ביל אוונס - השנים המוקדמות

עופר שחורי
12-01-2009 22:07

אין חובב ג'אז אמיתי שאינו מכיר את ביל אוונס, הפסנתרן והמלחין המחונן, עופר שחורי סוקר את השנים בהן צמח הכישרון ונסק אל על.


קשה לדמיין את הג'אז בלעדי אוונס. דורות של פסנתרנים ראו בו מנטור מוסיקלי (מקית' ג'ארט ועד אנריקו פיירנונצי) והשפעתו ניכרת עמוקות בנגינתם. אוונס משתייך לחבורת עילית של מוסיקאי ג'אז שהטביעו את חותמם בצורה עמוקה על סגנון הנגינה בכלי שלהם: קולמן הוקינס, ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס ועוד.

ביל אוונס הביא לג'אז את המהורהר, המורחב, את האימפרסיוניזם הקלאסי של רוול ודביסי. עבור חובבי מוסיקה רבים הוא חוליה מקשרת בין עולם הג'אז והקלאסי. אוונס לקח מהקלאסי (בהיותו פסנתרן בעל רקע קלאסי) והיפרה את הג'אז בגוונים וצבעים חדשים באופן שלא נעשה לפניו. אוונס היה גם מלחין מחונן והביא לעולם פנינים רבות בסגנון כתיבתו הייחודי.

השנים

קריירת הסולו של ביל אוונס החלה באמצע שנות החמישים ונסתיימה עם מותו הפתאומי ב 1980, מוות שהותיר את קהילת מוסיקאי וחובבי הג'אז באבל וצער עמוק. קריירה זו, שידעה עליות ומורדות, הותירה אחריה הקלטות מופת לא מעטות. יש הרואים בסשנים עם פול מושן (Paul Motian) וסקוט לה פארו(Scott LaFaro)  את שיאו של הטריו פסנתר בג'אז. בראש אלה כמובן הסשן בווילאג' ואנגארד 1961 שיצא במקור בשני תקליטים נפרדים  Waltz for Debby ו Sunday at the Village Vanguard.
בשנת 1958 השתתף אוונס באלבום הג'אז אולי הגדול בכל הזמנים המוכר בשם Kind of Blue.

עובדה מעניינת היא שביל אוונס היה מוערך מאוד ואף נערץ על גדולי מוסיקאי הג'אז באמצע בשנות החמישים עוד בטרם התפרסם.

בשנות החמישים החל אוונס את דרכו בניו יורק כנגן בהרכבי הזרם השלישי* The Third Stream ועם נגנים כדיזי גילספי וסטן גטס. בתקופה זו מתגלה אוונס כמלווה רגיש ומוכשר. הרקע הקלאסי שלו מורגש כמו גם השפעתו הגדולה של באד פאוול (Bud Powell) על נגינתו.

*זאנר שגובש והובל ע"י מלחין הג'אז גונתר שולר (Gunter Schuller)

סולו ראשון

אלבום הסולו הראשון של אוונס יצא בשנת 1956 תחת השם New Jazz Conceptions בהוצאת Riverside. האלבום הזה נותן לאוונס ביטוי ראשון כמוביל שלישיה. חברת התקליטים האמינה בו והיתה משוכנעת כי בידה אוצר אמיתי. זהו גם מפגש ראשון של בין ביל והמתופף פול מושן איתו יצר אוונס את השלישיה הקלאסית מאוחר יותר, בראשית שנות השישים. התקליט מציג את אוונס הצעיר (27) הן כמבצע והן כמלחין. זהו אלבום סווינגי ו"סוער" למדי אך כבר כאן אנו נחשפים לסגנונו המיוחד של אוונס (קטע 3, 5). וכמובן, ביצוע ראשון לWaltz for Debby  הנפלא. הנגינה כאן נוקשה יחסית לסגנונו המיוחד שהתגבש מעט מאוחר יותר.


תלמיד מוכשר

באותו זמן עובד ביל עם הפסנתרן והמלחין ג'ורג' ראסל (George Russell) שהיה מוסיקאי מלומד ומורה מחונן. אצל ראסל זכה אוונס להכיר מוסיקאים נהדרים כגו'ן קולטריין, ארט פרמר, מילט הינטון ואת המתופף פול מושן איתו כאמור ניגן גם בהמשך. ראסל מצא באוונס תלמיד מוכשר ומבצע מצויין למוסיקה שלו. אוונס היה מסוגל לעקוב אחרי ההוראות בקומפוזיציה ויחד עם זה ליצור סווינג. ראסל כתב לאוונס את “Concerto for Billy the Kid”. באותו זמן אוונס ניגן גם עם נגן הקלרניט טוני סקוט (Tony Scott) ג'אז מודלי* (ראה Aeolian Drinking Song).
ב 57 ראסל הוזמן לתרום קטע ל Brandies University Festival of the Arts והציע את“All About Rosie”  - קטע במבנה סוויטה בה אוונס מנגן כנגד ליווי סוער וקצבי.


התקליט הבא Everybody Digs Bill Evans יצא ב 1958 ומציג את ביל אוונס כאמן מבצע בטוח יותר וכמנהיג טריו אמיתי המגבש לראשונה נגינת צוות הרמונית אמיתית. אל אוונס מצטרפים כאן שניים מהבולטים שבנגני התקופה – סם ג'ונס על הבס (Sam Jones) ופילי ג'ו ג'ונס על התופים (Philly Joe Jones). זהו תקליט חובה לחובבי הטריו פסנתר ולחובבי אוונס בפרט. אם אחרי האזנה לתקליט הסולו הראשון עדיין "לא ירד האסימון" הרי שכאן אין עוד ספק שמדובר בכשרון ענק ויוצא דופן. התקליט זכה לשבחים רבים הן מהביקורת והן מקולגות.

ניכר על אוונס כי הוא מנגן כאן בקלילות ובהנאה רבה. הוא מוביל בביטחה את הרית'ם סקשן המצוין בנגינה נקייה וזורמת. התקליט כולל בלדות נפלאות בהן אוונס מתפייט על הפסנתר בכשרון שמזכיר ענקים כארט טאטום ובאד פאוול. את הקטעים מחבר קו דק ובלתי נראה של רומנטיקה מאופקת ומעט מלנכולית (What Is There to Say?, Young and Foolish). הקטע אפילוג (Epilogue) חוזר פעמיים (בסוף כל צד) ומזכיר פלרוד קטן של דביסי או פולנק.

ללא ספק, גולת הכותרת של התקליט היא קטע הסולוPeace Piece. הקטע החל את חייו כפתיחה מאולתרת
למחזמר Some Other Time ללנרד ברנשטיין אך לאחר שמצא בו אוונס עניין מיוחד החליט להקליט אותו כקטע עצמאי.


*הלחנה על בסיס סולמות מודליים במקום אקורדים. הדבר מחייב  את המאלתר לסולו יותר מלודי כיוון שהוא נצמד לסולם מודלי אחד ולא לחילופי אקורדים. בשנות ה שישים קולטריין חקר לעומק את הג'אז המודלי יותר מכל מוסיקאי אחר.
עצמאי. אותם אקורדים מהפנטים של הפתיחה ישמשו שוב בפתיחה של Flamenco Sketches בתקליט Kind of Blue בו שותף אוונס כשנה לאחר מכן. אין ספק שמיילס חמד לו את הפתיחה הנהדרת הזאת שהתאימה מאוד לרוח הכללית של התקליט. ההשפעה המודלית הגיעה מראסל אל אוונס וגם אל מיילס (כך לפי מקורות רבים של התקופה).

הפריצה לתודעה

שנת 58 היתה שנת הפריצה של אוונס לתודעה הציבורית. בעוד אמני ומבקרי הג'אז שמו עליו את עינם שנים קודם הוא זוכה עתה גם לאהדת הקהל הרחב. אוונס זוכה בתואר "הכוכב החדש'" של מגזין הג'אז Down Beat ולשבחי החשובים שבמבקרי הג'אז הצופנים לו עתיד מזהיר.

ג'ורג' ראסל לוקח על עצמו את המשימה להפגיש בין מיילס דייוויס וביל אוונס. מיילס דייוויס היה אחד המוסיקאים שצדו את כשרונו של ביל עוד שנים קודם לכן*. הקשר בין ראסל ומיילס היה ג'אז מודלי -  הדבר החם בג'אז של אותו הזמן. מיילס שכר את אוונס כיוון שהיה זקוק לפסנתרן שהיה בתוך העניין המודלי. כך אוונס מוצא עצמו בשישייה של מיילס דייוויס.
שיתוף פעולה קצר בין שמונה חודשים בלבד מוליד את הקלטת הג'אז אולי הגדולה בכל הזמנים – Kind of Blue. מה לא נאמר ונכתב על התקליט המופלא הזה. דבר אחד הלך והתבהר עם השנים – לאוונס תרומה גדולה מאוד להקלטה זו. אוונס שותף בכל הקטעים למעט אחד. רוח נגינתו מרחפת על פני כל האלבום.

החיבור בין מיילס ואוונס היה מיוחד מאוד וחד פעמי בג'אז. שניהם חיפשו ופיתחו קול אישי והם ממש השלימו זה את זה. ה"כח השקט" של אוונס השתלב בתחושת המרחב והעידון של מיילס. שניהם חלקו ליריות וזרימה מלודית ושני אלה הם שיצרו את המבנה המוסיקלי.
באופיים מיילס ואוונס היו ממש מנוגדים אבל הם חלקו אהבה משותפת למלחינים קלאסיים כרחמנינוף ולמלחינים מהאימפרסיוניזם הצרפתי. לאזניהם, מוסיקה ג'אז וקלאסית היו שני זרמים שמזינים את אותו הנהר.

בביתו שמע מיילס מוסיקה משל רוול, חצ'טוריאן וברהמס בקביעות. אוונס בביתו ניגן לרוב מוסיקה משל רחמנינוף, בטהובן ובאך ומשם "זרם" לג'אז.
הקול העשיר והקלאסי של אוונס על הפסנתר – חדש אז בהקשר של ג'אז – נמנע מלנגן את הטוניקה (צליל הבסיס) של אקורד וכך פיתח מגוון אפשרויות הרמוניות. מיילס, בנגנו תו אחד שמלווה מהלך של כמה אקורדים השיג משהו דומה מכיוון אחר. (אדרלי וקולטריין כינו זאת "רפרנס מרומז").
אוונס לוקח את מיילס למקום רך ומאופק, דבר שלא היה ממש לרוחם של חברי ההרכב. אדרלי העדיף את הליווי של גארלנד (Red Garland) שידע לתמוך בנגינה קצבית וחזקה. אך מיילס היה מרוצה מאוד מהצליל החדש של ההרכב (בדיעבד גם אדרלי "התאהב" באוונס וזימן אותו להקלטות שונות).

*דוגמה אחת: אוונס מנגן בסשן בווילאג' ואנגארד ולפתע מוצא את ראשו של מיילס בקצה השני של הפסנתר מאזין בתשומת לב.

החווייה של אוונס היתה כנראה אמביוולנטית. מצד אחד נהנה לשתף פעולה ולנגן כאן עם מוסיקאים נפלאים (מיילס, קולטריין, אדרלי, צ'מברס, קוב...). מצד שני הרגיש כמיעוט יחיד בתוך חבורה של שחורים. מיילס נהג להקניט אותו וקרא לו “whitey” (לבנבן). אולי רק כדי לדרבן אותו ולהוציא ממנו את המיטב אבל אפשר לנחש שהתחושה לא היתה  נוחה ביותר.

מיילס את אוונס

מיילס ואוונס ישבו ועיצבו יחדיו חלק נכבד מהקטעים בתקליט. מיילס אהב את Peace Piece ורצה לעשות בו שימוש. יחד הם עיבדו ויצרו את Sketches of Spain (שימו לב לפתיחה). את Blue in Green  כתבו יחדיו (אוונס לא זכה לקרדיט בתקליט). המתופף ג'ימי קוב מיטיב לתאר את הקסם שאירע בהקלטה:
"התחלנו לעבור על הקטעים, נכנסנו לזה, העסק קיבל סאונד יפה וחלק. ללא מאמץ – לא היה כל מתח – פשוט רגוע". בשני סשנים בלבד יצרה החבורה יצירת מופת אמיתית.

עד לתקופתנו, זהו תקליט הג'אז הנמכר בכל הזמנים, ראוי לציין כי חלק הארי של המכירות התבצע בשני העשורים האחרונים, רובו לקהל צעיר.

מיילס התמציתי בדרך כלל מתאר בפואטיות לא אפיינית את נגינתו של אוונס: "לביל היתה אש שקטה שאהבתי בפסנתר. הדרך בה ניגש לזה, הצליל שהשיג היה כמו צלילי בדולח או מיים מנצנצים במפל מים צלול. הנגינה של רד (גארלנד) נשאה את הקצב אך ביל השיג זאת בדרך עדינה ולא מורגשת".

מיילס נתן לאוונס את הזכות לכתוב את ה liner notes של התקליט. אוונס היטיב לתאר את הקסם שארע בסשנים בהתיחסו לאמנות יפנית. להלן תרגום חפשי של הטקסט כולו:


אלתור בג'אז
ביל אוונס

ישנה אמנות ויזואלית יפנית מסוימת בה נכפית על האמן הספונטניות. הוא חייב לצייר על קלף מתוח עם מברשת מיוחדת וצבע מיים שחור באופן כזה בו כל משיכה לא טבעית או מגע פתאומי יהרסו את הקו או יפלחו את הקלף. מחיקות ושינויים אינם בגדר האפשר. אמנים אלה חייבים לתרגל משמעת יחודית בה רעיון מורשה לבטא עצמו דרך תקשורת עם ידיהם בדרך בלתי אמצעית עד כי אין מקום לכל כוונה או הרהור שני.

הציור הנוצר חסר את המורכבות והמרקם של ציור רגיל אך נאמר כי אלה המטיבים ראות מוצאים בו משהו שנלכד והחומק מכל הסבר. אמונה זו שפעולה ישירה היא הבבואה העמוקה ביותר, אני מאמין, עודדה את האבולוציה של מוסיקאי הג'אז המאלתר מהזן המאוד רציני והמיוחד.

אלתור קבוצתי הוא אתגר גדול יותר. מלבד הבעיה הטכנית הכבדה של חשיבה עקבית משותפת ישנו הצורך המאוד אנושי, אפילו חברתי, של כל החברים למאמץ אוהד משותף לאותה תוצאה. בעיה קשה מאוד זו, אני מאמין, מאותגרת ונפתרת בצורה נהדרת בהקלטה זו.

כפי שהצייר זקוק לגבולות מסגרת הקלף כך הקבוצה המאלתרת זקוקה למסגרת הזמן. מיילס דייוויס מציג כאן מסגרות זמן עדינות בפשטותן אך עדיין מכילות כל מה שצריך כדי להמריץ ביצוע תוך התיחסות בוטחת לרעיון המקורי.

מיילס עיצב את המסגרות שעות מעטות לפני ההקלטה והגיע עם סקיצות שציינו ללהקה מה יש לנגן. לכן, אתם תשמעו בביצועים אלה משהו קרוב לספונטניות טהורה. הלהקה מעולם לא ניגנה קטעים אלה טרם הקלטות אלה וסבורני שללא יוצא מן הכלל, כל ביצוע מושלם הוקלט בטייק הראשון.

למרות שזה לא יוצא דופן לצפות ממוסיקאי ג'אז לאלתר על חומר חדש בסשן הקלטה, אופי הקטעים מציג אתגר יחודי.

בקצרה, המאפינים הפורמליים של חמשת הקטעים הם:

So What צורה פשוטה מבוססת על 16 תיבות בסולם אחד, 8 באחר ועוד 8 בראשון. התיבות עוקבות אחרי פתיחה של בס ופסנתר בסגנון קצבי חפשי.
Freddie Freeloader בלוז 12 תיבות מקבל אישיות חדשה ע"י פשטות אפקטיבית של מלודיה וקצב.
Blue In Green צורה מחזורית של 10 תיבות הבאה אחרי הקדמה בת ארבע תיבות ומנוגנת ע"י סולנים תוך מגוון משחקים במסגת הזמן.
Flamenco Sketches הוא בלוז 6/8 ב 12 תיבות היוצר את האוירה דרך שינויים מודליים ספורים ודרך התפיסה המלודית החופשית של מיילס.
All Blues הוא סידרה של 5 סולמות, כל אחד מתארך לפי רצון הסולן עד אשר השלים את הסידרה.

אוונס ללא מיילס

אוונס עוזב את מיילס בחפשו אחר דרך עצמאית. התמכרותו לסמים קשים מקשה עליו את העבודה המשותפת. מיילס, שאך עתה הצליח להתנקות מסמים בתהליך קצר ומכאיב אינו יכול לסבול את הנטל הכרוך בלהעסיק נגנים מכורים לסם (גם את ג'ון קולטריין פיטר על רקע זה).
עם תחילת שנות השישים אנו מוצאים את אוונס מקים את הטריו עם פול מושן (תופים) וסקוט לה פארו (בס). טריו זה הותיר את חותמו בג'אז לעד. השלישיה הקליטה סה"כ ארבעה אלבומים בלייבל Riverside: Portrait In Jazz (1959), Explorations, Sunday at the Village Vanguard ו Waltz For Debby (1961). שני האחרונים לקוחים מאותו הסשן במועדון הווילג' וואנגארד*.

כבר ב Portrait In Jazz השלישיה נשמעת מצוין. כותרת התקליט אולי יומרנית משהו אבל היא מצביעה על הבטחון הרב של הלייבל בתוצר. הכותרת התבססה על ציטוטי תשבחות מאת מיילס, אדרלי, אחמד ג'אמאל, ג'ורג' שירינג ואחרים לתקליט הקודם (Everybody Digs…). אוונס עצמו נבוך מהעניין. "מבריק", "חשוב", "יצירתי" הם רק חלק מהתשבחות.
בתקליט הזה מעבד אוונס בחדווה חומרים מוכרים ונהנה מתמיכה אפקטיבית, חכמה ותומכת משני שותפיו.
כשרונו כמלחין ניכר ב Peri’s Scope וב Blue In Green (כאמור ב Kind Of Blue לא זכה בו לקרדיט כמלחין).

*הסט המקורי והמושלם יצא באחרונה בפורמט של שלשה דיסקים תחת השם The Complete Village Vanguard Recordings, 1961 בלייבל Riverside. מומלץ ביותר!
 

עטיפת התקליט Portrait In Jazz ,Riverside12-315


ב- Explorations השלישיה מגיעה להרמוניה ונשמעת מעולה. התקליט זוכה לאהדת כל המבקרים. כולם מיישרים קו וכך גם הקהל. אוונס מתקבל כאמן מוכשר ומיוחד ע"י הכל. הוא מדורג שישי במצעד פסנתרני הג'אז שלDown Beat בשנת 59 וחמישי ב 60. מקדימים אותו פסנתרנים מהוללים כאוסקר פיטרסון, הוראס סילבר, ת'לוניוס מונק, ארול גארנר...
בתקליט הזה לוקח אוונס חומרים "שחוקים" למקום חדש, מפתיע ומרענן. יש גם חומרים חדשים כמו Nardis של מיילס. הנגינה שלו מצטיינת במשפטים ארוכים וליריים ובצליל פסנתר עשיר.

תקליטים חדשים של אוונס הם מאורע יחסית נדיר בשכיחותו ובאיכותו. ביקוריו בכלל באולפן ההקלטות היו נדירים. כל עוד לא הרגיש שיש לו משהו חדש לאמר לא הקליט. הוא מקליט בקצב איטי מאוד ומחפש את קולו. נראה שהוא המבקר חריף ביותר של עצמו ובעוד מבחוץ התשבחות שופעות הוא עצמו נבוך וספקני.

החיבור למה שקורה מיד אח"כ נראה בלתי נמנע.

המשך: חלק ב'

עופר שחורי הינו חובב מוזיקה ויבואן Maestro Audio
מעבר לתגובות בפורום