רמקולים בשירות המלכה - ProAc Studio 110
רוי לינדנפלד
05-12-2008 06:58
רוי מארח זוג רמקולים פרואק סטודיו 110, מדפיים עם צליל טבעי ולא מתיפייף, הצטרפו לביקור בממלכה הבריטית.
תה ראשון של בוקר (הקדמה)
אחחח... רמקולים בריטיים. הם בהחלט עושים לי משהו. תחושה של היסטוריה אולי. משהו אצילי. הם היו שם הרי לפני כולם: הקליטו עם הביטלס, צחקו עם מונטי פייתון, נאמו עם צ'רצ'יל וצחצחו חרבות עם סר לנסלוט . הם האבות המייסדים של ז'אנר ההי-פיי, לפחות תודעתית (כן, כן, יש המון קרדיט היסטורי גם לחברים מצידו השני של האוקיינוס).
רמקולי הי-פיי בריטיים זו כבר כמעט קלישאה אודיופילית, לכן התרגשתי באופן מיוחד כאשר נחתו בביתי לביקור קצר זוג של רמקולי פרואק סטודיו 110. לרמקולים בריטיים רבים יש קטע עם שמות מוזרים אך בעלי הסבר: "ספנדור" לדוגמה הינו צירוף שמותיהם של המייסדים ספנסר ודורותי היוז, גם אצל הרבת' ההיגיון דומה, אולם לשם פרו-אק נבצר ממני למצוא הסבר הגיוני כלשהו. שמחתי גם על הבונוס הקטנטן בהיות סקירה זו סקירה ראשונה בעברית, ככל שידוע לי, על רמקול של חברת רמקולים חשובה זו.
בעבר יצא לי להאזין ארוכות לProAc Response 1SC , מוניטור קטנטן (וממוצב גבוה מהסטודיו 110) שהרשים אותי מאוד באשר לניסים ולנפלאות שניתן להוציא מדרייברים כה קטנים. ה-Response לא היה מושלם, אולם הגיש את המוזיקה מאוד "נכון" לטעמי. האם דגם הכניסה של ProAc מזכיר במשהו את אחיו הקטן גדול? מיד נברר.
אנגליש ברקפסט (מבט ראשון)
הרמקולים הינם רמקולי מדף שש-וחצי, מהרגילים למראה ביותר בהם יצא לי להיתקל. מלבד הטוויטר הממוקם בהטיה הצידה ולא במרכז ציר הרוחב של התיבה כמקובל, היה זה הרמקול בו הייתי בוחר לתמונה בהגדרה האנציקלופדית של "רמקול מדף". הרמקולים מצוידים בבאס פורט קדמי העשוי להקל על מיקומם בסמוך לקירות ובשני זוגות טרמינלים עם גשרים הניתנים להסרה.
מבחינת רמת הגימור, ההתרשמות בינונית למדי. הרמקולים מצופים פורניר עץ סטנדרטי (לפחות לא טפט עם סכמה מזויפת של עץ). הבאס פורט הינו שפופרת פלסטיק התקועה ברמקול ואינה משתלבת עם הפורניר בצורה אחודה אלא נראה כי הוכנסה לשם רק אחרי ההרכבה. הטרמינלים הינם "ברזים" מתכתיים מוזהבים סטנדרטים מאוד ולוחית הלוגו האחורית עם שם הדגם ושאר פרטים נראית מודבקת.
בשורה התחתונה, לא אסון, אבל באמת המינימום ההכרחי. ה- WAF סביר רק הודות לגודלם; העברתם תחת הרדאר הביתי כדקורציה, אפעס, לא תלך.
על הבדיקה
לחמשת קוראיי הנאמנים (כולל ליאור) תנאי ההאזנה כבר מוכרים, אך אפרט אותם בכל זאת. הסלון גדול, קרוב ל- 60 מ"ר, עם תיקרה של 3 מ'. האקוסטיקה בו טובה אולם ללא טיפול מקצועי. מרחק הישיבה עומד על כ- 2 מ', ומסביבם של הרמקולים יש מרחקים של כמה מטרים לכל כיוון באופן א-סימטרי (כלומר הם ממוקמים באמצע הסלון. וכן, אני נשוי). על ההגברה אמון מגבר "דיגיטלי" Class-T של אקווה אודיו בשם "Leviathan", וה-CDP הינו הארקאם דגם 72. הרמקולים מוקמו על סטנדים של Dynaudio
BBC on the air (האזנה)
לכבוד המאורע וכדי לא לגרום לרמקולים חלילה הלם תרבות החלטתי הפעם להתמקד בעיקר במוזיקה בריטית.
חדור אופטימיות התחלתי את הבדיקה עם האלבום "Monty Python Sings", שמעבר להיותו קורע מצחוק, הוא גם מוקלט נהדר. פתחתי את הבדיקה עם השיר האלמותי "Every Sperm is Sacred". קולו של מייקל פאלין בקע בבירור מבין הרמקולים, טבעי ורגוע, ואיתו כלי הליווי.
בהמשך הצטרפה מקהלת ילדים לשיר ונשמעה טבעית וחסרת מאמץ, מחלל החדר ולא במישרין מהרמקולים. הרמקולים ביצעו "טריק היעלמות" ופשוט הותירו את המקהלה איתי.
בדקה ה 1:31 בשיר ישנו קטע סולו של ילד מתוך המקהלה, שהועבר בצורה טבעית ונעימה. הפרזנטציה הייתה בגודל הנכון; הילד לא נשמע ענקי ומלא אוויר מחד ולא קטן וצפצפני מאידך, just right.
משם החלטתי לבדוק את הרמקולים בשיר דינמי ועמוס יותר, ולכן עברתי לשיר הנושא מתוך "The life of Brian". שיר זה מבוצע ע"י זמרת (שנשמעת אמריקנית, אבוי!) מלאת מרץ ואוויר המלווה בנעימה ג'יימס בונדית משהו. השיר כולל כלי נשיפה רבים ותופים, ועולה למספר שיאים אנרגטיים במהלכו, בהם הזמרת שרה מלוא קולה וחצוצרות צורמות חותכות את האוויר בעוצמה.
כולם היה שם: כלי הנשיפה, התיפוף והזמרת. טבעיים, לא חותכים את האוזניים, פשוט נכונים. משהו בכל זאת הפריע לי בקולה של הזמרת, שנשמעה לי קצת "רזה".
בכדי להיות בטוח קפצתי לרגע לצידו השני של האוקיאנוס, והשמעתי את האלבום "The Rodgers & Hart songbook" של אלה פיצג'רלד. ואכן כך. גם הגב' פיצג'רלד נשמעה מעט נטולת אויר. בשיר "Give it back to the Indians", בדיוק בשורה זו הזהה לשמו של השיר, ישנה ירידה חדה ועמוקה בטונים בסופה של השורה. הגברת לא נשמעה שם במיטבה, וקולה הגדול נשמע קצת חנוק. כך גם שאר השירים באלבום; פיצג'רלד נשמעה בהחלט כמו עצמה, אולם היה בקולה משהו עצור. מאידך, ייאמר לזכותם של הרמקולים כי בעוד שחסר היה קצת אויר, לא נרשמו ניסיונות התייפיפות כלשהם.
כבר בשלב זה שמתי לב לתכונה מרכזית שחזרה על עצמה בכל דבר שנוגן: הרמקולים הללו, בניגוד לרמקולים אחרים שניגנו אצלי, אינם מנגנים "יפה". חמשת קוראיי הנאמנים יודעים למה הכוונה, אך אסביר בכל זאת לטובת שני המצטרפים החדשים. רמקולים רבים נועדו להרשים מאוד בהאזנה ראשונית, מטעמי שיווק יש להניח. חלקם יהיו מאוד "בהירים" ולכן יידמה כאילו הם מפורטים מאוד, וחלקם עמומים יותר ובעלי תוספת מיד-באס מלאכותית שתגרום להם להישמע "חם" ו"עמוק". אותם רמקולים מתאימים בטווח הארוך למי ששומעים בהם בעיקר את סגנונות המוזיקה המתאימים לאופיים (יש הנוטים לייחס את ה"חמים" יותר לג'אז ולווקאל למשל). הסטודיו 110 הוא לא זה ולא זה. לכאורה היעדר ה"יופי" הינו חיסרון, אולם לטעמי זהו פלוס גדול. אצלי אותו היעדר "יופי" מתפרש כניטראליות. וניטראלי, עבורי, פירושו רמקול רב תכליתי, ואכן כזה הסטודיו 110. כל מה שהשמעתי דרכו נשמע טבעי, נכון, ולא מיופייף. הדברים לא תמיד נשמעו מצוין, כמו במקרה של פיצג'רלד, אבל אף פעם לא "מטופל", תמיד טבעי.
שרלוק חוקר
המשכתי לבדוק את הסברה הזו עם קצת מוזיקה קלאסית. במסגרת הביקור בממלכה קיבל את כבוד הראשונים הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של John Field, מלחין בריטי יליד המאה ה-18. הקונצ'רטו הנ"ל משלב כלי מיתר ופסנתר.
הרמקולים נעלמו בחלל החדר ופרשו במה אחורית ורחבה מאוד, עם אימג' מדויק המאפשר לעמוד על מיקומו היחסי של כל כלי (או קבוצת כלים, כשמדובר בכלי מיתר המנגנים יחד). הטונאליות של הכלים הייתה טבעית; לא נעימה ו"נוזלית" מידי מחד, ולא צורמת כלל מאידך. התחושה הייתה של פירוט, אבל לא לרמה של לשמוע את הקשישות בקהל פותחות בונבון. הבמה הרחבה תאמה מאוד את ציפיותיי.
במאמר מוסגר אוסיף כי גיליתי בהתנסויותיי כי בד"כ ישנו מתאם בין היכולת לפרוס במה אחורית ורחבה לבין הניטרליות של הרמקול. זאת כמובן בהינתן שאפשר למקם את הרמקולים בחלל מספיק גדול לשם כך. את זה אני רק מסייג בכך שאומר, שלפחות בחלל שלי, כל הרמקולים שניגנו "יפה", וספציפית ה"כהים" יותר, נתנו במה צרה יחסית (חלקן עמוקות וחלקן שטוחות) בעוד הרמקולים ה"יבשים" נתנו במה רחבה, על אותן הקלטות כמובן. כאן, כאמור, מצאתי את עצמי מול במה מאוד רחבה, למעשה כרוחב החדר שהוא משמעותית יותר ממפתח הרמקולים.
המשכתי עם יצירות נוספות מאירופה (לצערי אין לי יותר מלחינים בריטיים בארסנל), ובסימפוניה הראשונה של רחמנינוב וגם בחמישית של מאהלר הביצועים חזרו על עצמם במדויק. במה רחבה, כלים טבעיים, פירוט, תחושה שכולם שם. מה היה חסר? תחום תחתון. כבר שמעתי יותר מרמקולים באותו גודל (כולל ממשפחת הניטרליים יש לציין), וכן אותו הדבר שהפריע לי עם פיצג'רלד. משהו עצור אולי, מנומס מידי. קצת קוצר נשימה, עמימות מסוימת.
קינחתי בחזרה בממלכה הבריטית, עם האלבום Manifest Destiny של להקת הפיוז'ן Brand-X. כאן, למעט התופים, הצלילים אלקטרוניים לחלוטין (גיטרה חשמלית בעיקר). קשה לפיכך לדבר במקרה זה על טונאליות טבעית, כך שזו בעיקר בדיקת דינאמיות, שהייתה טובה בסה"כ. לא כוח מתפרץ, אבל הופעה חיה עם הרבה נוכחות. המינוס היחיד המשמעותי מגיע מאותו מקום שהפריע לי לכל אורך הבדיקה, ובא לכדי ביטוי בתופים, שמשמעו מעט מרוחק ומודחק.
תה מנחה ועוגיות (סיכום)
הסטודיו 110 הוא רמקול מצוין כרמקול רמת כניסה, ומעבר לכך, הוא אחד מרמקולי רמת הכניסה היותר טובים שיצא לי לשמוע. איך זה ייתכן, לאור המינוסים שתיארתי? פשוט מאוד - זה רמקול מאוד "נכון", שאינו מתיימר לקפוץ מעל הפופיק. הסטודיו 110 פועל בדיוק בגזרת יכולותיו, לא יותר ולא פחות. ברמקולי רמת כניסה רבים "מייפים" את הצליל כדי שישמעו כמו יותר מרמתם, אבל מאבדים משהו בתמורה, בעיקר וורסטיליות. בסטודיו 110 לא ייפו שום דבר ולכן גם לא איבדו שום דבר. הוא נשמע טוב בהכל ולא מצטיין בכלום. זה איננו הרמקול שתשמיעו לחברים עם מוזיקת הדגמה כדי שיתעלפו משתי דקות האזנה, אלא רמקול שיכול ללוות אתכם נאמנה לאורך זמן. לדעתי, זה הכיוון הנכון בתכנון רמקולים, ויש לקוות כי הוא עקבי ב- ProAc. ככל הנראה הדבר היחיד שמונע מהסטודיו 110 להיות ממש מצוין הינו פשוט היותו ברמת הכניסה. ההדגמה הזו גורמת לי בעיקר לצפות לגדולות מהרמות הגבוהות יותר של ProAc, מי ייתן וינחתו בסלוני בקרוב.
מחיר: 8,700 ש"ח
אחריות: אלגזי
קישור: מפרט באתר יצרן
אחחח... רמקולים בריטיים. הם בהחלט עושים לי משהו. תחושה של היסטוריה אולי. משהו אצילי. הם היו שם הרי לפני כולם: הקליטו עם הביטלס, צחקו עם מונטי פייתון, נאמו עם צ'רצ'יל וצחצחו חרבות עם סר לנסלוט . הם האבות המייסדים של ז'אנר ההי-פיי, לפחות תודעתית (כן, כן, יש המון קרדיט היסטורי גם לחברים מצידו השני של האוקיינוס).
רמקולי הי-פיי בריטיים זו כבר כמעט קלישאה אודיופילית, לכן התרגשתי באופן מיוחד כאשר נחתו בביתי לביקור קצר זוג של רמקולי פרואק סטודיו 110. לרמקולים בריטיים רבים יש קטע עם שמות מוזרים אך בעלי הסבר: "ספנדור" לדוגמה הינו צירוף שמותיהם של המייסדים ספנסר ודורותי היוז, גם אצל הרבת' ההיגיון דומה, אולם לשם פרו-אק נבצר ממני למצוא הסבר הגיוני כלשהו. שמחתי גם על הבונוס הקטנטן בהיות סקירה זו סקירה ראשונה בעברית, ככל שידוע לי, על רמקול של חברת רמקולים חשובה זו.
בעבר יצא לי להאזין ארוכות לProAc Response 1SC , מוניטור קטנטן (וממוצב גבוה מהסטודיו 110) שהרשים אותי מאוד באשר לניסים ולנפלאות שניתן להוציא מדרייברים כה קטנים. ה-Response לא היה מושלם, אולם הגיש את המוזיקה מאוד "נכון" לטעמי. האם דגם הכניסה של ProAc מזכיר במשהו את אחיו הקטן גדול? מיד נברר.
אנגליש ברקפסט (מבט ראשון)
הרמקולים הינם רמקולי מדף שש-וחצי, מהרגילים למראה ביותר בהם יצא לי להיתקל. מלבד הטוויטר הממוקם בהטיה הצידה ולא במרכז ציר הרוחב של התיבה כמקובל, היה זה הרמקול בו הייתי בוחר לתמונה בהגדרה האנציקלופדית של "רמקול מדף". הרמקולים מצוידים בבאס פורט קדמי העשוי להקל על מיקומם בסמוך לקירות ובשני זוגות טרמינלים עם גשרים הניתנים להסרה.
מבחינת רמת הגימור, ההתרשמות בינונית למדי. הרמקולים מצופים פורניר עץ סטנדרטי (לפחות לא טפט עם סכמה מזויפת של עץ). הבאס פורט הינו שפופרת פלסטיק התקועה ברמקול ואינה משתלבת עם הפורניר בצורה אחודה אלא נראה כי הוכנסה לשם רק אחרי ההרכבה. הטרמינלים הינם "ברזים" מתכתיים מוזהבים סטנדרטים מאוד ולוחית הלוגו האחורית עם שם הדגם ושאר פרטים נראית מודבקת.
בשורה התחתונה, לא אסון, אבל באמת המינימום ההכרחי. ה- WAF סביר רק הודות לגודלם; העברתם תחת הרדאר הביתי כדקורציה, אפעס, לא תלך.
על הבדיקה
לחמשת קוראיי הנאמנים (כולל ליאור) תנאי ההאזנה כבר מוכרים, אך אפרט אותם בכל זאת. הסלון גדול, קרוב ל- 60 מ"ר, עם תיקרה של 3 מ'. האקוסטיקה בו טובה אולם ללא טיפול מקצועי. מרחק הישיבה עומד על כ- 2 מ', ומסביבם של הרמקולים יש מרחקים של כמה מטרים לכל כיוון באופן א-סימטרי (כלומר הם ממוקמים באמצע הסלון. וכן, אני נשוי). על ההגברה אמון מגבר "דיגיטלי" Class-T של אקווה אודיו בשם "Leviathan", וה-CDP הינו הארקאם דגם 72. הרמקולים מוקמו על סטנדים של Dynaudio
BBC on the air (האזנה)
לכבוד המאורע וכדי לא לגרום לרמקולים חלילה הלם תרבות החלטתי הפעם להתמקד בעיקר במוזיקה בריטית.
חדור אופטימיות התחלתי את הבדיקה עם האלבום "Monty Python Sings", שמעבר להיותו קורע מצחוק, הוא גם מוקלט נהדר. פתחתי את הבדיקה עם השיר האלמותי "Every Sperm is Sacred". קולו של מייקל פאלין בקע בבירור מבין הרמקולים, טבעי ורגוע, ואיתו כלי הליווי.
בהמשך הצטרפה מקהלת ילדים לשיר ונשמעה טבעית וחסרת מאמץ, מחלל החדר ולא במישרין מהרמקולים. הרמקולים ביצעו "טריק היעלמות" ופשוט הותירו את המקהלה איתי.
בדקה ה 1:31 בשיר ישנו קטע סולו של ילד מתוך המקהלה, שהועבר בצורה טבעית ונעימה. הפרזנטציה הייתה בגודל הנכון; הילד לא נשמע ענקי ומלא אוויר מחד ולא קטן וצפצפני מאידך, just right.
משם החלטתי לבדוק את הרמקולים בשיר דינמי ועמוס יותר, ולכן עברתי לשיר הנושא מתוך "The life of Brian". שיר זה מבוצע ע"י זמרת (שנשמעת אמריקנית, אבוי!) מלאת מרץ ואוויר המלווה בנעימה ג'יימס בונדית משהו. השיר כולל כלי נשיפה רבים ותופים, ועולה למספר שיאים אנרגטיים במהלכו, בהם הזמרת שרה מלוא קולה וחצוצרות צורמות חותכות את האוויר בעוצמה.
כולם היה שם: כלי הנשיפה, התיפוף והזמרת. טבעיים, לא חותכים את האוזניים, פשוט נכונים. משהו בכל זאת הפריע לי בקולה של הזמרת, שנשמעה לי קצת "רזה".
בכדי להיות בטוח קפצתי לרגע לצידו השני של האוקיאנוס, והשמעתי את האלבום "The Rodgers & Hart songbook" של אלה פיצג'רלד. ואכן כך. גם הגב' פיצג'רלד נשמעה מעט נטולת אויר. בשיר "Give it back to the Indians", בדיוק בשורה זו הזהה לשמו של השיר, ישנה ירידה חדה ועמוקה בטונים בסופה של השורה. הגברת לא נשמעה שם במיטבה, וקולה הגדול נשמע קצת חנוק. כך גם שאר השירים באלבום; פיצג'רלד נשמעה בהחלט כמו עצמה, אולם היה בקולה משהו עצור. מאידך, ייאמר לזכותם של הרמקולים כי בעוד שחסר היה קצת אויר, לא נרשמו ניסיונות התייפיפות כלשהם. כבר בשלב זה שמתי לב לתכונה מרכזית שחזרה על עצמה בכל דבר שנוגן: הרמקולים הללו, בניגוד לרמקולים אחרים שניגנו אצלי, אינם מנגנים "יפה". חמשת קוראיי הנאמנים יודעים למה הכוונה, אך אסביר בכל זאת לטובת שני המצטרפים החדשים. רמקולים רבים נועדו להרשים מאוד בהאזנה ראשונית, מטעמי שיווק יש להניח. חלקם יהיו מאוד "בהירים" ולכן יידמה כאילו הם מפורטים מאוד, וחלקם עמומים יותר ובעלי תוספת מיד-באס מלאכותית שתגרום להם להישמע "חם" ו"עמוק". אותם רמקולים מתאימים בטווח הארוך למי ששומעים בהם בעיקר את סגנונות המוזיקה המתאימים לאופיים (יש הנוטים לייחס את ה"חמים" יותר לג'אז ולווקאל למשל). הסטודיו 110 הוא לא זה ולא זה. לכאורה היעדר ה"יופי" הינו חיסרון, אולם לטעמי זהו פלוס גדול. אצלי אותו היעדר "יופי" מתפרש כניטראליות. וניטראלי, עבורי, פירושו רמקול רב תכליתי, ואכן כזה הסטודיו 110. כל מה שהשמעתי דרכו נשמע טבעי, נכון, ולא מיופייף. הדברים לא תמיד נשמעו מצוין, כמו במקרה של פיצג'רלד, אבל אף פעם לא "מטופל", תמיד טבעי.
שרלוק חוקר
המשכתי לבדוק את הסברה הזו עם קצת מוזיקה קלאסית. במסגרת הביקור בממלכה קיבל את כבוד הראשונים הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של John Field, מלחין בריטי יליד המאה ה-18. הקונצ'רטו הנ"ל משלב כלי מיתר ופסנתר.
הרמקולים נעלמו בחלל החדר ופרשו במה אחורית ורחבה מאוד, עם אימג' מדויק המאפשר לעמוד על מיקומו היחסי של כל כלי (או קבוצת כלים, כשמדובר בכלי מיתר המנגנים יחד). הטונאליות של הכלים הייתה טבעית; לא נעימה ו"נוזלית" מידי מחד, ולא צורמת כלל מאידך. התחושה הייתה של פירוט, אבל לא לרמה של לשמוע את הקשישות בקהל פותחות בונבון. הבמה הרחבה תאמה מאוד את ציפיותיי. במאמר מוסגר אוסיף כי גיליתי בהתנסויותיי כי בד"כ ישנו מתאם בין היכולת לפרוס במה אחורית ורחבה לבין הניטרליות של הרמקול. זאת כמובן בהינתן שאפשר למקם את הרמקולים בחלל מספיק גדול לשם כך. את זה אני רק מסייג בכך שאומר, שלפחות בחלל שלי, כל הרמקולים שניגנו "יפה", וספציפית ה"כהים" יותר, נתנו במה צרה יחסית (חלקן עמוקות וחלקן שטוחות) בעוד הרמקולים ה"יבשים" נתנו במה רחבה, על אותן הקלטות כמובן. כאן, כאמור, מצאתי את עצמי מול במה מאוד רחבה, למעשה כרוחב החדר שהוא משמעותית יותר ממפתח הרמקולים.
המשכתי עם יצירות נוספות מאירופה (לצערי אין לי יותר מלחינים בריטיים בארסנל), ובסימפוניה הראשונה של רחמנינוב וגם בחמישית של מאהלר הביצועים חזרו על עצמם במדויק. במה רחבה, כלים טבעיים, פירוט, תחושה שכולם שם. מה היה חסר? תחום תחתון. כבר שמעתי יותר מרמקולים באותו גודל (כולל ממשפחת הניטרליים יש לציין), וכן אותו הדבר שהפריע לי עם פיצג'רלד. משהו עצור אולי, מנומס מידי. קצת קוצר נשימה, עמימות מסוימת.
קינחתי בחזרה בממלכה הבריטית, עם האלבום Manifest Destiny של להקת הפיוז'ן Brand-X. כאן, למעט התופים, הצלילים אלקטרוניים לחלוטין (גיטרה חשמלית בעיקר). קשה לפיכך לדבר במקרה זה על טונאליות טבעית, כך שזו בעיקר בדיקת דינאמיות, שהייתה טובה בסה"כ. לא כוח מתפרץ, אבל הופעה חיה עם הרבה נוכחות. המינוס היחיד המשמעותי מגיע מאותו מקום שהפריע לי לכל אורך הבדיקה, ובא לכדי ביטוי בתופים, שמשמעו מעט מרוחק ומודחק.
תה מנחה ועוגיות (סיכום)
הסטודיו 110 הוא רמקול מצוין כרמקול רמת כניסה, ומעבר לכך, הוא אחד מרמקולי רמת הכניסה היותר טובים שיצא לי לשמוע. איך זה ייתכן, לאור המינוסים שתיארתי? פשוט מאוד - זה רמקול מאוד "נכון", שאינו מתיימר לקפוץ מעל הפופיק. הסטודיו 110 פועל בדיוק בגזרת יכולותיו, לא יותר ולא פחות. ברמקולי רמת כניסה רבים "מייפים" את הצליל כדי שישמעו כמו יותר מרמתם, אבל מאבדים משהו בתמורה, בעיקר וורסטיליות. בסטודיו 110 לא ייפו שום דבר ולכן גם לא איבדו שום דבר. הוא נשמע טוב בהכל ולא מצטיין בכלום. זה איננו הרמקול שתשמיעו לחברים עם מוזיקת הדגמה כדי שיתעלפו משתי דקות האזנה, אלא רמקול שיכול ללוות אתכם נאמנה לאורך זמן. לדעתי, זה הכיוון הנכון בתכנון רמקולים, ויש לקוות כי הוא עקבי ב- ProAc. ככל הנראה הדבר היחיד שמונע מהסטודיו 110 להיות ממש מצוין הינו פשוט היותו ברמת הכניסה. ההדגמה הזו גורמת לי בעיקר לצפות לגדולות מהרמות הגבוהות יותר של ProAc, מי ייתן וינחתו בסלוני בקרוב.
מחיר: 8,700 ש"ח
אחריות: אלגזי
קישור: מפרט באתר יצרן