לקראת אמצע שנות ה 90 ביקרתי לראשונה במוסקווה. העיר היתה באמצע מהפכה בלתי נשלטת של הפרטה קיצונית ומעבר מכלכלת עולם ישן לקפטילזים קיצוני, חזירי, מטורף. 7% מתושבי העיר הפכו למיליונרים כמעט בן לילה, רובם השתלטו על נכסי נדל"ן, מפעלים ותעשיות שהעירייה והמדינה מכרו בגרושים או תמורת שוחד.
12 מיליון תושבים בעיר דאז, מתוכם 7%, משמע מיליון תושבים, מיליונרים. היתר עניים מרודים, אין מעמד ביניים.
בכבישים בנטלי, רולס רויס, אאודי אלומניום ומכוניות נוצצות שלא נראו בישראל. חנויות מיוחדות מוכרות ברנדי ב 800 דולר לבקבוק, ובאותו הרחוב אנשים עומדים בתור ארוך ובשלג, כדי לקנות כיכר לחם. כרטיס כניסה למועדון לילה ב 50 דולר, יותר ממשכורת חודשית של מורה, והמיליונרים נוהרים לשם, במרצדסים ועם פרוות מינק.
11 מיליון עניים שמתמודדים עם העדר חימום בחורף ומולם מיליון מיליונרים שבולעים בתאווה קיצונית ובהפגנתיות את מנעמי החיים.
פער עצום, לא הגיוני, ששם ללעג את כל ההשגים של המהפכות במערב של סוף המאה ה 19, ומבהיר מדוע דמוקרטיה יציבה, עם מעמד ביניים גדול וחזק, מאפשרים קיום חברה צודקת ובריאה יותר, ומדוע אסור שכלכלה מודרנית תאפשר פערים קיצוניים מידי.
ישראל כיום מובילה עולמית בפערי ההכנסה, הישג מאוד מפוקפק ומביש, דומה למדינות דרום אמריקה הנחשלות. אני מאוד מקווה שאנחנו לא במסלול שיוביל למוסקווה של אמצע שנות ה 90.
