יד האלוהים - סרטו של פאולו סורנטינו - ביקורת

כתבנו, סרגיי ליטבק, צפה בהקרנת הבכורה של הסרט החדש של נטפליקס. כיצד ההתרשם?

קולנוע אישי, כמעט דוקומנטרי, אוטוביוגרפי של אחד הבמאים ה"חמים" היום בשוק הקולנועי האירופאי. פאולו סורנטינו, איש קולנועי איטלקי שמאז תחילת שנות האלפיים, יוצר סרטים, כותב ספרים ובעיקר מתעסק בקולנוע שנראה כי מבחינתו התעסקות במדיה זו היא מן סוג של תרפיה עצמית. אם נסתכל על המשפט של פרויד שמסביר הכי טוב כי רוב התסבוכים שלנו בבגרות חיינו, מגיעים מילדותינו. אגב טיפ להורים, שרוצים לנסות להקל על החיים של הילדים שלהם, תנסו לתת להם ילדות טובה ובריאה ואולי חייהם יהיו פשוטים יותר (וגם זה לא מבטיח דבר). יחד עם זאת, אם מתרחשים מקרים קיצוניים בתקופת הילדות, זה יכול (לא בהכרח) להשפיע בצורה עוצמתית על הילד וכן על המשך כל חייו. כך במקרה של פאולו סורנטינו, אשר בילדותו, הוריו מתו (משאיפת עשן בביתם כשהם ישנו) ומאז הוא נותר עם חור עמוק בליבו. תחושת בדידות עמוקה עטפה אותו והסרט הזה בא להציג את היווצרות הן של החור בליבו והן את תחילתו בהתעסקות בתחום הקולנועי כמובן מתוך תקופת היותו נער. 

התקופה, היא שנות השמונים - נאפולי איטליה, השחקן פיליפו סקוטי משחק את פבייטו צ'יסו (פאולו סורנטינו), ילד שחי עם אחיו אצל בני דודים שלו, זוג אנשים מבוגרים, צבעוניים בטירוף. שלמרות שנראה שהם עברו את שנות ה-60 בחייהם, עדיין יש ניצוץ אהבה ותשוקה ביניהם. הם עדיין שורקים אחד לשני, מראים התנהגות של זוג אוהבים בתקופת אהבתם הראשונה. יחד עם זאת, מסתבר שעל אף האידיליה הנראית לעין, יש לו גם מאהבת שדורשת ממנו לעזוב את אישתו לטובתה. הדבר מייצר ריב וקונפליקט ביתי, אבל זו לא מוכנה לשחרר את בן זוגה לטובת המאהבת. אחותה של של דודתו, אישה יפה (מאוד מזכיר את דודה לולה מהתרבות שלנו), שלא יכולה ללדת ומקבלת הזדמנות לפגוש נזיר קטן שמנשק אותה ובכך נותן לה את היכולת והמסוגלות ללדת. בעלה שחושד בה שהיא בוגדת בו בכל רגע פנוי, מגיב באלימות כלפיה ולא שש להרים עליה יד. 

בני דודים, משפחה וחברים נוספים שיש מסביבו, אנשים מוקצנים שלכל אחד מהם יש תפקיד חשוב למטרה של יצירת תודעתו של הדמות של פבייטו הצעיר ולנסות להציג כיצד אירועים של מות הוריו, איבוד משמעות לחיים, היותו בחור בתול, פגישה עם אנשים שונים שהופכים להיות חבריו, אהבה לספורט ולדייגו מראדונה במיוחד, מייצר סלט אחד גדול של חייו של נער שבסופן, הוא מגיע להבנות שעליו לעזוב הכל ולצאת ולבנות את עצמו בתחום הקולנועי בעיר הגדולה.

גילוי נאות, אני מבסיסי הבנות הקולנועיות, מתבסס על חינוך קולנועי של צפייה רבה בסרטים מסוגות שונים, שברובם יש חוקיות קבועה של "מישהו שרוצה משהו וקשה לו להשיג את זה". לרוב זהו גיבור שלמולו יש מכשולים ואתגרים פיזיים שעליו להתמודד איתם. בסרטי אקשן, זה מאוד פשוט להציג - התמודדות עם אנטי גיבור או מלחמה נגד ה"רעים". סרטי מסע מוצגים באמצעות מעבר ממקום למקום ומוסבר מדוע זה קשה לגיבור לעבור ממקום אחד לשני. הטרנספורמציה שעובר הגיבור, ממצב מסוים אחד, באמצעות תהליך שעובר הגיבור לאדם עם תובנות, אדם שעבר תהליך ולמד משהו בעיקר על עצמו שבסוף הסיפור, הוא אדם אחר לחלוטין ממה שהוא היה בתחילת הסיפור. כן להראות קונפליקט חיצוני, הרבה יותר קל מאשר להראות את זה פנימי. יחד עם זאת לא מעט סרטים הצליחו לעשות את זה בצורה שהייתה מאוד מובנת ואנשים יכלו להתחבר ולהבין את אלו. 

בסרט הזה, "יד אלוהים", שאני באופן אישי, לא התחברתי לא לשם בעברית ולא לשם באנגלית. למרות שהסרט הוא איטלקי ודובר איטלקית, השם לדעתי נועד, כמו הסרט כולו, לשרת את מטרת היוצר, ליצור סרט בסוגה משלו, סרט אינדי שמציג את עולמו הפנימי של בן אדם באופן שאינו הוליוודי קלאסי. אלה קומץ של אירועים שכמו בספרות זולה של טרנטינו, אמור להיבנות בראש הצופים, תמונה מלאה של סיבות להבנה מדוע הבן אדם בסופו של דבר הגיע לתחום הקולנוע. אי לכך אני רואה בסרט הזה טיפוח האגו האישי של היוצר שלמרות השפה קולנועית המאוד יפה ועדינה, היא משרתת את הרצון שלו להציג את עצמו ולקדם את האג'נדה שלו יותר מאשר ליצור קולנוע נקי וטהור. מצד שני האם זה דבר רע שאיש קולנוע, מנסה לתפוס את מקומו בתחום מסוים ומשתמש במדיה עצמה לקדם את שמו?! לדעתי, זה פשוט צביעות לשימוש הקולנוע לכדי קידום שמו כ"אומן" ללא אומנות עצמה. כלומר המסר עולה על האומנות ולמרות שהסרט נראה מאוד קולנועי, נראה שאין לו תכלית משל עצמו, מעבר לסוג של נרקיסיזם פשוט.

למרות שבעולם הקולנועי, מבקרי קולנוע חשובים, הולכים לשבח את הסרט בגאונותו, כיצירה חשובה, עדינה שמציגה את נפש האומן שמתבשל במוחו וליבו ומתוך המציאות שלו, מחליט ללכת בחייו לכיוון של יצירת אומנות... אז כן, הסרט הוא אינטרטקסטואלי, שמציג המון יצירה קולנועית שמתרחשת בחייו של הדמות וזו משפיעה עליו בהבניית בחירת חייו, יחד עם זאת, אני לא יצאתי נפעם עם תובנות עמוקות, עם תחושת הזדהות או מחשבות מעודדות כלפי הדמות הקולנועית או האדם עצמו, יחד עם זאת, הסרט הוא תובנה אישית של אדם על ילדותו ודרכו כאדם בוגר, לעשות טיפול פסיכואנליטי עצמי, מתוך יצירה קולנועית שמחזירה אותו לילדותו שלו. 

ציון - 5