מוסיקה בלי לב ?

[מאסטרו אודיו]

האם מוסיקה בלי קצב יכולה לרגש?

על קצה המזלג.

אי שם במאה התשע עשרה, כנראה אצל פרנץ ליסט, הקצב (או המקצב. Tempi) החל מתחבא
בתוך המוסיקה. המוסיקה זורמת בזמן מבלי לקצוב אותו ובכך מעבירה את המאזין למימד אחר, מנותק
מהזמן.

להלן רשימה קצרה של מלחינים חשובים שהתנתקו מקציבת הזמן במובן הקלסי ויצרו שפה מוסיקלית
חדשה ומרתקת:

ואגנר
סיבליוס
דביסי
ראוול
גרהארד
אוחנה
דיטייה
קרטר
קראמב
בולז

סביבם יש כמובן מלחינים רבים נוספים.

מנגד להם, מלחינים אחרים העבירו את המקצב לקידמת הבמה וניתן לומר שהוא הפך ללב המוסיקה
שלהם. פיליפ גלאס וסטיב רייך מהבולטים שבהם.

סטרווינסקי, מלבד היותו רב אמן בתזמור היה אשף במשחקי מקצב. יצירות כמו פולחן האביב וציפור
האש מדגימות שינויי טמפו כמעט קבועים מתיבה לתיבה. למרות זאת, המוסיקה שלו נשארת קליטה
וסוחפת. איך זה קורה?

מעניין לציין שראוול משתייך לשתי הקבוצות. העמידו למשל את דפניס וכלואה אמול הבולרו המפורסם.

מדוע קצב כל כך מושך אותנו, או בהפוכה, מדוע מוסיקה שמחביאה את המקצב אינה פופולרית בקרב
הקהל הרחב ומצריכה סבלנות והשקעה?

עופר.

 

[AK1]

אני לא בטוח שהבנתי במה מדובר, מה גם שנראה לי שייש כאן בילבול בין כמה דברים שקשורים לקצב, כמו ריתמוס (rhythm), פעמה (beat), חלוקה לתיבות (bars), משקל (metre - כמה פעמות יש בכל תיבה וחלוקתן הפנימית), שיכול להיות קבוע/מתחלף, הטעמות/הדגשות קבועות/משתנות, סימקופות, וכו', כשנראה שהטמפו == מהירות -- הוא בעצם הכי פחות רלוואנטי לענייננו.

סטראבינסקי הייה אמן במשחקי הקשורים לקצב, לא מקצב, ומה שהשתנה מתיבה לתיבה זה לא הטמפו אלא המשקל, כולל הדגשות במקומות לא צפוים ומבמקומות שונים בתיבה, וזה לא קורה כל כך הרבה בציפור כמו בפולחן.

"בולרו" אינו אלא תרגיל בתזמור, במקצב קבוע של ריקוד הבולרו, ו"דאפניס" רוב הזמן לא עוסק במשחקי קצב, אם כי הפרק האחרון שלו במשקל הלא נפוץ (אבל קבוע) של 5/4.

לא ברור לי למה הכוונה במה שליסט עשה. לכל היותר, הוא הלך לכיוון של היעדר טונאליות, אבל היעדר מיקצב?

ולא ברור לי מה זה בעצם "החבאה של המקצב" או "היעדר מקצב"?? לא יכול להיות שהכוונה לדברים כמו "הפולחן", שהמיקצבים בו ברורים וחזקים, במרכז העניינים -- ההיפך ממתחבאים -- עיקר המישחק שם הוא בהם!

עמיר

 

[Sol]

:עצוב::עצוב:

 

[katzofe]

ולא ברור לי מה זה בעצם "החבאה של המקצב" או "היעדר מקצב"?? לא יכול להיות שהכוונה לדברים כמו "הפולחן", שהמיקצבים בו ברורים וחזקים, במרכז העניינים -- ההיפך ממתחבאים -- עיקר המישחק שם הוא בהם!

עמיר

למשל Swan of tuonela שם אין תחושה של מקצב.לא נראה לי שהתכוון ל"פולחן" לפי מה שכתב

 

[AK1]

למשל Swan of tuonela שם אין תחושה של מקצב.לא נראה לי שהתכוון ל"פולחן" לפי מה שכתב

נראה לי שהיעדר תחושת מקצב אפשרית רק כשמדובר בצלילים מאוד ארוכים בטמפו איטי, וזה לא המקרה ב"ברבור מטואונלה", ששם למנגינה בקרן האנגלית יש מקצב ברור, גם אם לא לגמרי פשוט (9/4 עם טריולה).

כנראה שרק עופר יכול להבהיר את כוונתיו...

עמיר

 

[מאסטרו אודיו]

עמיר, אני בטוח שהבנת בדיוק על מה אני מדבר.
אני לא רוצה להגרר לדיונים מיותרים על מונחים וציטוטים מהמילון
ולא להגיב על אוסף תיקונים מיותרים כשאין שום התייחסות לעיקר.
אני לא כותב כאן כדי להתנצח על כל שורה. תשאיר את זה לשיעורים
באקדמיה למוסיקה.
באמת, אם אין לך משהו קונסטרוקטיבי לכתוב תתאפק תן לאחרים להתייחס.

עופר.

 

[AK1]

העניין הוא שבאמת לא הבנתי

עמיר, אני בטוח שהבנת בדיוק על מה אני מדבר.
אני לא רוצה להגרר לדיונים מיותרים על מונחים וציטוטים מהמילון
ולא להגיב על אוסף תיקונים מיותרים כשאין שום התייחסות לעיקר.
אני לא כותב כאן כדי להתנצח על כל שורה. תשאיר את זה לשיעורים
באקדמיה למוסיקה.
באמת, אם אין לך משהו קונסטרוקטיבי לכתוב תתאפק תן לאחרים להתייחס.

עופר.

אז זהו, שבאמת לא הבנתי

אולי זה בגלל שאני חושב בצורה ליטראלית מדי, ולא מצליח להתגבר על אי-הדיוקים במינוחים, ואולי כי אני מסתכל על הדברים בצורה מאוד שונה (בגלל הליטראליות?) שזה פשוט לא מסתדר לי, בכלל.

אולי זה גם בגלל בורותי במוסיקה מודרנית, כך שאולי משהו ממה שאתה כותב רלוואנטי איכשהו למלחינים כמו גרהארד, אוחנה, דיטייה, קרטר, קראמב ו/או בולז, או אולי לדרך שבה הם ואחרים דיברו על המוסיקה שלהם, אבל זה ממש לא מסתדר לי עם המוסיקה של ליסט, ואגנר, סיבליוס, דביסי ו/או ראוול ו/או בכלל.

אני באמת לא מבין למה אתה מתייחס כשאתה כותב דברים כמו "קצב בלי לקצוב אותו" (האם זו אי חלוקה לתיבות?? עדיין נשאר קצב ובטח מיקצב!), או למה בכלל הכוונה. כנ"ל לגבי "ניתוק ממימד הזמן" -- לא רואה איך זה אפשרי.

"מוסיקה ללא מקצב" נראית לי אפשרית רק כשהצלילים ארוכים מדי מכדי שאפשר יהייה לקבל תחושה כלשהי של פעמה, ו""מוסיקה ללא קצב" נראית לי כמו מצב שבו הפעמה משתנה באופן אקראי ללא שום חוקיות נתפסת -- מה שבוודאי לא קורה אצל המלחינים הלא-"אוונגרדים" מבין אלה שהוזכרו.

אני באמת לא מבין את הניגוד הגדול בין ה"בולרו" ל"דאפניס", מעבר לזה שה"בולרו" הוא ברובו חזרה נוקשה ורפטיטיבית על אותו מקצב, בעוד ש"דפניס" אומנם חוזר על אותו מוטיב שבפתיחה (בעל מיקצב מוגדר מאוד) פעמים רבות, ובצורות שונות, אבל יש שם קטעים רבים קיצביים מאוד, ולא רק הפרק האחרון שהוא מאוד סוחף בקצב שלו, למרות שזה ב-5/4.

אז אני באמת לא מבין את מה שכתבת -- בכלל -- וזה לא מתחבר עד סותר את הצורה הבסיסית שבה אני חושב ומבין(?) מוזיקה.

אני מתנצל אם זה נראה כהקנטה או כהתחכמות, אבל זו באמת אי-הבנה בסיסית מצידי.

אודה לך אם תוכל להבהיר.

בברכה!
עמיר

נ.ב., ולא משנה מה אני כותב, עדיין אחרים יכולים להתייחס. גם אם הייתי רוצה -- ואני לא -- אין לי את היכולת למנוע ממישהו לכתוב.

 

[מאסטרו אודיו]

לב המוסיקה, כנראה מאז שהאדם ירד מהעצים ועד היום, הוא הקצב.

היכן שהוא במאה ה 19 (אני מזהה את זה אצל ליסט וואגנר. גם אצל ברוקנר) הקצב, הביט
או איך שתרצה לקרוא לזה, מתחיל להיות סמוי מן האוזן. זו לא מוסיקה שאתה יכול
להאזין לה ו״לתופף עם הרגל״. מה שמחליף את הקצב (שנעשה סמוי) הוא אווירה
או mood. טכנית, זה ממומש ע״י משפטים ארוכים מאוד או שינויי משקל תכופים ומסובכים.
במצב הקודם המוסיקה קוצבת את הזמן. במצב החדש בו אין קצב ברור אין במה ״להאחז״
והמוסיקה כאילו מתנתקת מזרם הזמן ועוברת למימד אחר.
רשימת המלחינים שהבאתי מראה איכשהו את התהליך מהקל אל הכבד, מהפשוט לכאורה
למסובך מאוד.
המוסיקה הזאת לא זוכה לפופולריות רבה. הקהל תמיד מעדיף קצב ברור וקליט ואולי
זה תמיד יהיה כך. המוסיקה האחרת מצריכה השקעה, ריכוז ומאמץ גם מהקהל שוחר
המוסיקה הקלסית.
לדוגמה הסמפוניות המאוחרות והפואמות הסמפוניות של סיבליוס אינם אוונגרד. הן ללא
ספק יצירות גדולות אבל המאזין הקלסי הממוצע לא מוצא שם את מקומו אפילו משתעמם.

אגב, למי שלא מצוי בעולם המוסיקה הקלסית אותה תופעה בדיוק קיימת גם בג׳אז. התהליך
הזה נוכח ופותח בצורה הכי בולטת ביצירה של ג׳ון קולטריין.

זה הרעיון שרציתי להביא לדיון. שוב, אני לא רוצה להגרר לדיונים מדוע ראוול כתב את הבולרו,
הגדרות מילוניות וכיו״ב. זה מעניין אבל לא כאן.

עופר.

 

[AK1]

עופר,

ראשית, הגדרות מילוניות בפירוש אינן הנושא ובטח לא מרכז ההתעניינות, למעט לבלשנים, אבל בהרבה מקרים הם המקום הראשון לבדוק בו במקרי אי בהירויות. אחוז ניכר ביותר מהוויכוחים מתברר כנובע מהגדרות שונות לאותן מילים שהצדדים השתמשו בהן.

סך הכל, אתה מנסה ללהעביר כאן רעיון די מופשט ואולי לא לגמרי טריוויאלי, כך ששימוש במילים במשמעויות בלתי-מתאימות עד סותרות להגדרות המקובלות (ה"מילוניות") יכול להיות מבלבל ביותר, ביחוד למי שבמקרה מכיר את ההגדרות (ולא שזה כבוד גדול או בושה גדולה כן/לא להכיר את ההגדרות הספציפיות האלה).

שנית, אכן לא כל כך מעניין למה ראוול כתב את "בולרו", אלא יותר מה שהוא אמר עליו -- שלמרות שזו יצירתו המוכרת ביותר, אין בה מוזיקה...

שלישית, אפשר לקרוא "מוזיקה" גם למיקצב ולקצב ולתיפוף בלבד, ואפשר לקרוא להם ה"לב" או ה"שלד" של המוזיקה, אם רוצים. ולהתעקש שזה המימד החשוב ביותר של המוזיקה. אני לא מוצא בזה הרבה טעם.

מבחינתי למוזיקה יש כמה "לבבות", כאשר הגובה (pitch) חשוב (לדעתי) לא פחות מהקצב. למעשה, מנגינה היא [שינוי] הגובה כפונקצייה של זמן, כשזה מה שמבדיל, לדעתי, בין רק מקצב לבין מוזיקה.

מקצב וקצב הם, לדעתי, אספקטים של מוזיקה, לא המוזיקה עצמה, שהיא, כאמור שילוב של כמה אספקטים, שבנוסף לגובה לפי הזמן של קו בודד, יש לה אספקטים נוספים, החל בהרמוניה (אספקט תוצאת השילוב הצלילים שמתקבלים בו-זמנית), קונטראפונקט (השילוב בין הקווים השונים), העוצמות של כל אחד מהקווים (דינאמיקה, שייש לה גם השפעה על הקצב, במקרה של הדגשות או היעדרן) והצבעים/גוונים (בחירת הכלים/קולות ודרך השימוש בהם).

רביעית, אם, לצורך הדיון הזה, ולא לגמרי בהתאם להגדרה המילונית, תרצה לקרוא "פעמה" או "beat" למקומות שבהם בא למאזין "להניע את הרגל" או את הגוף, עדיין יש, לדעתי, הבדל מהותי בין המצבים שבהם:

• הפעמה היא "סמוייה", כמו למשל במקרה של צלילים מאוד ארוכים ואיטיים
• לא בא למאזין להקפיץ את הרגל כי המוסיקה אינה עובדת בעיקר במימד הקצב, אלא יותר במימדים אחרים -- כמו שקורה בהרבה מאוד קטעים נוגעים ללב, לרוב איטיים, עשרות ואולי מאות שנים לפני ליסט ושאר המלחינים שהזכרת.
• יש נטייה ל"הקפיץ את הרגל", אבל המוזיקה מטעה בכוונה, ויוצרת/מחסירה הדגשות במקומות לא צפויים. החסרת הדגשות בעזרת צלילים שעוברים מעבר לקווי תיבה קיימת כבר אצל מונטוורדי וכנראה לפניו, הדגשות פתאומיות ישנן גם לפני בטהובן, אבל ממש "חוגגות" אצלו (יש מקומות ב"אירואיקה" שבהם המשקל כאילו מתחלף ממשולש לזוגי), ויש גם משקלים לא סימטריים, חילופי משקל וכאלה (יש כבר לפני ליסט, ונפוץ מאוד אצל סטראווינסקי).

ונראה לי שאתה עושה "סלט" בין כולם ו/או מבלבל ביניהם.

חמישית, אני לא בטוח שעניין הקצב הוא מה שהופך את סיבליוס המאוחר למשעמם (גם מבחינתי) -- נראה לי שהקצב שם מאוד ברור ולא נסתר -- אלא אולי תחושת הקור והאפרוריות והמונוטוניות והיעדר שירתיות בלא שיהייו דברים אחרים שיפצו על אלה.

שישית, אשמח אם תוכל להבהיר לי למה התכוונת בהנגדה בין ה"בולרו" לבין "דאפניס".
מעבר לזה ש"דאפניס" מסובך יותר -- לדעתי לא חסר לו כלום במימד הקצביות, וייש שם עוד קטעים קיצביים מאוד, לא רק זה (שמתחיל פרופר בסביבות 1:00):

[video=youtube;hrMnUUWTBd4]https://www.youtube.com/watch?v=hrMnUUWTBd4[/video]

בברכה!
עמיר

 

[nkorah]

אתם מדברים בדיוק על התקופה שבה המוסיקה ה"קלאסית" אבדה אותיועברתי להתעניין בסוגי מוסיקה פופולאריים יותר.
מעולם לא ניסיתי להבין למה בדיוק, אבל אולי נושא המקצב (או כל דרך אחרת שנקרא לכך) היא נקודת המבחן.
אם כן - מבחינתי התשובה מאוד חיובית

 

[AK1]

אתם מדברים בדיוק על התקופה שבה המוסיקה ה"קלאסית" אבדה אותיועברתי להתעניין בסוגי מוסיקה פופולאריים יותר.
מעולם לא ניסיתי להבין למה בדיוק, אבל אולי נושא המקצב (או כל דרך אחרת שנקרא לכך) היא נקודת המבחן.
אם כן - מבחינתי התשובה מאוד חיובית

אתה כנראה במצב טוב ממני בהרבה הקשר לשירשור הזה
אתה יודע על מה אנחנו מדברים, ואתה יודע מה השאלה, ואפילו יכול לענות עליה...
אני ממש לא

עמיר

 

[nkorah]

אתה יודע על מה אנחנו מדברים, ואתה יודע מה השאלה, ואפילו יכול לענות עליה...


עמיר

אתה קופץ למסקנות
אני מסתכל על רשימת הקומפוזיטורים ועל הדוגמאות האחרות וחושב או! - אין לי מושג על מה הם מדברים, אבל בדיוק ברשימה הזו הפסקתי לאהוב מוסיקה קלאסית...

מסקנה - בהנחה שהמתדיינים יודעים על מה הם מתדיינים, הם קלעו למה שאני לא אוהב...

 

[AK1]

אתה קופץ למסקנות
אני מסתכל על רשימת הקומפוזיטורים ועל הדוגמאות האחרות וחושב או! - אין לי מושג על מה הם מדברים, אבל בדיוק ברשימה הזו הפסקתי לאהוב מוסיקה קלאסית...

מסקנה - בהנחה שהמתדיינים יודעים על מה הם מתדיינים, הם קלעו למה שאני לא אוהב...

יפה!

חלק מהעניין הוא שאני לא מוצא הרבה מדי קשר בין ואגנר לסיבליווס, דביסי קשור לואגנר בעיקר כאנטיתיזה, וראוול מושפע מדביסי אבל הולך לכיוון אחר.

במלחינים כמו גרהארד, אוחנה, דיטייה, קרטר, קראמב ו/או בולז גם אני הפסקתי לאהוב, והשימוש במילה "קלאסית", ואולי בכלל גם במילה "מוזיקה" עבורם הוא מבחינתי בעייתי במקצת, אם כי הוא מקובל בהחלט.

ובעצם, מה שאולי הלך לאיבוד אצל ה"אוואנגארדים" וה"מודרניסטיים" למיניהם אינו קשור ספציפית לקצב, והסיבה לאבדן האהבה למוזיקה היא בכלל השינוי המהותי בהתייחסות המלחינים לפונקציה הבסיסית של המוזיקה -- האם היא בכלל צריכה להיות מהנה? האם היא אמורה בכלל להביע רגשות? ואם כן, האם אלה רגשות שאנשים בכלל רוצים להרגיש, או דברים כמו אימה, חרדה, פחד, בלבול, בדידות ויאוש ותסכול? או שהמוזיקה צריכה להיות "הגיונית", בנוייה לפי נוסחאות עם קשרים "מתימטיים" בין הצלילים? וכיו"ב.

עמיר

 

[AK1]

עופר,

בדרך כלל יש לך מה לומר, ואתה יודע להתבטא היטב.
נראה לי שהפעם פשוט העלית שירשור עוד לפני שהרעיונות שבו הבשילו, ו/או לא הקפדת על ההתנסחות כרגיל שלך.

שאלה אם אתה יכול/מוכן/רוצה לעשות reset ולכתוב את הדברים מחדש בצורה קוהרנטית יותר.

בברכה!
עמיר

 

[roibargil]

אני מתנצל מראש שאני 'מרדד' את הדיון והופך אותו להרבה פחות מתוחכם, אבל בתור מי שאין לו השכלה במוזיקה אלא פשוט אוהב מוזיקה בכל רמ"ח אבריו - אין מה להתווכח על הטעם. כל אחד אוהב משהו אחר, יהיה עם או בלי קצב. זה לא משנה. כל אחד ומה שעושה לו את זה. והכל יכול להיכנס ללב.

 

[AK1]

אני מתנצל מראש שאני 'מרדד' את הדיון והופך אותו להרבה פחות מתוחכם, אבל בתור מי שאין לו השכלה במוזיקה אלא פשוט אוהב מוזיקה בכל רמ"ח אבריו - אין מה להתווכח על הטעם. כל אחד אוהב משהו אחר, יהיה עם או בלי קצב. זה לא משנה. כל אחד ומה שעושה לו את זה. והכל יכול להיכנס ללב.

roibargil -- בתוכן, אני מסכים אתך לחלוטין, אבל ההתנצלות ממש מיותרת -- אתה לא "מרדד" שום דיון -- לא מתנהל כאן שום דיון

עופר העלה רעיונות שסביר שייש בהם משהו -- הוא לא טיפש בכלל והוא כן מתמצא בתחום -- אבל לא הקדיש תשומת לב לניסוחים, כך שנוצרו אי-הבנות, לפחות מבחינתי.

נראה לי שעופר פירש את התסכול שלי מאי-ההבנה כהתקפה עליו, ונמנע מלבהיר את רעיונותיו, אז אם מישהו צריך להתנצל כאן, זה אני, לא אתה.

עופר -- נא קבל התנצלותי. דווקא כן מעניין אותי לדעת מה ניסית לומר.

בברכה!
עמיר

 

[רונן ש]

מתנצל שרק עכשיו אני קופץ לשירשור שקפא לפני מספר שבועות...
אבל הנושא מעניין, ואולי אוכל לתרום.

עופר, המהפכה שאתה מדבר עליה התחילה לקרום עור וגידים כבר בסוף המאה ה-18, בתפר בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית במוזיקה.

המוזיקה של התקופה הקלאסית (מוצארט, היידן ובני דורם) היא מאד מדוייקת. תמיד נכתבת על פי חוקים מדוייקים וקשוחים: כך כותבים מוזיקה.
כך מבנה הסונטה, וכך נראה קונצ׳רטו לכלי סולו, אלה מספר פרקי סימפוניה, כך נשמעים משפטי סיום של התיזמורת לפני קדנצה, ועוד ועוד.
הנושאים שאתה לדעתי מתייחס אליהם - המשקל (מספר הפעמות בתיבה) והקצב (אורך הזמן של פעמה בודדת), אכן מדוייקים הם, ונדירים המקרים מתקופה זו בהם מלחין מרשה לעצמו להתעלם מספר החוקים ו״להתפרע״.
המוזיקה בתקופה הקלאסית, המאה ה-18, היא (וזו הכללה שלי) יפה וקליטה, קלה להאזנה משמיעה ראשונה, שמה המון דגש על מבנים מצודדי אוזן, ופחות על חווית רגש. מוזיקה מסודרת!
יכולה להיות אחלה מוזיקת רקע !!
ואכן, המון יצירות המנוגנות היום באולמות קונצרטים בחשיבות מנופחת הוזמנו במקור ושימשו כמוזיקת רקע באולמות השעשועים של נסיכי ורוזני אירופה.

המהפכנים של תחילת התקופה הרומנטית במאה ה-19, בראשם בטהובן, ניסו לראשונה לכתוב מוסיקה שפונה לרגש, או מעוררת חוויה אינטלקטואלית מעבר ליופי סימטרי קר.
ואז - לא רק משקל וקצב היו ״קורבן״, אלא גם הסולם על פיו נכתב פרק, או חוקי ההרמוניה.
כבר אין בעיה לזוז סולם, או לעבור לפתע ממשקל 4/4 למשקל 5/4 לכמה תיבות.

זו כבר לא מוזיקת רקע. זה כבר לא מובן מאליו שזה קליט משמיעה ראשונה.
זה דורש ריכוז, והאזנה, ועוד האזנה, ועוד אחת.

אני יכול לדבר עם אנשים או לבשל או לרחוץ כלים כשברקע סימפוניה של היידן, בשיא הכיף.
אבל כשאני מאזין לרחמנינוף לפסנתר מספר 2, אני לא עושה שום דבר אחר, ומעדיף להיות לבד בלי אף אחד בבית.

אני בכיוון?

רונן

 

[AK1]

מתנצל שרק עכשיו אני קופץ לשירשור שקפא לפני מספר שבועות...
אבל הנושא מעניין, ואולי אוכל לתרום.

עופר, המהפכה שאתה מדבר עליה התחילה לקרום עור וגידים כבר בסוף המאה ה-18, בתפר בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית במוזיקה.

המוזיקה של התקופה הקלאסית (מוצארט, היידן ובני דורם) היא מאד מדוייקת. תמיד נכתבת על פי חוקים מדוייקים וקשוחים: כך כותבים מוזיקה.
כך מבנה הסונטה, וכך נראה קונצ׳רטו לכלי סולו, אלה מספר פרקי סימפוניה, כך נשמעים משפטי סיום של התיזמורת לפני קדנצה, ועוד ועוד.
הנושאים שאתה לדעתי מתייחס אליהם - המשקל (מספר הפעמות בתיבה) והקצב (אורך הזמן של פעמה בודדת), אכן מדוייקים הם, ונדירים המקרים מתקופה זו בהם מלחין מרשה לעצמו להתעלם מספר החוקים ו״להתפרע״.
המוזיקה בתקופה הקלאסית, המאה ה-18, היא (וזו הכללה שלי) יפה וקליטה, קלה להאזנה משמיעה ראשונה, שמה המון דגש על מבנים מצודדי אוזן, ופחות על חווית רגש. מוזיקה מסודרת!
יכולה להיות אחלה מוזיקת רקע !!
ואכן, המון יצירות המנוגנות היום באולמות קונצרטים בחשיבות מנופחת הוזמנו במקור ושימשו כמוזיקת רקע באולמות השעשועים של נסיכי ורוזני אירופה.

המהפכנים של תחילת התקופה הרומנטית במאה ה-19, בראשם בטהובן, ניסו לראשונה לכתוב מוסיקה שפונה לרגש, או מעוררת חוויה אינטלקטואלית מעבר ליופי סימטרי קר.
ואז - לא רק משקל וקצב היו ״קורבן״, אלא גם הסולם על פיו נכתב פרק, או חוקי ההרמוניה.
כבר אין בעיה לזוז סולם, או לעבור לפתע ממשקל 4/4 למשקל 5/4 לכמה תיבות.

זו כבר לא מוזיקת רקע. זה כבר לא מובן מאליו שזה קליט משמיעה ראשונה.
זה דורש ריכוז, והאזנה, ועוד האזנה, ועוד אחת.

אני יכול לדבר עם אנשים או לבשל או לרחוץ כלים כשברקע סימפוניה של היידן, בשיא הכיף.
אבל כשאני מאזין לרחמנינוף לפסנתר מספר 2, אני לא עושה שום דבר אחר, ומעדיף להיות לבד בלי אף אחד בבית.

אני בכיוון?

רונן

אני לא מתיימר להבין מה בדיוק המהפיכה שעופר דיבר עליה, אבל חוששני שרחמנינוב לא הייה שותף לה, או לאף מהפיכה מוזיקאלית אחרת. הוא הייה רומנטיקן "ללא תקנה" (לא שהייתי רוצה "לתקן" אותן במשהו) בתקופה שכולם מסביבו הפכו את המוזיקה על פיה (ואם כבר הייתי "מתקן" אותם!).

הקונצ'רטו השני של רחמנינוב -- שאותו אני עדיין אוהב מאוד למרות מיליוני הפעמים ששמעתי אותו -- נחשב ע"י רבים כמוזיקת שמאלץ קליטה ברמה של מוזיקה לסרטים (והוא אכן שימש ברקע ליותר מאחד, אם אני זוכר נכון) והופיע גם בעיבודים רבים ברמה של "מוזיקת מעליות".

קשה לי גם לקבל את ההבחנה שמוסיקה ש"פונה לרגש" התחילה רק עם בטהובן, ולפני כן הייתה רק מוסיקה "מסודרת" עם "חוקים". להיפך, זה נראה לי היפוך בין סיבה ומסובב.

כנראה שמאז תחילת ימיה, המוזיקה פנתה אל "הרגש", מכל הסוגים, אם לחיזור ואהבה, אם לתפילה והודייה ולפולחן, אם לבכי ואבל, אם להמרצה ודירבון צבאיים, ואם לעינוג ולריקוד, טיקסי או חברתי או אחר. אני בטוח שלא תתקשה למצוא הרבה פנייה לרגש אצל פרסל ומונטוורדי, למשל, הרבה לפני בטהובן, גם לפניהם.

היו הרבה שלבים בהתפתחות המוזיקה, וה"חוקים" לא צמחו יש-מאיין. בהתחלה כנראה הייה רק קצב, ואחר כך כנראה נוספה מילודיה, ועם הזמן נוספו כל מיני שיטות לשילוב ואירגון בין הוספת חומר חדש לבין חזרה על חומר חדש, מניעת מונוטוניות ועם זאת לא חידוש מתמיד המונע תחושת חזרה והיכרות. זאת אם ע"י חזרה פשוטה, וצורת AB ואחר כך ABA, או חזרה פשוטה בהפרשי זמן (קאנון) ועם פיתוח (פוגה), וצורת רונדו ABACADA, ונושא וואריאציות, וכו'.

כל פעם הייו מלחינים גדולים שהמציאו וסללו דרכים חדשות, וחוקרי מוזיקה ולמדנים ומלמדים למיניהם שגזרו מהישגי קודמיהם "חוקים" איך "צריך" לכתוב מוזיקה, אבל תמיד הגדולים של הדור הבא שברו את ה"חוקים" של הדורות הקודמים והביאו דרכים חדשות, ששוב נוסחו כ"חוקים" חדשים וחוזר חלילה, עד שבאיזשהו שלב, בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, הגיועו להרגשה של מיצוי כל מה שאפשרי בדרך המחשבה שהייתה מקובלת עד אז, ויצאו לשבור אותה מכל הכיוונים, תחילה בהכנסת שיטה "מתימטית"/"לוגית" חדשה בהרמוניה (סריאליות) ושבירת הקצב (סטראווינסקי), ואחר כך בהדרגה גם בלי שיטה מוסדרת, עד למצב של תוהו ובוהו מוחלט, עם חופש אילתור למבצעים, עם אקראיות ומחשבים ויחסית מתימאטיים ומה לא אין כבר צורך במה שהייה פעם הבסיס למוזיקה -- המנגינה, ו/או הקצב, ואין הכרח שהמוזיקה תדבר למאזין כלשהו. הכל נשבר.

עמיר

 

[menahem]

עופר הגדיר את המוסיקה שאליה הוא מתכוון כ:"משהו שלא תוכל לתופף עם הרגל". אהבתי,ולדעתי הבנתי,את זה. אני רוצה לאמר משהו שקצת לוקח את הדיון למקום אחר אבל ללא כוונה לקחת אותו למקום אחר - כלל וכלל לא.

גם המוסיקה המודרנית (רוק מתקדם אלקטרוני וכו) ישנם לא מעט ניסיונות לקחת את היצירה למחוזות שיש בהם אמירה מוסקלית שאי אפשר לתופף עם הרגל.

אתן מספר דוגמאות ואח"כ הסבר:

להקת Yes באלבום Tales from Topographic Oceans.
להקת Gong בפרויקט Gnome (כולל 4 אלבומים או 3 תלוי איך סופרים).
ביורק באלבום האחרון שלה.

נתתי כאן 3 דוגמאות משלוש ג'אנרים שונים.

ב Tales from Topographic Oceans ישנו ניסיון לשוות ליצירה צורה של אמירה מוסקלית א-טונאלית שמושכת את המאזין למסע. לצערי תחילתו וסופו של המסע לא ברורים ולכן זו דוגמא אבל לא ממש מוצלחת של ניסיון לקחת יצירה מודרנית ולהפוך אותו לרצף של אמירות מוסיקליות ללא תוכן וללא מקצב - או לפחות ללא מקצב ברור - כזה שאפשר לנענע איתו ברגל.

בפרויקט Gnome של Gong יש כן אמירה מוסיקלית מאוד ברורה,וסיפור שנמשך על פני 4 אלבומים(יש כאלה הטענים לשלושה בלבד ושהרביעי רק ניצל את ההצלחה בחניות התקליטים). המוסיקה הזו איננה חסרת מקצב,אלא להיפך יש בה מקצבים והרבה,אבל:לענייות דעתי לא רק מקצבים שאי אפשר לנענע את הרגל אלא דווקא משפטים מוזקלים שבאים לשרת את הנרטיב של היצירה. כתוצאה מכך הנרטיב של היצירה לא חוזר על עצמו ונדרשת האזנה דרוכה על מנת לעקוב אחרי התוכן,המילולי והמוסיקלי. ה Gnome של Gong מושפע מאוד מדביסי ואגנר וגם ממלחינים קלאסיים של המאה ה 21.

התקליט האחרון של ביורק הוא דוגמא הרבה יותר מוצלחת למקרה שבו המלחינה מעוניינת שלא לדבוק במקצבים והתיבות הקלסיים של המוסיקה. ביורק השקיע הון עתק ומאמץ עצום במחקר של צלילים מן הטבע,החל מהרוח והים וכלה בצלילים שיוצרים מולקולות האטום (של החול למשל) ואת כל הצלילים האלה היא משלבת באלבום שלה וגם בהופעות שלה שהם מסע פרוטכני/מוסקלי מאתגר ומעניין.

לסיכום:

הרצון של מלחינים,קלאסים ומודרנים,לחקור את המוסיקה ולמצוא לה מקצבים ומקורות מהטבע,מהסובב אותנו וגם "מחוץ לקופסא",הוא לא חדש ולא רק שייך רק לעולם הקלאסי סימפוני אלא גם למוסיקה המודרנית מעולם הפופ והרוק המתקדם.
קל לנו,כמאזינים,להאזין למוסיקה שיש בה מקצב ברור כזה שמנענע את הרגל. אבל,מאתגר ולפעמים קשה להאזנה ואפילו לעיכול - להאזין למקצבים שלא מנענעים את הרגל שכדי להבין אותם,להתחבר אליהן ולרדת לשורשן של היצירות צריך לא רק לשמוע אלא,ובעיקר,להאזין. וזה בהחלט מוטיב,שבעיני,חשוב מאוד במסגרת ההנאה ממוסיקה.

מנחם.

 

[מאסטרו אודיו]

המוזיקה בתקופה הקלאסית, המאה ה-18, היא (וזו הכללה שלי) יפה וקליטה, קלה להאזנה משמיעה ראשונה, שמה המון דגש על מבנים מצודדי אוזן, ופחות על חווית רגש. מוזיקה מסודרת!
יכולה להיות אחלה מוזיקת רקע !!
ואכן, המון יצירות המנוגנות היום באולמות קונצרטים בחשיבות מנופחת הוזמנו במקור ושימשו כמוזיקת רקע באולמות השעשועים של נסיכי ורוזני אירופה.

המהפכנים של תחילת התקופה הרומנטית במאה ה-19, בראשם בטהובן, ניסו לראשונה לכתוב מוסיקה שפונה לרגש, או מעוררת חוויה אינטלקטואלית מעבר ליופי סימטרי קר.

ואז - לא רק משקל וקצב היו ״קורבן״, אלא גם הסולם על פיו נכתב פרק, או חוקי ההרמוניה.
כבר אין בעיה לזוז סולם, או לעבור לפתע ממשקל 4/4 למשקל 5/4 לכמה תיבות.

זו כבר לא מוזיקת רקע. זה כבר לא מובן מאליו שזה קליט משמיעה ראשונה.
זה דורש ריכוז, והאזנה, ועוד האזנה, ועוד אחת.

אני יכול לדבר עם אנשים או לבשל או לרחוץ כלים כשברקע סימפוניה של היידן, בשיא הכיף.
אבל כשאני מאזין לרחמנינוף לפסנתר מספר 2, אני לא עושה שום דבר אחר, ומעדיף להיות לבד בלי אף אחד בבית.

אני בכיוון?

רונן

רק באינטרנט אפשר לנהל שיחה בהפרשים של חצי שנה

כמה הערות.

אני ממש לא מתכוון למאה 18.

המוסיקה של התקופה הקלסית היא כל דבר חוץ ממוסיקת רקע. זה שבתקופה ההיא נורמת ההאזנה
היתה שונה לגמרי זה דבר אחר לגמרי. זה לא השפיע כהוא זה על כוונת המלחינים ועל עומק המוסיקה.
הסמפוניות של היידן הן ברובן יצירות גדולות והמאוחרות יצירות מופת (מכיר למשל את ההקלטות החיות
של שנדור ווג באורפאוס?)

הרומנטים לא היו הראשונים שניסו לכתוב מוסיקה שפונה לרגש. הם היו אולי הראשונים שניסו להאכיל את
המאזינים ברגש עם כפית. רגש היה במוסיקה מאז ומתמיד. אצל מונטוורדי יש לטעמי יותר רגש מכל
הרומנטים ביחד. אבל זה באמת עניין של טעם.

מוסיקת הברוק דורשת ריכוז והאזנה גדולים לא פחות יחסית לתקופה הרומנטית. בדרך כלל לטעמי הרבה
יותר. המתיאוס פסיון של באך, אולי היצירה המוסיקלית הגדולה בכל הזמנים, יכולה לגרום לך לבכות;
הן אם אתה מאמין בישו המשיח והן אם לא. כל מה שאתה צריך לעשות זה להאזין לה פעם אחת מהתחלה
ועד הסוף ולעקוב אחרי הטקסט (ביצוע מומלץ לבכי - הראשון של הרווחה).

כל זה מחוץ לדיון שניסיתי לעורר במקור.