רמקול מדפי Magico A1 במבחן

הרמקול אליו נתוודע היום הוא דגם הכניסה של החברה: A1. זהו רמקול מדפי בעל מימדים סטנדרטיים למדי, אך כאן פג תוקפו של המונח "סטנדרטי".

מג'יקו. אחד השמות המדוברים והמוכרים בתחום האודיו היי-אנד. בכל תערוכות האודיו בעולם כמעט תמיד תמצאו את החדר של מג'יקו מלא ושוצף אנשים. החברה נוסדה בארה"ב לפני כ-15 שנה ע"י אלון וולף. כן כן ישראלי. וזה עדיין לא הכל, גם המתכנן הראשי של החברה הוא כחול לבן, יאיר תמם. איזה קטע? אני לא מכיר עוד הרבה חברות שנסקו כל כך גבוה וכל כך מהר בתחום האודיו, כפי שעשתה מג'יקו.

הרמקולים שלהם מהיום הראשון הלכו יד ביד עם איכות ורמת ביצועים מהגבוהים שיש. סדרת ה-Q שיצאה לעולם לפני כעשור, כבר אז הפכה את מג'יקו למשהו אחר בתחום האודיו היי-אנד. אחרי השקת סדרת ה-Q מגי'קו נכנסה למועדון העליון בתעשייה. לפני כמה שנים האזנתי ל-Q7 והחוויה הזו זכורה לי עד היום כאחת הטובות שחוויתי, ממש ברמת תוצאה וביצועים לשאוף אליהם. כיום בתיאור מערכת סטריאו הכוללת אחת מהסדרות הבכירות של החברה כמו ה-Q או ה-M, מייד ניתן להבין מה רמתם של שאר רכיבי המערכת המדוברת.

בדיוק כפי שניתן להסיק שבלמבורגיני הצמיגים הם פירלי Pzero, השאלה הנותרת היא רק איזה דגם. הרמקולים של מג'יקו כוללים חומרי גלם ושיטות מיוחדות ולא מעט פיתוחים יחודיים. ארסנל החברה כולל 4 סדרות שונות של רמקולים, סדרת אביזרים מיוחדים וכמובן גם את שני דגמי הדגל של החברה: ה-Ultimate ודגם ה-Q9 שהושק מוקדם יותר השנה. החומרים מהם מורכבים הרמקולים של החברה כוללים בין היתר בריליום ואבקת יהלומים, גרפין, סיבי פחמן ואלומיניום תעופתי. השמועה אומרת שבנאס"א נרשם לאחרונה מחסור בחומרים האקזוטיים הללו...

את הנתונים הטכניים תוכלו למצוא בתחתית הסקירה.

בניה ומראה

הרמקול אליו נתוודע היום הוא דגם הכניסה של החברה: A1. זהו רמקול מדפי בעל מיימדים סטנדרטיים למדי, אך כאן פג תוקפו של המונח "סטנדרטי". הרמקולים בנויים מלוחות אלומיניום תעופתי בדרגת 6061 כאשר כל חיבורי השלד הם פנימיים. כלומר אין ברגים, אין הדבקות, כלום. הכל פנימי. בחזית ישנה יחידת מידבאס 6.5” מגרפין ומעליה יחידת טוויטר 1.1” כיפתית מבריליום בציפוי אבקת יהלומים, כאשר שתיהן חשופות. בגב נמצא את לוגו החברה, דגם ומספר סידורי. הכל מינימליסטי. מחברי הכבלים כבר מעידים על רמת הבניה, הם תוצרת WBT מדגם 0703. אני מאוד אוהב את המחברים הללו בשל שיטת הנעילה המדורגת שלהם למחברי spade המאפשרת נעילה עם דרגות לחץ שונות, דבר שמשמר את אביזר הקצה של הכבל ובו זמנית מאפשר לקבוע את דרגת הנעילה הרצויה לכבלים במשקלים שונים.

רמת הבניה של ה-A1 היא מושלמת. הכל מבוצע ברמת דיוק והנדסה מיקרונית והשלמות ההנדסית היא חסרת פשרות. לוחות האלומיניום עברו השחרה בתהליך אנודייז (אלקטרוליטי). השחור הוא אמנם צבע קלאסי אך הוא הצבע הקשה ביותר לביצוע היות והוא חושף פגמים ולו הקטנים ביותר, היכן שבגוונים אחרים העין האנושית סלחנית יותר. צבע האנודייז השחור כאן הוא מושלם. במבט מקרוב ניתן לראות את המבנה האטומי של האלומיניום, המתאפיין בסיבים מקבילים דקיקים. מבנה הרמקול מאסיבי, כבד ושקט יותר מקיר בטון. תיבת הרמקול היא סגורה לחלוטין ועושה רושם שהרמקול אפילו אטום למים, אולם לאחר מחשבה והתייעצות ארוכה לתוך הלילה עם היבואן, הוחלט שלא אבדוק את זה. לסיכום, הבניה היא בין הרמות הגבוהות ביותר שתמצאו היום בתחום.    

העמדה

כמו כל הרמקולים של החברה, ה-A1 הוא בעל תיבה סגורה. כלומר אין bass reflex או כל רכיב אחר לתיעול אנרגיית האוויר החוצה לחלל האזנה, דבר שמקנה לנו גמישות יחסית בהעמדה בחלל ובדגש על הקרבה לקיר האחורי. רמקול בעל תיבה סגורה הוא תורה שלמה המשפיעה על התכנון של הרמקול מרמת היסוד שלו. מבלי להיכנס להיבט ההנדסי והטכני, כן אומר שתיבה סגורה מקנה גמישות מסוימת בהעמדה בחלל, היות והיא מטבעה "אדישה" יותר לחלל, מאשר תיבה בעלת bass reflex. בחלל שלי ריחוק של כ-70 ס"מ נתנו לי את התוצאה שחיפשתי. ה-A1 רגישים לזווית ההטיה ברמה שטרם נתקלתי בה. רק ברמקול שופרי נתקלתי בכזו רמת רגישות. שינוי הזווית בשתיים-שלוש מעלות הביאו לשינוי דרמטי באיזון הפוקוס ורוחב הבמה. כמובן שככל שזווית הרמקולים פתוחה יותר, כך רוחב הבמה גדל עד למקסימום, כאשר הרמקולים מקבילים לחלוטין, ולהיפך כאשר מטים את הרמקולים פנימה לכיוון קו האמצע של נקודת הישיבה. הטריק הוא למצוא את האיזון האופטימלי בין רוחב הבמה לפוקוס. זווית הטיה כמעט אפסית של כ-2 מעלות סיפקה עבורי את התוצאה המאוזנת והטובה ביותר. באשר להתאמה לחלל, בהינתן הגברה מתאימה, חלל של כ-20 מ"ר אינו מהווה כל בעיה ל-A1.

JOHN COLTRANE AND JOHNNY HARTMAN – ORIGINALS

אני מתחיל קליל עם ג'אז ווקאלי קלאסי ומה יותר קלאסי מקולו של הרטמן והסקסופון של קולטריין? לגרום לרמקולים להיעלם באלבום הזה, זה אתגר. הסגנון אומנם קליל יחסית, אך אני בעצם מתחיל עם ה-A1 באופן קשוח. בהקלטה הזו ערוצי ימין ושמאל מופרדים לחלוטין. דהיינו, מה ששומעים בימין לא שומעים בשמאל ולהיפך וזה נקרא הקלטת מונו. אז איך אמור רמקול מדפי שהדבר הראשון שאני מצפה ממנו זה להיעלם בחלל, לתת לי במה בפריסה רוחבית נכונה? אני עוצם עיניים וממתין. אני נותן למוזיקה להתחיל לזרום ולמלא את החלל וכאשר אני מקבל את קולו של הרטמן  dead center, מברשות תוף הסנייר מימין, הסקסופון של קולטריין משמאל חזק, פסנתר קליל מימין ובאס מאוזן באמצע ה-A1 נעלמים כמו אילוזיה של דייוויד קופרפילד.

בין רגע אני שוקע בתוך במה קטנה במרתף במועדון ג'אז קלאסי וחשוך. ה-A1 לוקחים אותי כמה עשורים אחורה לתמונת שחור לבן. השקט והרקע השחור בבמה יוצאים מן הכלל, כמעט מושלם. קולו של הרטמן מהדהד בחלל אם כי טיפה רזה מידי לטעמי. רמת הפירוט מושלמת וה-A1 מפגינים שליטה יוצאת מן הכלל. הכל במינון הנכון והניואנסים פשוט מהפנטים. ככל שהאלבום ממשיך להתנגן, אני שוקע יותר ויותר במוזיקה ובקלות אני שוכח את זוג המג'יקו שמולי. אני בתוך המוזיקה ואני מוצא עצמי מורגל לצליל שלהם במהירות שטרם חוויתי. התוצאה הראשונה עלתה על הציפייה בכל מובן. ברצועה הרביעית שירתו של הרטמן היא עניין לא פשוט. קולו עובר בין שירה בקול מתגלגל למשיכות אחידות ללא הדהוד גרוני. צריך כאן מגבר שיידע להעביר את זה לרמקולים ורמקולים שיידעו לקבל ולבצע זאת. רמקול שהוא נטול היכולות הנדרשות, פשוט היה מפיק תוצאה אחידה וכמעט ולא ניתן היה להבדיל בין שני אופני השירה של הרטמן. ה-A1 נותנים כאן ביצוע מטמטם ומושלם. המהירות, הדיוק והנאמנות למקור שירתו של הרטמן הם פשוט על סף השלמות. הרטמן מולי(!) הטיבעיות שבה האלבום הזה מוגש לי היא נפלאה. ביצוע האלבום הזה הוא מהטובים ששמעתי בכל רמת מחיר, נקודה. אז אומנם התחלתי עם סגנון שהוא יחסית קליל, אבל ברגע שזו הקלטת מונו ברמה הזו, הקליל כבר לא כזה קל לביצוע וה-A1 למעשה פותחים חזק. חזק מאוד. הם נעלמו למרות שלא היו אמורים בתיאוריה. מה קורה פה? 

לפני שאני ממשיך להופעה חיה, אני עוצר רגע ועושה משהו שמעולם לא עשיתי עד היום. בכל התקופה שלי עם ה-A1 בין אם זה בהאזנות היכרות ראשוניות, האזנות המבחן ובין אם זה בהאזנות שהיו נטו להנאתי האישית ממוזיקה, בכולן אני חווה רמת פירוט חסרת פשרות בכל סגנון מוזיקה בארסנל שלי. כל פעם מצאתי עצמי נפעם מרמת הפירוט של ה-A1. רמת הפירוט היא כזו, שגם אם הטכנאי לא התכוון וגם אם כלל לא שמע בעצמו בעריכה, ה-A1 חשפו את הפרטים הללו בכל זאת. זו תחושתי ומכאן אני עוצר להצהרה הבאה: 

רמת השקיפות והפירוט של ה-A1 היא משהו חריג מרמקול מדפי ברמת המחיר הזו ואף הרבה הרבה מעבר לכך(!) ההצהרה הזו באה לתת כאן התייחסות כוללת בתחום הזה בסקירה שלפנינו ולכן בנושא רמת הפירוט והשקיפות של ה-A1 אני חותם כאן את העניין. פשוט כך. הרמה היא גבוהה עד כדי כך. סיימתי, אפשר להמשיך.

Diana Krall – Live in Paris

תחושת ההופעה החיה מורגשת מייד. אני "שומע" את הבמה מולי ולא איזה אולפן מפונפן או הקלטת כאילו “live”. הסדר בבמה נושק לשלמות ועומק פנטסטי. תחושת גודל ההיכל ורוחב פריסת הבמה מעט קטנים, אך זה באופן יחסי לרמקול רצפתי כך שהתוצאה איננה באמת משקפת את גודלם של ה-A1. קולה של דיאנה משכנע, נקודה. הטבעיות של כלי הנגינה שוב מפגינים יכולות יוצאות מן הכלל. איפה חסר לי משהו? נפח ומשקל. שלא להתבלבל עם דינמיקה (אליה נגיע עוד רגע). הנפח והמשקל החסרים הם ביחס לרמקול רצפתי ברמתם. בתחום הזה אני פשוט לא יכול להשוות את הביצועים שלהם לרמקול מדפי כי הם נמצאים בליגה משלהם ברמת ביצועי רמקול מדפי. שוב אני שואל, מה קורה פה?

בתחום הדינמיקה ה-A1 מפגינים יכולות מטמטמות(!) אין כאן מערכת ABS. פה יחידת המידבאס מבצעת עצירות מיידיות במרחקי בלימה אפסיים. המעבר מאפס למאה ושוב לאפס הוא מהטובים שנתקלתי בהם בכל רמת מחיר. אני נפעם. התחושה היא שהרמקול לא צריך זמן התאוששות בהתפרצויות אנרגיה פתאומיות, לא בהתפרצויות בודדות ולא ברצף פרצי אנרגיה. הוא פשוט לא צריך להתאושש כי הוא לעולם לא מאבד את השליטה. יחידת המידבאס נותנת את המכות הנדרשות ובין רגע המנוע מחזיר את היחידה למקומה וממתין למשימה הבאה. זמן ההתאוששות הוא כמעט אפסי, מדהים(!) אני מסכם את הביצועים באלבום הזה ברמה גבוהה מאוד. אני לא מוצא טעם להיכנס לכל הדקויות אליהם אני נכנס לרוב היות וזה פשוט מיותר. הדבר היחיד שכן אומר, ביחס לרמקול רצפתי כדוגמת הטידל שלי, יש כאן יתרון ברור לטידל הריצפתי בכל תחום הנפח והמשקל ואני אומר זאת כך כי פשוט לא ניתן להשוות את ה-A1 למדפיים אחרים. לא ברמת המחיר שלהם ואף מעל.

Bebo & Cigala – Lagrimas Negras

אז עד עכשיו נהניתי עד מאוד עם כל המחמאות. רק שעכשיו אני עובר למוד הקשוח והחסר פשרות. אני מבין שאין ברירה ואני נאלץ להיכנס למצב הבחינה הכי קשוח שלי, וזה מצב הבחינה של הדרישות האישיות שלי, כפי שאני עושה למוצר שאני בוחן עבורי באופן פרטי. עם פתיחת האלבום אני מייד מבין את הרמה שניצבת מולי. קולו של סיגלה גרוני, צרוד וברור עם טבעיות אותנטית משגעת והתחושה היא שהוא מטרים בודדים ממני. הפסנתר טיבעי ברמה מעלפת והדבר היחיד שחסר לי, זה עוד קצת משקל של פסנתר. אך זהו חוסר ברמה יחסית. כפי שתיארתי קודם מעל. באלבום הזה ישנו אקו מאוד מאוד קליל ועדין. הוא מאוד קצר אך הוא ישנו. פרט לרמקולים שלי, לא שמעתי את זה בשום רמקול שעבר בביתי. גם לא שופריים שהיו לי בעבר. ה-A1 מצליחים לעשות זאת בקלות כמעט מצחיקה. כאילו אומרים לי "מה אתה אומר, באמת, באמש'ך?" כמויות האוויר בין הכלים שופעות ועומק הבמה מצוין וכך בקלות רבה הולכת ומצטיירת בראשי תמונת פריסת האמנים באולפן. השקט בבמה פשוט מעלף ואני מרגיש ש ה-A1 משקפים את רכיבי המערכת כולה על הטוב ועל הפחות. בהיעדר יכולות שקיפות, דיוק וטבעיות גבוהות מאוד אני מוצא את האלבום הזה כאלבום מעייף ומתיש מהר מאוד. עם השנים מצאתי עצמי נהנה מהאלבום הזה יותר ויותר, אולם רק כאשר רכיבי המערכת הם בעלי יכולות לעמוד במשימה שבראשם ניצבים המגבר והרמקולים (כמובן שכולם חשובים גם) וכאן ה-A1 פשוט עושים את זה. עושים את ברמת היי-אנד אמיתית.

בתחום התחתון, אני אתחיל מהסוף. בתחומי הבאס הנמוך מאוד, איי שם סביב ה-45 הרץ ומטה ה-A1 פשוט לא משייטים שם. נקודת העצירה ברורה כשמש. תחומי ההרצים הנמוכים מאוד הם אירוע בפני עצמו, הן הנדסית והן טכנולוגית, ולכן גם לא מעט רמקולים רצפתיים ואף נחשבים לא מתמודדים היטב ונכון דיו בתחומים הללו. שם במג'יקו, כנראה יודעים זאת היטב ועל כן נראה שהוצב גבול ברור ל-A1. הבאס שלו מהיר כברק, הדוק ומדויק עם יכולות התאוששות מהטובות שנתקלתי בהן. הוא פשוט פנומנלי לגודלו של הרמקול ואף גדולים ממנו. אך הוא לא תוכנן ונבנה לשייט בתחומי התדר הנמוכים מאוד ואני רואה את זה כאן כיתרון משום שה-A1 איננו נגרר למחוזות שהוא עלול להסתבך בהם. או בעצם אומר זאת כך, כנראה שבמג'יקו החליטו שעל מנת להתמודד עם טווח התדרים המאוד נמוכים הללו נדרשים דברים שלא ניתן לבצע ברמה שהם היו שלמים איתה ברמקול מדפי, ועל כן כך תוכנן ה-A1.

Steve Smith and Vital Information – Live! One Great Night

פתיחת האלבום עם מכות תוף הרגל, מצילות הרגל וצלילי הסינטיסייזר המהירים לא משאירים אותי אדיש למהירות והדיוק שה-A1 מפגינים. זמן הדהוד ודעיכת המצילות מציירים בפניי תחושה תלת מיימדית מצוינת. בקטעי התיפוף האגרסיביים שבהם סמית משחרר מצערת מלאה, ה-A1 שומרים על קצב ודינמיקה ולא יוצאים מאיזון ולו לשבריר שניה. ככל שהאלבום הזה הציב אתגרים גדולים וקשוחים ככל שהיו, אני לא מוצא ולו תחום אחד שבו ה-A1 לא הצטיינו בו. ההפרדה בין כל כלי הנגינה יוצאת מן הכלל. שכבות הצלילים של כלי הנגינה השונים מלאים באוויר ביניהם וההפרדה פשוט מושלמת. הסדר בבמה הוא מופתי עם איזון ורקע שחור מצוינים. אני מתקשה להיגמל ממה שאני חווה באלבום הזה עם המג'יקו. הדיוק, הפרטים והרזולוציה, המהירות והדינמיקה פשוט מרתקים אותי. כל כך נכון וכל כך טיבעי. ההתקפיות מעולה ואני מוצא שהיא מעט קטנה רק שזה שוב ביחס אל מול רמקול רצפתי בעל רמה ויכולות מקבילות. בשלב הזה אני מסיק שזה הוא מקור ההשוואה הנדרש כאן.

Jonny Lang – Lie To Me

לאלבום הזה כפי שאתם כבר מניחים, אני מגיע עם בניית ציפיות לא מבוטלת לאור כל מה שאני חווה עם ה-A1 עד כה. התקפיות, מהירות, דינמיקה ואנרגיה. כמויות של אנגריה בחדר(!) זה מה שאני רוצה כאן מה-A1. את כל היתר אני כבר יודע שהם יספקו כמו גדולים. אני נותן לחיצה ארוכה על כפתור הווליום ולוחץ play ומתיישב כשאני דרוך כולי. תוך 7 שניות בדיוק לתוך פתיחת האלבום המוזיקה של ג'וני מתפרצת החוצה וחלל האזנה שלי מתמלא בצלילים, שכבות, מהירות ופרטים עם קצב מצילת רגל קבוע המכתיב את הקצב של הנגנים בשיר לכל אורכו. קולו של ג'וני צלול ודומיננטי באופיו וה-A1 לא מפספסים זאת. הם עושים כמעט הכל באופן משגע, אך אין כאן את הפצצת האנרגיה בחלל שאני מצפה לה ויודע שאני צריך לקבל. קירות ותקרת החלל לא חווים את כמויות האנרגיה שיש באלבום הזה. למרות זאת אני ממשיך ומסכם כאן ניצחון ל-A1. מדוע? כי הם עמדו באלבום בגבורה במקומות שכה רבים לא שרדו שניות בודדות ללא קשר לרמת מחירם. המחסור היחיד של ה-A1 כאן, הוא כמויות האנרגיה בחלל כפי שתיארתי קודם. כל היתר, פשוט שאפו!

Mahler Symphony No.5 Los Angeles Philharmonic Orchestra Zubin Mehta (Decca)

אני מייד מתביית על מיקום החצוצרה עמוק בצד ימין, טבעית ומרוחקת ועדיין אני חש את עוצמות האוויר העולות מריאות החצוצרן ואת נפחו של החלל שמתחיל להיבנות סביבי. כניסת יתר התזמורת בדגש על כלי הקשת שנשמעים טבעיים מאוד והממשיכים לקטע דומיננטי ואני לגמרי חש "בעצב" שלהם. המשיכות הארוכות של הקשתות על המייתרים מספרות לי את סיפורם העצוב. רוחב הבמה חורג מעט מגבולות הרמקולים והתפרצויות פתאומיות ממלאות את החלל מולי ופורסות בפני את כל הדרמטיות שמתחוללת ביצירה הזו. קטעי הקרשנדו מועברים באופן נפלא ונראה שה-A1 בקושי מזילים טיפה אחת של זיעת מאמץ. שוב, זמן ההתאוששויות כמעט ואינו קיים. קטעי הדה-קרשנדו אף קסומים יותר עם דעיכות ארוכות ותזמון מטמטמים. שוב ה-A1 מפגינים ביצועי בלימות פתאומיות ואני מוצמד למושבי. צלילי הכינורות הגבוהים מאוזנים ולא צורמים לי לאוזן ויתר כלי הנשיפה אינם משתלטים על הבמה והסדר נשמר על כנו. 11 הדקות האחרונות עוברות עליי בהנאה צרופה עם ביצועים ברמה מאוד גבוהה. הקטע השני ביצירה פותח מהר ואגרסיבי. בקלות ניתן היה לצאת כאן מאיזון ומשליטה, בקלות רבה. אך ה-A1 מספקים ביצוע נפלא. הדרמה סוחפת אותי לתוך סיפור היצירה ואני שוקע בצלילים ובכל ההתרחשויות סביב. אני שוכח את המערכת כולה. אני בתוך סיפור היצירה. מכאן אני מבין שעליי להתעורר לכתיבת הסיכום, אז אני מחליט לסיים בקטע אחד אחרון לקינוח - Metallica (The black album) – Nothing else maters.

אהיה קצר ולעניין. זהו הביצוע הטוב ביותר שחוויתי בסלון ביתי מכל רמקול שעבר אצלי עד היום. בכל רמת מחיר, גודל וקליבר.  הרמקולים היחידים שעשו זאת טוב יותר נושאים תג מחיר פי 3.5 מה-A1 והם הטידל הפרטיים שלי. אלון ויאיר, תודה אישית ממני על מוצר בעל יכולות כאלו במחיר הזה. זה לא דבר שרואים כל יום.

התאמת אלקטרוניקה

ה-A1 צריכים כוח. זה מובן מהמפרט הטכני. אך אם בכל זאת נשים את המספרים בצד לרגע, במהלך התקופה שלי איתם בקלות ניתן היה להבחין שמדובר ברמקול שה-DNA שלו מורכב מכל מה שרמקול היי-אנד אמיתי טומן בחובו. יכולות ה-A1 בתחום המהירות, שקיפות, פרטים וכמובן הדינמיקה יצריכו מגבר חזק, שקוף ומהיר. כל דבר אחר לא יביא ה-A1 למימוש מלוא היכולות שלהם וזה יהיה שווה ערך לעשיית עוול. אז אנא, שדכו אותם למגבר מתאים ולא תסתכלו אחורה.

סיכום

חברת מג'יקו יצרה לעצמה מוניטין של רמקולים ברמת קצה וזה לא בכדי. אין כאן מיתוג בסגנון מפונפן או מוצרים עם גימורים שבוצעו בידי אומן איטלקי ותיק. זה לא הסגנון וזו לא החיה. במג'יקו אני רואה הנדסה, קדמה טכנולוגית, פיתוח וביצועים ברמות קצה תוך הטמעה ושימוש בחומרים שנלקחו מתעשיות על שונות, שחלקם אף עברו התאמה ייעודית למוצר ספציפי. שילוב כל אלו עם התשוקה לסאונד ותוצאות בלתי מתפשרות, הם מה שהביאו את מג'יקו ובמקרה שלנו את ה-A1 למה שהוא.

ה-A1 הוא דוגמה מופלאה לטכנולוגיות ושיטות שפותחו לדגמים בכירים, שעם הזמן יושמו בדגמים צנועים יותר, ובכך העלו את הרמה והנגישות למוצר כניסה כמו ה-A1. מדובר כאן ברמקול עם צליל מאוזן שיודע להיעלם בחלל בלי שתבקשו ממנו. ה-A1 הוא רמקול לא סלחן בעליל, בדיוק כפי שרמקול היי אנד אמיתי צריך להיות ועל כן יש להתאים לו ציוד ברמה מתאימה. כאשר זה קורה, ה-A1 יגיש לכם את המוזיקה באופן כל כך טיבעי, נכון ושקוף שפשוט תמצאו עצמם מעבירים שעות האזנה ארוכות ללא שבע.

האיזון בין יחידת הטוויטר ליחידת המידבאס היא לעילא ועילא ולא מצאתי חפיפה או "בור" ביניהן. נקודת התפר בקרוסאובר ללא ספק עברה הנדסה קפדנית. יכולות הדינמיקה והמהירות הן יוצאות מן הכלל ומשלבות שקיפות ופירוט ברמה פשוט מטמטמת.

לסיכום הסיכום, כפי הנראה ה-A1 הוא רמקול מדפי מהטובים ביותר שיש היום. נקודה!

מחיר רמקולים: 33,000 ₪.

מחיר מעמדים: 2,600 ₪ (דגם MR60 תוצרת Target).

יבואן: אודיו פריק

רכיבי המערכת:

רמקולים:

Tidal Piano Cera G2.

הגברה:

AVM SA8.2 – סטריאו.

קדם מגבר:

AVM PA 5.2.

מקור  דיגיטל:

AVM MP8.2 - טרנספורט / דאק / סטרימר / Tidal.

כבילה:

רמקולים – Nordost Heimdall 2.

אינטרקונקטים – Nordost Frey 2.

חשמל – Nordost Frey 2, Sine Coliseum.

תשתית וחשמל:

קו ייעודי Oyaide ופאזה נפרדת 25Amp+ HifiTuning Gold.

מפצל חשמל: Oyaide R1 + XXX.

דופלקסים (X2): Sine Nano.

סטנד ושיכוך:

Neo Double Tripod, משטחי קרבון, Gregitek Aerius, Finite Element Cerabase Classic.

אקוסטיקה:

תקרה: פנלים SOLO HEXAGON 50mm.

קיר מערכת: חיפוי עץ + דיפון אקוסטי.

נתונים טכניים של ה-A1

Driver Complement:

1 X 1.1” (2.79cm) Beryllium Dome Tweeter

1 X 6.5” (16.51cm) Graphene Nano-Tec Midbass

Sensitivity: 84dB

Impedance: 4 Ohms

Frequency Response:

35 Hz – 50 KHz

Dimensions: 15.6”H x 12”D x 8.5”W (39.62cm x 30.48cm x 21.59cm)

Weight: 48 lbs. (22 kg)