספק ע"מ להסירה -
או שהלקוח מקבל הכל פתוח, וצריך
להתקשר ע"מ לחסום ?
אם זה א', זה בעסה, כי זה מטיל עליך חובה לפעול ולהתקשר ולציין במפורש [ נניח ] - " אל תחסמו לי אתרי פורנו", בעוד שאופציה ב' היא הראוייה יותר - מי שרוצה חסימות למינהן שיתקשר לספק ויבקש.
נראה שהצפי הוא שביום שזה יצא לפועל [ אם בכלל, והיום לדעתי רחוק, לא נראה לי שזה בכלל פרקטי ] מראש זה יגיע מוגבל, אתה תצטרך להתקשר - ואז גם יקום מטבע הדברים מאגר שמות של "אנשים שביקשו גישה לאתרי פורנו" .
מילא : בתי הדין הרבניים מחזיקים רשימה של
פסולי חיתון, למשל, שזה הרבה-הרבה יותר מאשר אופציה לראות איזה פות רענן באינטרנט, זו כבר זכות יסוד סופר-בסיסית, לא שמעתי התמרמרות רבה בקרב הציבור על הרשימות השחורות - למרות שהן אפילו לא חוקיות לפי חוק מאגרי המידע, בין השאר.
ועדיין, לא נראה לי שרוב הציבור טורח לברר
מי מבין נבחריו הצביע מה, ולמה בדיוק מתייחסת כל
הצעת חוק, ומה נגזר ממה שלא כתוב, ואיפה המוקשים האמיתיים :
בתכל'ס כולנו אומרים אחד לשני משהו כמו :
שמע, איזה נודניקים הדוסים עם הזה של האינטרנט !
- וואלה, חופשי, איראן
כן אה ?
- נמאס ! איזה קקות. הבנאדם רוצה להביא ביד, צריך להתקשר לאטיאס.
חופשי נמאס. תביא שאכטה.
ובאווירת יום חמישי זו, תודה לכרמי על המאמר המעניין.
בשבוע שעבר מישהו קרא לך "קרמי" וזה היה מצחיק.
...
---