matanoosh
חבר משקיען
- הודעות
- 4,068
- מעורבות
- 1,564
- נקודות
- 113
אהבה זה להגיד לאשה: "קבענו שאאסוף אותך מהרכבת ב- 7 אבל את חוזרת מתל אביב ב- 10? אז תיקחי אוטובוס הביתה כי אני לא אעבור שם פעמיים.". ואז לקחת אותה בכל זאת.
אהבה זה לקנות מילקי לעצמך (רביעייה, לא תגידו אחד) כשהאשה קונה יוגורט MULLER (כי זה יותר בריא), ואז לתת לה את המילקי האחרון כשהיא לוטשת לכיוונו עיניים.
אבל אני חושב שהיום למדתי מה היא אהבה אודיופילית.
אחת הבעיות עם האנשים מוכי הבעיות הנפשיות שנקראים אודיופילים, היא העובדה שלרובם קשה מאד לשמוע משהו טוב יותר אצלם בבית - ואז לוותר עליו.
כמעט בכל המקרים שבהם שמעתי משהו ששיפר אצלי , המשהו הזה לא יצא מהדלת, או לכל הפחות נקנה משהו שווה ערך אליו. (ע"ע הגברה, ע"ע כבלים, ע"ע ספק לינארי למחשב).
------
מישל עבר אצלי היום (חידשנו את הרומן לאחרונה לאחר שהברנש גילה, באיחור אלגנטי של כ- 4 שנים, את המחשב כמקור אודיופילי), לצורך השוואה של הדאק שלי (DAC202 הישן והמוכר) עם הדאק החדש שנחת לפני כמה ימים בארץ הקודש, הלוא הוא:
Acoustic Arts Tube DAC II
הייתי מוכן נפשית לעובדה שמדובר במכשיר יקר, מעניין, לחלוטין לא בתחום האפשרויות שלי, ולחלוטין לא מתוכנן כשדרוג בזמן הקרוב. אבל אחד הדברים הנחמדים ביבואן החדש, היא העובדה שיש לו כוח להתרוצץ. אז הוא עבר אצלי עם המכשיר.
חיברנו. התמזמזנו ארוכות עם הדרייברים, קונפליקטים עם התקני ASIO, בעיות עם תוכנות ניגון ושאר בלבולי מוח. איפה הדאקים ב- $100 עם דרייבר בסיסי של Windows כשצריך אותם.....
לאחר שעה ארוכה של ניסיונות לייצב את המערכת, (בעיקר בגלל הסט-אפ היחסית מורכב אצלי) התחלנו להאזין. סוף סוף.
בשניות הראשונות היה לי קשה להרגיש את ההבדל בין מכשיר של 45,000 למכשיר של 25,000 ש"ח (חדשים).
אבל ככל שהזמן עבר, המכשיר התחמם, והווליום עלה, ההבדלים נהיו בולטים יותר: במה ענקית, פירוט שלא היה קודם, טקסטורות ושכבות נוספות בצליל, משקל משמעותי יותר, ובכלל- יותר מוסיקה.
(קרה אפילו משהו שמעולם לא חוויתי קודם - מישל אשכרה ישב שלושה שירים שלמים ולא הוציא מילה מהפה, כששנינו היינו מרותקים למוסיקה. חוויה נדירה)!
נהניתי מהמוסיקה, והתחלתי להתבאס מהשינמוך שיגיע לכשהמכשיר יפורק ויחזור הביתה.
היות וצריך לבשל ארוחת צהרים (אני אחראי על חיתוך הבשר, הירקות והשום), הצורך לחתוך את הסשן המוסיקלי הגיע בסופו של דבר לנקודת האל-חזור. פירקנו את המכשיר היפהפה הזה, והחזרנו את ה- WEISS המסכן. כבר הייתי מוכן נפשית לכאפת התבאסות.
אבל וואלה! הכאפה לא הגיעה!
כן, זה היה קטן יותר. כן, פחות מפורט. כן, פחות בס ופחות שכבות עסיסיות למוסיקה שגורמות לך לרצות לטעום אותה כמו מנגו בשל. אבל! עדין היתה מוסיקה. מדוייקת, מופרדת נכון... מעט מבויישת יותר. אך היא שם!
הבאסה לא באה!
אז מה היא אהבה אודיופילית? היא היא (פעמיים היא) היכולת לחזור למכשיר הישן שלך לאחר ששמעת משהו טוב יותר, ועדין להנות ממנו! והאמת? אני זוכר רק עוד פעם אחת שזה קרה לי.
אהבה זה לקנות מילקי לעצמך (רביעייה, לא תגידו אחד) כשהאשה קונה יוגורט MULLER (כי זה יותר בריא), ואז לתת לה את המילקי האחרון כשהיא לוטשת לכיוונו עיניים.
אבל אני חושב שהיום למדתי מה היא אהבה אודיופילית.
אחת הבעיות עם האנשים מוכי הבעיות הנפשיות שנקראים אודיופילים, היא העובדה שלרובם קשה מאד לשמוע משהו טוב יותר אצלם בבית - ואז לוותר עליו.
כמעט בכל המקרים שבהם שמעתי משהו ששיפר אצלי , המשהו הזה לא יצא מהדלת, או לכל הפחות נקנה משהו שווה ערך אליו. (ע"ע הגברה, ע"ע כבלים, ע"ע ספק לינארי למחשב).
------
מישל עבר אצלי היום (חידשנו את הרומן לאחרונה לאחר שהברנש גילה, באיחור אלגנטי של כ- 4 שנים, את המחשב כמקור אודיופילי), לצורך השוואה של הדאק שלי (DAC202 הישן והמוכר) עם הדאק החדש שנחת לפני כמה ימים בארץ הקודש, הלוא הוא:
Acoustic Arts Tube DAC II
הייתי מוכן נפשית לעובדה שמדובר במכשיר יקר, מעניין, לחלוטין לא בתחום האפשרויות שלי, ולחלוטין לא מתוכנן כשדרוג בזמן הקרוב. אבל אחד הדברים הנחמדים ביבואן החדש, היא העובדה שיש לו כוח להתרוצץ. אז הוא עבר אצלי עם המכשיר.
חיברנו. התמזמזנו ארוכות עם הדרייברים, קונפליקטים עם התקני ASIO, בעיות עם תוכנות ניגון ושאר בלבולי מוח. איפה הדאקים ב- $100 עם דרייבר בסיסי של Windows כשצריך אותם.....
לאחר שעה ארוכה של ניסיונות לייצב את המערכת, (בעיקר בגלל הסט-אפ היחסית מורכב אצלי) התחלנו להאזין. סוף סוף.
בשניות הראשונות היה לי קשה להרגיש את ההבדל בין מכשיר של 45,000 למכשיר של 25,000 ש"ח (חדשים).
אבל ככל שהזמן עבר, המכשיר התחמם, והווליום עלה, ההבדלים נהיו בולטים יותר: במה ענקית, פירוט שלא היה קודם, טקסטורות ושכבות נוספות בצליל, משקל משמעותי יותר, ובכלל- יותר מוסיקה.
(קרה אפילו משהו שמעולם לא חוויתי קודם - מישל אשכרה ישב שלושה שירים שלמים ולא הוציא מילה מהפה, כששנינו היינו מרותקים למוסיקה. חוויה נדירה)!
נהניתי מהמוסיקה, והתחלתי להתבאס מהשינמוך שיגיע לכשהמכשיר יפורק ויחזור הביתה.
היות וצריך לבשל ארוחת צהרים (אני אחראי על חיתוך הבשר, הירקות והשום), הצורך לחתוך את הסשן המוסיקלי הגיע בסופו של דבר לנקודת האל-חזור. פירקנו את המכשיר היפהפה הזה, והחזרנו את ה- WEISS המסכן. כבר הייתי מוכן נפשית לכאפת התבאסות.
אבל וואלה! הכאפה לא הגיעה!
כן, זה היה קטן יותר. כן, פחות מפורט. כן, פחות בס ופחות שכבות עסיסיות למוסיקה שגורמות לך לרצות לטעום אותה כמו מנגו בשל. אבל! עדין היתה מוסיקה. מדוייקת, מופרדת נכון... מעט מבויישת יותר. אך היא שם!
הבאסה לא באה!
אז מה היא אהבה אודיופילית? היא היא (פעמיים היא) היכולת לחזור למכשיר הישן שלך לאחר ששמעת משהו טוב יותר, ועדין להנות ממנו! והאמת? אני זוכר רק עוד פעם אחת שזה קרה לי.
