AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,224
- מעורבות
- 2,742
- נקודות
- 113
זוהי כתבת המשך ל"מהקלטה אל התקליט, מה קורה בדרך? ", ומתייחסת למושגים ותהליכים שהוגדרו שם.
להדפסות המוקדמות באמת של הקלטות אנאלוגיות יש יתרון מובהק -- סרט המאסטר דור ראשון, זה שקיבל את אישור המבצעים -- קיים והוא במצב הטוב ביותר שלו אי פעם.
עד שמגיעים להפקת מטריצת-מאסטר חדשה, סרט המאסטר יכול ללכת לאיבוד, או שמצבו יכול להידרדר, החל במידה קטנה ובלתי מורגשת ועד קטסטרופאלית. הידרדרות יכולה להיות מסוג אחד או יותר, כמו למשל:
לפעמים אפשר להציל סרט שהידרדר או חלקים ממנו, במידה זו או אחרת, ולפעמים לא. במקרי בעיות אפשר להיעזר/להשתמש בעותקים שלו או עותקים של עותקים (דור שני, שלישי והלאה), אך יש לציין שכל העתקה אנאלוגית גורמת לירידת איכות ניכרת.
אם אין עותקים כאלה, אפשר לבצע עריכה/מיקס מחדש של סרטי ההקלטה המקוריים -- ה-session tapes (אם הם השתמרו במצב סביר) אם כי יש כאן בעייה -- לא תמיד אפשר לקבל את אישור המבצעים ו/או המפיק לתוצאת העריכה/מיקס הזו, כפי שאמור הייה לקרות עם המאסטר המקורי לדורותיו.
במקרים קיצוניים גם אפשר להשתמש בתקליטים כמקור, רצוי כמובן בהדפסות מוקדמות ככל האפשר במצב הטוב ביותר שמצליחים להשיג, או reel-to-reel tapes שיצאו מההקלטה המקורית, וייש כאלה שאפילו משתמשים בדיסקים, רחמנא ליצלן.
בכל מקרה שאין סרט רציף שאפשר לנגן ממנו צד שלם לתוך מכשיר החריטה, צריך להכין סרט כזה, מה שאומר העתקות אנאלוגיות של קטעים (ירידת איכות משמעותית בכל העתקה) חיתוכם (סכין יפאנית) והדבקתם ברצף (סלוטייפ), או -- ירחם השם -- המרות לדיגיטאל hi-res של קטעים, חיתוך והדבקה דיגיטאלית שלהם לקובץ אחד ללא הפסד איכות, ונגינתו באמצעות DAC ישירות למכשיר החריטה. יש חילוקי דיעות דתיים ממש מה גרוע יותר -- ההעתקות האנאלוגיות או ההסבות לדיגיטאל וחזרה.
אני לא מכיר דוגמאות של אותה הקלטה שעברה גם חידוש אנאלוגי-בלבד מצד אחד וגם חידוש שכולל דיגיטאציה מצד שני, כך שאין לי אפשרות השוואה ואין לי דיעה/אידיאולוגיה/אמונה/דת בעניין מה עדיף, אם בכלל, בהכללה, או בתלות ביכולות הטכנאים ובציוד.
אני לא בטוח שעמדותיהם של רוב בעלי העמדות בנושא אכן מבוססת על בדיקות אמינות ומובהקות-סטאטיסטית במידגם מייצג של הרבה הדפסות מחודשות של אותן הקלטות על ידי חברות שונות, שלא להזכיר אפילו חס-וחלילה שרצוי שהשוואות יהייו עיוורות, תוך השוואת ווליום מדוייקת עד כדי 0.5dB ופחות, אבל אני בטוח שתמצאו בעלי עמדות ממש חזקות, בעיקר בכיוון של אנאלוגי-בלבד == טוב, עירוב דיגיטאלי == רע.
אוקיי, אז אחרי שראינו את הייתרון בקיומו ובמצבו הנפלא של המאסטר המקורי והמאושר, נראה על-פניו שהדפסות מוקדמות אמורות לתת נוק-אאוט מוחלט וחד-משמעי לכל ההוצאות המחודשות, לא?
אז לא
בכל זאת יש כאן trade-off, לכאן ולכאן.
אם המאסטר טייפ לדורותיו השתמר במצב שמיש, עדיין ייתכן שבגלל עדיפות משמעותית של טכנאים/ציוד/חומרים/תהליכים מאוחרים יותר על מוקדמים, זה מצב אפשרי שהתוצאה תהייה טובה יותר בהוצאה המאוחרת, כולל למשל דברים כמו:
וכרגיל, לא רק המכשירים והטכנולוגייה קובעים הכל, אלא גם היכולות של הטכנאים, גם של אלה שהכינו את ההדפסות המוקדמות וגם של אלה שהכינו את ההוצאות המחודשות.
במאמר מוסגר, לא מובטח גם שההדפסות המוקדמות ביותר לתקליטים נעשו תמיד מהמאסטר דור ראשון במצב חדש. למשל, הקלטות הסטריאו המסחריות הראשונות נעשו החל בסוף 1953, לפני שהייתה הטכנולוגייה לחריטת תקליטים סטריאופוניים, שהגיעה לשוק בסוף 1957. בחלק מהמקרים, סרטי המאסטר שימשו בתקופת הביניים להפקת טייפים reel-to-reel עבור נגני טייפים סטריאופוניים ביתיים, ולא ידועה מידת השחיקה של הסרטים הנ"ל עד שהגיעו להדפסת התקליטים הראשונים.
מקרה נוסף שההדפסות הראשונות אינן בהכרח עדיפות על מאוחרות יותר הוא כשהן נעשו תוך שימוש בטכנולוגיות שאינן מתאימות לציוד של היום, כמו למשל Dynagroove של RCA (בתקופה שבערך בין 1963 ל-1970), שהתאימו למחטים כדוריות ולא אליפטיות.
אז אם אפשר הייה לחשוב שהאיכות המירבית מושגת בתקליט הראשון שמוטבע, ומכאן האיכות בקו ירידה מתמיד, עד אולי שהגיעו חברות ייעודיות שעשו ניסים ונפלאות בהוצאות מחודשות, אז זה לא המצב -- בפועל הדברים מסובכים בהרבה, כך שלצערי, אין מסקנות חותכות לכאן או לכאן...
אז מה המסקנות הלא-חותכות?
למי שחשוב הערך הכספי/אספני -- collector's item -- ו/או הנוסטאלגי של תקליט -- להחזיק פיסת היסטוריה ביד -- אין ברירה אלא לשאוף להשגת ההוצאות המוקדמות ביותר, ללא תלות באיך הן נשמעות. לעומת זאת, למי שאיכות הסאונד היא מה שחשוב לו, אין ברירה אלא לנסות ולהשוות וללמוד מהניסיון של עצמו ושל אחרים, כאשר הבעייה היא שכל מקרה לגופו.
התברר לי, למשל, שההדפסות של Analogue Productions, במיוחד מהמפעל החדש/מחודש שלהם, Quality Record Pressings, עולות לעיתים קרובות על המקור, כולל הדפסות מוקדמות ממש במצב טוב של RCA Living Stereo. לעומת זאת, הרבה מההדפסות של Speakers Corner מאכזבות, ונשמעות דומות יותר לדיסקים, לפעמים באיכות ייצור לא מזהירה ורעשי רקע.
כמוכן, הדפסות של 180-200 גרם אינן אוטומאטית עדיפות עדיפות על הדפסות רגילות, וגם הוצאות ב-45 סל"ד אינן תמיד עדיפות על ⅓33. או, במילים אחרות, אין שום סממן חיצוני שמבטיח ייתרון באיכות הצליל.
עמיר
להדפסות המוקדמות באמת של הקלטות אנאלוגיות יש יתרון מובהק -- סרט המאסטר דור ראשון, זה שקיבל את אישור המבצעים -- קיים והוא במצב הטוב ביותר שלו אי פעם.
עד שמגיעים להפקת מטריצת-מאסטר חדשה, סרט המאסטר יכול ללכת לאיבוד, או שמצבו יכול להידרדר, החל במידה קטנה ובלתי מורגשת ועד קטסטרופאלית. הידרדרות יכולה להיות מסוג אחד או יותר, כמו למשל:
- היחלשות המגנטיות של הסרט
- התקלפות החומר המגנטי של הסרט (למעשה כל נגינה של הסרט תורמת לזה)
- התקמטות/התפוררות של הסרט עצמו
- מתיחה/התכווצות לא אחידה לאורך הסרט
- השפעות מגנטיות בין ליפופים של הסרט (print through)
- הידבקות ליפופים של הסרט (מדי פעם נוהגים להריץ את הסרטים שבאחסנה במהירות מצד לצד כדי למנוע את הבעייה הזו)
לפעמים אפשר להציל סרט שהידרדר או חלקים ממנו, במידה זו או אחרת, ולפעמים לא. במקרי בעיות אפשר להיעזר/להשתמש בעותקים שלו או עותקים של עותקים (דור שני, שלישי והלאה), אך יש לציין שכל העתקה אנאלוגית גורמת לירידת איכות ניכרת.
אם אין עותקים כאלה, אפשר לבצע עריכה/מיקס מחדש של סרטי ההקלטה המקוריים -- ה-session tapes (אם הם השתמרו במצב סביר) אם כי יש כאן בעייה -- לא תמיד אפשר לקבל את אישור המבצעים ו/או המפיק לתוצאת העריכה/מיקס הזו, כפי שאמור הייה לקרות עם המאסטר המקורי לדורותיו.
במקרים קיצוניים גם אפשר להשתמש בתקליטים כמקור, רצוי כמובן בהדפסות מוקדמות ככל האפשר במצב הטוב ביותר שמצליחים להשיג, או reel-to-reel tapes שיצאו מההקלטה המקורית, וייש כאלה שאפילו משתמשים בדיסקים, רחמנא ליצלן.
בכל מקרה שאין סרט רציף שאפשר לנגן ממנו צד שלם לתוך מכשיר החריטה, צריך להכין סרט כזה, מה שאומר העתקות אנאלוגיות של קטעים (ירידת איכות משמעותית בכל העתקה) חיתוכם (סכין יפאנית) והדבקתם ברצף (סלוטייפ), או -- ירחם השם -- המרות לדיגיטאל hi-res של קטעים, חיתוך והדבקה דיגיטאלית שלהם לקובץ אחד ללא הפסד איכות, ונגינתו באמצעות DAC ישירות למכשיר החריטה. יש חילוקי דיעות דתיים ממש מה גרוע יותר -- ההעתקות האנאלוגיות או ההסבות לדיגיטאל וחזרה.
אני לא מכיר דוגמאות של אותה הקלטה שעברה גם חידוש אנאלוגי-בלבד מצד אחד וגם חידוש שכולל דיגיטאציה מצד שני, כך שאין לי אפשרות השוואה ואין לי דיעה/אידיאולוגיה/אמונה/דת בעניין מה עדיף, אם בכלל, בהכללה, או בתלות ביכולות הטכנאים ובציוד.
אני לא בטוח שעמדותיהם של רוב בעלי העמדות בנושא אכן מבוססת על בדיקות אמינות ומובהקות-סטאטיסטית במידגם מייצג של הרבה הדפסות מחודשות של אותן הקלטות על ידי חברות שונות, שלא להזכיר אפילו חס-וחלילה שרצוי שהשוואות יהייו עיוורות, תוך השוואת ווליום מדוייקת עד כדי 0.5dB ופחות, אבל אני בטוח שתמצאו בעלי עמדות ממש חזקות, בעיקר בכיוון של אנאלוגי-בלבד == טוב, עירוב דיגיטאלי == רע.
אוקיי, אז אחרי שראינו את הייתרון בקיומו ובמצבו הנפלא של המאסטר המקורי והמאושר, נראה על-פניו שהדפסות מוקדמות אמורות לתת נוק-אאוט מוחלט וחד-משמעי לכל ההוצאות המחודשות, לא?
אז לא
בכל זאת יש כאן trade-off, לכאן ולכאן.
אם המאסטר טייפ לדורותיו השתמר במצב שמיש, עדיין ייתכן שבגלל עדיפות משמעותית של טכנאים/ציוד/חומרים/תהליכים מאוחרים יותר על מוקדמים, זה מצב אפשרי שהתוצאה תהייה טובה יותר בהוצאה המאוחרת, כולל למשל דברים כמו:
- איכות הנגן שמשתמשים בו לנגן את הסרט, אם מבחינת frequency response, מהירות נכונה ויציבה של הסרט, ההגברה הפנימית של הנגן, יחס האות לרעש שלו וכו'
- ההגברה שמשתמשים בה בין נגן הסרט לבין מכונת החריטה
- מכונת החריטה עצמה והקשור אליה, כולל מבחינת דיוק ויציבות המהירות, טיב החריצים, אופטימיזציה של הריווח בין החריצים כפונקציה של האמפליטודה, equalization מדויק יותר לפיצוי על אי-הליניאריות של המכונה וכו'
- Half Speed Mastering -- ביצוע החריטה תוך שה-lacquer מסתובב בחצי המהירות, מה שמשפר, כנראה באופן ניכר, את איכות החריטה
- הקשיות והיציבות של החומר שבו חורטים -- בעבר הרחוק מאוד שעווה, אחר כך acetate lacquer, מ-1982 נוספה האפשרות של מתכת (Direct Metal Mastering == DMM)
- כל תהליכי הכנת המטריצות והסטמפרים
- תהליך ההטבעה
- איכות הוויניל עצמו
- כמות הוויניל -- עובי, משקל -- 180 או 200 גרם ויותר
- שימוש ב-45 סל"ד במקום ⅓33
- פירוק ליותר צדדים, כדי שפחות מהמוסיקה תהייה קרובה לסוף הצד של תקליט ואפשרי ריווח גדול יותר בין החריצים להקטנת ההשפעה ביניהם בזמן ההטבעה והגדלת וטווח הדינאמי וכמות הבאס
- הכבילה
וכרגיל, לא רק המכשירים והטכנולוגייה קובעים הכל, אלא גם היכולות של הטכנאים, גם של אלה שהכינו את ההדפסות המוקדמות וגם של אלה שהכינו את ההוצאות המחודשות.
במאמר מוסגר, לא מובטח גם שההדפסות המוקדמות ביותר לתקליטים נעשו תמיד מהמאסטר דור ראשון במצב חדש. למשל, הקלטות הסטריאו המסחריות הראשונות נעשו החל בסוף 1953, לפני שהייתה הטכנולוגייה לחריטת תקליטים סטריאופוניים, שהגיעה לשוק בסוף 1957. בחלק מהמקרים, סרטי המאסטר שימשו בתקופת הביניים להפקת טייפים reel-to-reel עבור נגני טייפים סטריאופוניים ביתיים, ולא ידועה מידת השחיקה של הסרטים הנ"ל עד שהגיעו להדפסת התקליטים הראשונים.
מקרה נוסף שההדפסות הראשונות אינן בהכרח עדיפות על מאוחרות יותר הוא כשהן נעשו תוך שימוש בטכנולוגיות שאינן מתאימות לציוד של היום, כמו למשל Dynagroove של RCA (בתקופה שבערך בין 1963 ל-1970), שהתאימו למחטים כדוריות ולא אליפטיות.
אז אם אפשר הייה לחשוב שהאיכות המירבית מושגת בתקליט הראשון שמוטבע, ומכאן האיכות בקו ירידה מתמיד, עד אולי שהגיעו חברות ייעודיות שעשו ניסים ונפלאות בהוצאות מחודשות, אז זה לא המצב -- בפועל הדברים מסובכים בהרבה, כך שלצערי, אין מסקנות חותכות לכאן או לכאן...
אז מה המסקנות הלא-חותכות?
למי שחשוב הערך הכספי/אספני -- collector's item -- ו/או הנוסטאלגי של תקליט -- להחזיק פיסת היסטוריה ביד -- אין ברירה אלא לשאוף להשגת ההוצאות המוקדמות ביותר, ללא תלות באיך הן נשמעות. לעומת זאת, למי שאיכות הסאונד היא מה שחשוב לו, אין ברירה אלא לנסות ולהשוות וללמוד מהניסיון של עצמו ושל אחרים, כאשר הבעייה היא שכל מקרה לגופו.
התברר לי, למשל, שההדפסות של Analogue Productions, במיוחד מהמפעל החדש/מחודש שלהם, Quality Record Pressings, עולות לעיתים קרובות על המקור, כולל הדפסות מוקדמות ממש במצב טוב של RCA Living Stereo. לעומת זאת, הרבה מההדפסות של Speakers Corner מאכזבות, ונשמעות דומות יותר לדיסקים, לפעמים באיכות ייצור לא מזהירה ורעשי רקע.
כמוכן, הדפסות של 180-200 גרם אינן אוטומאטית עדיפות עדיפות על הדפסות רגילות, וגם הוצאות ב-45 סל"ד אינן תמיד עדיפות על ⅓33. או, במילים אחרות, אין שום סממן חיצוני שמבטיח ייתרון באיכות הצליל.
עמיר
נערך לאחרונה ב:
